הרעיון של הוגנות ומוסריות בכדורגל הולך ומטשטש באדיבות הגלובליזציה של המשחק, כאשר שטף השחקנים והמאמנים הזרים מערבב מסורות שונות של המשחק זו בזו. אבל ישנם עוד כאלו שזוכרים גם ימים בהם ההבדל בין תרבות כדורגל אחת לאחרת היה ברור וחד.
מכיוון שגם אתם צפיתם בליברפול מודחת על ידי צ'לסי במשחק בלתי שפוי (אם לא, זה בהחלט הזמן להשפיל ראשיכם בבושה), כנראה שיצא לכם להעיף מבט בעוזר של רפא בניטז, קופץ א-לה-מוני-פנאן עם כל שער של ליברפול. שמו של העוזר הזה הוא סמי לי, והוא בתפקיד בין היתר כי הוא מכיר היטב את ספרד: אחרי ליברפול, לי שיחק שלוש שנים (1987-1990) באוסאסונה. בשלישי בערב, סביר להניח שלי התעצבן מהצלילות והבכיינות של דרוגבה עוד יותר מכם בבית ואפילו משאר אנשי ליברפול, מסיבה פשוטה: הוא מכיר דברים כאלו טוב מדי מספרד. פיל בול סיפר עליו כי כאשר התייצב לראשונה במגרש של אוסאסונה, לי, חמוש באידיאל ה"פייר פליי" האנגלי (שאז עוד טרם הושחת על ידי קלינסמן, ואן ניסטלרוי, כריסטיאנו רונאלדו ושאר מגה-צוללים ובכיינים), נדהם לגלות כי האימון כולו הוקדש לתרגול צלילות, מחוץ ובתוך הרחבה. הוא מחה. זה לא עזר.
זה לא עזר, כי הרעיון לפיו צריך לנצח רק "בדרך מכובדת" נתפס בספרד כמטופש. אם אפשר "לכופף" את החוק, לא רק שלגיטימי לעשות זאת, אלא שמצופה ממך לעשות זאת, אחרת אתה פשוט "טונטו" (tonto) טמבל. זוהי גם הסיבה לכך שצורת האומנות החשובה ביותר בספרד בשנים האחרונות, ובכדורגל הספרדי בפרט, היא אומנות 'בישול' ספרי החשבונות, כפי שיספרו לכם רואי החשבון של אתלטיקו מדריד, ולנסיה ועוד רבים וטובים.
אבל בכל שנה, כאשר הליגה הספרדית נכנסת אל זמן ההכרעות, התפיסה האינסטרומנטלית של החוק הרעיון שלפיו אין "רוח החוק" אלא רק "אות כתובה" זוקפת את ראשה באופן המכוער ביותר: במועד הזה הגיבורים, נדמה לפעמים, אינם עוד השחקנים, המאמנים, או אפילו הנשיאים, אלא ה"מאלטינס" (מילולית, מזוודות). הרעיון בקצרה: קבוצה שכל נקודה חשובה לה מנסה בהתקרב רגע האמת להקשות על מתחרתה. האמצעי - "עידוד" קבוצה שלישית שמשחקת נגד המתחרה. וכשמדובר ב"עידוד" הכוונה היא לא לדיסק עם שירי ערש וברכות ליום האם, אלא לשי יוקרתי מאוד, או לפעמים פשוט לירוקים מרשרשים מאוד.
עוד בוואלה!
גם מוריניו ראה
כמה המזוודות הללו משפיעות על זהות היורדות, העולות או האלופות? בספרד לא אוהבים להיכנס לשאלה הזו כדיון כללי, אלא רק כדי לנגח את זהות הצד השני. ומכיוון שרוב העיתונות הספרדית, בין אם במדריד או בקטלוניה, מזוהה באופן מוחלט עם אחת משתי הגדולות, תמיד יש צד שני. כל המחפש תשובות אובייקטיביות יעשה בחוכמה אם יחפש כותבים זרים. סיד לאו המצוין של "הגרדיאן", למשל, גילה ומצא כמה אנקדוטות מטרידות: ג'וזף לואיס נונייז, הנשיא המשמעותי הקודם של ברצלונה (אם נדלג בקלילות מתבקשת מעל שנותיו הרות האסון של גאספרט בתפקיד), סיפר על שתי העונות הרצופות בהן ריאל הפסידה לטנריפה נטולת המטרה במחזור האחרון והעניקה את התואר לדרים טים של קרויף כי "אם לא הייתי מתערב, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה"; בעונת 1996/97 טען מתורגמן זוטר של בארסה בשם ז'וז'ה מוריניו, שריאל שילמה להרקולס כדי "לעשות מאמץ הרקוליאני", כפי שמכנה זאת לאו; ובעונת 1979/80' כל הסגל של בטיס, "כולל המסז'יסט ואחראי התלבושות", קיבלו תשלומים.
המזוודות מקבלות בספרד את אותו יחס רשמי שמקבל הגרעין בישראל עמימות. הן secreto a voces"" - סוד גלוי. אף גורם בהתאחדות הספרדית לא יודה בפומבי שהן קיימות, ואף אחד גם לא יכחיש זאת בפומבי. הפטפטנים הם לרוב הפרשנים המוטים שדורשים להעניש את היריבה (בארסה/ריאל), או השחקנים עצמם. כך למשל, כפי שסופר כאן מוקדם יותר השנה, בעונת הקאמבק המטורף של ריאל עם קאפלו הודיע שחקן חטאפה מריו קוטלו לאומה כי "המזוודות הן כמו אוסאמה בן-לאדן כולם יודעים שהן קיימות, אף אחד לא ראה אותן".
מעבר לזה, אף אחד בספרד לא יביע דעה רשמית בשאלה האם המזוודות עוזרות באופן עקבי לצד כזה או אחר. הסיבה? האמת תהיה פשוטה וכואבת הן עוזרות לשתי הגדולות גם יחד מול השאר. הצהרות אחרות של שחקני חטאפה לטובת לגליזציה של המזוודות - "צריך להכשיר את זה כי זה לא פוגע באף אחד" מהוות דוגמה מצוינת להתעלמות המבישה מכך שבעל המאה יכול לשלם יותר מאות מכל אחד אחר לפשוטי העם כדי שיתאמצו. אז נכון, בארסה וריאל מאזנות כל אחת את המזוודות של יריבתה (אף שלאפורטה, למשל, התחסד וטען אחרת לפני שנתיים ואף אחד בספרד לא האמין לו). זה קורה פחות או יותר בכל עונה בה המאבק ביניהן נמשך עד הרגע האחרון. אבל מה זה אומר לגבי שאר הליגה?
כשניטשה צחק
האדישות לשאלה הזו נובעת כמובן מהיחס המועדף-בבירור כלפי שתי הגדולות, שנותח כאן ובמקומות אחרים אינספור פעמים. אבל היא נובעת גם מנטיה כללית ועמוקה יותר בתרבות הספרדית, שהכדורגל רק משקף: מדובר ברעיון לפיו מתבקש שהחזקים יעשו שימוש קבוע בכוחם העודף, בכל המובנים, ושכולם צריכים להתאים את עצמם לכוח הזה ופשוט לשחק את המשחק, תרתי משמע. כך היה משך מאות שנים. פרופ' פרד ברונר וד"ר אילן רחום מציינים, בספרם עב הכרס על עלייתה ושקיעתה של האימפריה הספרדית, כי בספרד הפיאודלית היה סיפור נפוץ: כאשר איכרים קשי יום התלוננו על רוע הגזירות ועל עול המיסים, האציל המקומי היה עומד במפגש דרכים ועונה להם שהם יכולים לעזוב את הכפר בכל אחד מארבעת הכיוונים שימצאו לנכון. במילים אחרות, אם החלשים לא יכולים להסתדר עם עוצמתם של החזקים בעיה שלהם, אלו החיים. לעיתים נראה שניטשה, עם "מוסר החזקים" שלו, היה מסתדר מצוין בספרד; אפילו היום, בעידן הדמוקרטי, הפתוח והשוויוני הרבה יותר, הספרדים עדיין מתעקשים לקרוא לבעלי השררה "דון" (כולל המאמן החדש, הזמני-בהכרח של בטיס, חוזה מאריה נוגוואס, שכבר צייץ ביחס לנשיא דרקולה דה לופרה כי "דון מנואל הבטיח לי שאם נישאר בליגה הוא יחדש לי את החוזה").
בעידן האברמוביצ'ים קל לשכוח, אבל דווקא האנגלים נמנעים בכל מחיר מן הכבוד הזה לכוח הערום, שבא לידי ביטוי מזוקק בענייני המזוודות למיניהם, הרחוקים כל כך מה"פייר פליי". באנגליה ניטשה היה כנראה מקבל אדום על משחק ברוטאלי. חרף כל הריבוד החברתי והכבוד להיררכיה טבעית, נואם מפורסם בפרלמנט הבריטי (ויליאם פיט) קבע כבר במאה ה 18 כי "בביתו גם האיש העני ביותר יכול לקרוא תיגר על כל כוחות הכתר. גג הבית ירעד, הרוח תנשב, הסופה תיכנס, אך מלך אנגליה לא ייכנס, כל עוצמתו לא תעז לחצות את מפתן הבית החרב". האנגלים, בדרכם הגמלונית, אימצו לאט לאט את ההצהרה הזו בכל רבדי החברה, וגם בספורט שלה. בספרד, המלך חואן קרלוס דווקא מגלם את ההצהרה היטב. אבל התאחדות הכדורגל הספרדית כנראה עוד לא שמעה עליה.
רוצה רוח? חפש שנאה
קבוצות שמאבדות עניין תחרותי בליגה הספרדית נכנסות למצב הניהיליסטי הידוע כ "no jugando nada" (מילולית לא משחקים בשביל כלום). במצב הזה יש שתי מוסכמות: אפשרות א' - אל תנסה לשחק באמת בזמן שהיריבה זקוקה לנקודות, במיוחד כאשר ישנו סנטימנט ייחודי כלשהו כלפיה. בסוף עונת 2000/01, למשל, ריאל סוסיאדד עלתה למשחק מול אוסאסונה ושיחקה כדורגל בערך כמו ניטשה במערכון המיתולוגי של מונטי פייטון, רק כדי שחברתה הבאסקית, שלא הייתה מסוגלת באותה עונה לאיים על אף אחד אפילו עם טיל גרעיני, תנצח 0:1 ותישאר בליגה.
אפשרות ב', במידה שהיריבה פשוט לא מעניינת, היא לקרוא לכל מי שאתה רק יכול, כדי שישלם לך את כל מה שהוא רק יכול, כדי שאתה רק תשקול להראות שמץ מיכולתך על המגרש. כך עשה למשל לפני כמה שנים ורדו, חברו לקבוצה של דודו אוואט בדפורטיבו, שהצהיר כי "אני משאיר את הנייד שלי זמין למקרה שמישהו ירצה להתקשר ולהציע לי מזומן" (אוואט, לעומת זאת, ייאמר לזכותו, התעקש לדחות את הרעיון מכל וכל). אם אחת מהקבוצות שעלולות להיות מושפעת לרעה מהגישה הזו מתוסכלת, לא נותר לה, כדברי "אס", אלא "לחייך ולספוג את זה בשקט".
כל הדיון הזה היה הופך לבלתי רלבנטי אם קבוצות היו מקבלות מלכתחילה את הרעיון של "רוח המשחק", בלי שום קשר למיקומן בחיים. אבל הן לא. "מסורות במשחק" קיימות, מבחינת הספרדים, בפורמליסטיקה, בטקסיות: בפאסייו לאלופה הנכנסת; בזה שהנשיאים של שני המועדונים, יתעבו אחד את השני ככל שיתעבו, ישבו זה לצד זה וילחצו ידיים בסוף המשחק (ברוב המקרים הדרבי של סביליה לא נחשב); בארוחה משותפת לקבוצות לפני המשחק; "רוח המשחק" היא כבר עניין אחר: 'רוח' לא נובעת מקודים פורמליים, אלא משנאה פשוטה ומזוקקת.
גם הקבוצה המשועממת ביותר תתעורר לחיים כאשר היריבה ההיסטורית תעלה למגרש אין צורך בכסף. זהו הצד האחר של הכדורגל בספרד, שלשנייה אחת לא מתיימר אפילו להיות מוסרי בסטנדרטים חיצוניים, אבל בדרכו שלו ממשיך להיות יפה. כך, כל מי שלא רוצה גם השנה מזוודות, יכול לשמוח על כך שחצי מקבוצות הליגה עדיין חוששות מאיום התחתית ולא יכולות ללכת לישון. אבל הוא יכול לשמוח עוד יותר על כך שעד הרגע האחרון יהיה דם רע בעונה הזו, גם הרבה אחרי הסופר-קלאסיקו: במחזור האחרון, ב-31 במאי, ריאל מדריד תגיע לאצטדיון של אוסאסונה. גם אם הבאסקים יבטיחו את מקומם בליגה, וגם אם האליפות תוכרע עד אז, יהיו שם דם, יזע ודמעות. לא למען הפייר פליי ולא כמחווה לסמי לי את זה תשאירו לאנגלים. תהיה שם מלחמת עולם ומסיבות ספרדיות. ולא, לא יהיה צורך במזוודות.
Shmulik_nili@walla.co.il