סיכום מאולם אחר

התרגשתם מבחירת שחקן העונה? רטנתם על הכתרתו של מאמן העונה? אהבתם את תגלית העונה? יופי. אחרי שעשינו את הבחירות הרגילות והסטנדרטיות של אנשי השנה שלנו, החלטנו לפנות מקום גם לשחקנים שלא כל יום מקבלים את הכבוד הראוי להם. אותם שחקנים שעושים את ליגת העל למה שהיא, ליגה תחרותית ומעניינת, גם אם הרמה לא תמיד הכי גבוהה שיש. השחקנים שגורמים לנו לחייך, לצחוק ולהתפעל, ולפעמים גם לתפוס את הראש כלא מאמינים אחרי החטאה מדהימה. כמו בבחירות הרגילות, אלו שחקנים יוצאים מן הכלל בתחומם, כאלה שעם מאמץ נוסף יוכלו להיות בקטגוריות של שחקני השנה, אך בינתיים לא נשכח אותם וניתן להם את הבמה.

לא מעט אוהדי כדורסל עזבו את האולמות הדחוסים בשנים האחרונות, ועברו לצפות במשחקים בטלוויזיה. העונה נראה כי המגמה התהפכה, ובחלק מהאולמות היה קשה מאוד להשיג כרטיסים, גם כשהיריבה לא ענתה לשם "מכבי תל אביב". את התופעה יש לייחס בין היתר לשיווק האינטנסיבי שעשו בקבוצות ובמנהלת, אך גם למספר שחקנים שהעלו את רמת ההנאה של הצופים, ולאו דווקא את רמת הכדורסל. אותם שחקנים שהקהל קונה בשבילם כרטיס, כדי לראותם עולים אל השמיים ומטביעים בצורה אטרקטיבית. אלה שמקפיצים אולמות שלמים במהלך מדהים אחד.

שני השחקנים שנבחרים בקטגוריה זאת סיימו את קריירת המכללות שלהם בעונה שעברה. הראשון, דרון וושינגטון נחשב לאורך התקופה שלו במכללות כאחד האתלטים היותר גדולים, ולא פעם כיכב במהלכי השבוע. את ארסנל ההטבעות והריחופים שלו ראו במשך כל העונה באולם הפחים. השני, דבון ג'פרסון, הגיע לישראל בתור פוטנציאל עם סימן שאלה, ואחרי סיבוב פתח מבערים והתחיל להראות לכולם שחוץ מההטבעות המסוגננות, יש לחיפה שחקן שעושה הכול על הפרקט. לא מעט אנשים בחולון ובחיפה חיכו להטבעה של הצמד, שהייתה משנה משחקים וגורמת לחיוך רחב. הליגה סובלת מרכבת זרים, נקווה שבעונה הבאה השניים יישארו בתחנת ליגת העל, וימשיכו לגרום לנו הנאה.

כמו וושינגטון וג'פרסון, גם ריצ'ארד רובי סיים את קריירת המכללות שלו ונחת בישראל בתור הבטחה אדירה. רובי היה אמור להיכנס ל-NBA לאחר שנתיים במכללות, העדיף לחכות ומצא את עצמו די מהר שומר על סטנלי ברנדי בגביע. בשני המשחקים הראשונים של העונה עוד ראינו את רובי מככב ואת בני השרון נופלת. הילד ממכללת קולורדו לקח את המשחק על עצמו, קלע במספרים יפים, אבל תחת משה ויינקרנץ בני השרון התפרקה והיה ברור שחייב לבוא שינוי. כשאריאל בית הלחמי הגיע, רובי התקשה למצות את עצמו בתוך הרוטציה, כשלפניו שיחק קוקי בלצ'ר, ממנו היה חייב ללמוד.

לצד משחקים מצוינים של 21 נקודות מול מכבי חיפה ברוממה ו-20 נקודות מול הפועל ירושלים במלחה, ראינו את רובי עולה מהספסל עם אנרגיה ולא מצליח למצות זאת. כשהוא עלה לא טוב מהספסל, בני השרון מצאה עצמה מאבדת משחקים שהייתה חייבת לנצח, ואנשי הקבוצה החלו למרוט את שערותיהם. אין ספק שהפוטנציאל של הילד בשמיים, ולא נופתע אם עוד נראה אותו ב-NBA או ביורוליג, אך את תהליך ההתבגרות וההתמדה שלו הוא פספס העונה. בפלייאוף הוא יוכל להראות לכולם שיש לו עדיין את זה, ואולי עוד קבוצה בישראל תיתן לו את ההזדמנות בעונה הבאה.

כל מאמן בליגת העל חולם בתחילת העונה שהוא יוכל להביא את השחקן שיעשה עבורו את העבודה השחורה, ולא יתלונן כשאבק הכוכבים לא בדיוק דבק אליו. לא פעם מנסים המאמנים בישראל להעלות שחקן מהליגה הלאומית לתפקיד הזה, אז מתגלה ערוותו בשמירה על שחקנים זרים, והם במקרה הטוב רק אוכלים את הכובע. כשמאמן מצליח לתפוס שחקן כזה, הוא יודע שלפחות בצד אחד של המגרש הוא מסודר, וכך עשה אבי אשכנזי כשהביא את משה מזרחי למכבי חיפה, אחרי עונה בראסינג פאריז הצרפתית.

בתחילת העונה עוד היה נראה כאילו מזרחי יהיה אחד מהשחקנים שיובילו את חיפה מבחינה התקפית, אך דווקא בצד השני הראה מזרחי את גדולתו. רוברט קונלי, טימי באוורס, כרמלו לי ומרקוס בראון הפגינו העונה משחק התקפי משובח, אך כשפגשו את חיפה ומזרחי נקלעו ליום רע במיוחד כשהוא מככב בשמירה עליהם. בזכות עבודה אינטנסיבית, מזרחי הפך העונה לשחקן שמאמנים בליגה החסירו שעות שינה בניסיון לחשוב כיצד לפצח את משחק ההגנה המצוין שלו. בדרך הוא הספיק לייצר כמה משחקי התקפה טובים, לקלוע סל אחד ששלח את מכבי חיפה לגמר גביע המדינה, והעיקר להוכיח שיש בו הרבה יותר מג'אמפ יעיל.

בשנים האחרונות החלה מגמה בולטת בכדורסל הישראלי של התפתחות גארדים טובים, שמעניקים למאמן צביקה שרף את העומק הדרוש לקראת משחקי הנבחרת. מתחת לסל התמונה קצת שונה. הדור היותר ותיק שכולל את עידו קוז'יקרו, עמית תמיר, יניב גרין וארז מרקוביץ', כבר החליף את שעון החול בקריירה שלו ומלבד ליאור אליהו הכדורסל הישראלי לא ראה מחליפים שהראו ניצוצות בשנים האחרונות. ניר כהן פרץ בעונה שעברה, ונעלם העונה; האחים קזרנובסקי נעלמו בליגה הגרמנית הראשונה והשנייה, ואלו שתי דוגמאות לגבוהים שהיו סוג של כוכב שביט בשמי הכדורסל.

העונה חזר הגבוה הישראלי החדש לכותרות, בעיקר עם חזרתו של רוברט רות'בארט אחרי עונה אחת בלבד בליגה הבוסנית. רות'בארט קיבל את ההזדמנות בעירוני נהריה, אבל לא הראה יציבות. סביר להניח שהענק הצעיר (2.17 מ', 22) כבר יהיה בסגל הנבחרת בקמפיין הנוכחי, אך מלבדו מתגלה בארסנל של הנבחרת גם יוני ניר, שנתן העונה את הפריצה המיוחלת. ניר היה כוכב בגילאי הנוער ובנבחרות העתודה השונות, ורק אחרי ארבע עונות התבשלות בליגת העל הוא קיבל הזדמנות אמיתית בגבעת שמואל. הפורוורד (2.04 מ', 23) ענה ביציבות לאורך רוב שלבי העונה ועם מספרים נאים של 8 נקודות ו-4.7 ריבאונדים. אמנם עדיין לא מדובר בהגעה לנחלה אך כשמסתכלים על העתיד, אולי מתחיל לצמוח דשא במדבר הגבוה של הכדורסל הישראלי.

בכדורסל הישראלי מסמנים אותך כשחקן עבר ברגע שעברת את הגיל 30, או לפחות כאחד כזה שהגיע הזמן שיפרוש. אם למשה ברנר בן ה-38 כבר הספקנו לסלוח ולהתרגל, אז הדיון העיקרי סביב מאיר טפירו, שהגיע בחודש שעבר ל-34, נוגע למתי הוא יפרוש ומתי יפנה את המקום בנבחרת. טפירו מדבר לפעמים על רצון לאמן, לא מפחד לענות לשאלות, אך לא קובע תאריך. בינתיים, במהלך העונה החלה נסיגה בכושרו, וכאחד שסוחב בשנתיים האחרונות את בני השרון על הגב, החל טפירו, אחד שלא מפספס כמעט אף משחק, לרשום משחקים לא טובים. שאלת הפרישה עלתה.

דווקא אז, בחלק האחרון של העונה, הראה טפירו שלמרות עונה שמתחילה בסוף יולי עם אימוני הנבחרת ונגמרת לקראת סוף מאי, הוא עדיין מתפקד כאחד השחקנים הבולטים של הכדורסל הישראלי. 12.3 נקודות, 5.3 אסיסטים ו-4.7 ריבאונדים הם מספרים שכל ילד בכדורסל הישראלי יחלום עליהם גם בגיל 24, ואת המספרים האלה טפירו משיג בגיל 34. מאמנים בליגת העל ממשיכים לחשוב איך עוצרים את הפיק אנד רול החכם שלו ואת הנקודות שלו במאני טיים, ואף אחד לא יתפלא אם בעוד שלושה שבועות הוא יהיה זה שחתום על עונה נוספת של בני השרון בפיינל פור. בסופו של דבר, זה עדיין מאיר טפירו.

יש שחקנים שההצלחה היא נר לרגליהם, או לפחות רודפת אחריהם. לא פעם רואים שחקן שיודע ללכת לקבוצה בזמן הנכון ולהיות שם כשחוגגים אליפות או גביע, ויש כאלה שמגיעים לקבוצה ומביאים את הערך המוסף שהופך קבוצה טובה לקבוצה מנצחת. בשנים האחרונות מי שמצליח כמעט בכל עונה להיות השחקן המיוחד הזה הוא מורן רוט, שהביא השנה להפועל ירושלים את כוח ההתמדה שלו ושוב יהיה במעמד המכריע של הכדורסל הישראלי בעוד חודש.

אחרי שהביא את אליצור רמלה להצלחות ב-2003/4, המשיך רוט במסורת עם עונה מצוינת והישארות בליגה עם רמת השרון החלשה. עונה לאחר מכן סחף את מכבי ראשון לציון לפיינל פור. לאחר עונה בה לא הסתדר עם גליל עליון ועירוני רמת גן מצא את עצמו בעונה שעברה חוגג אליפות בהפועל חולון והעונה הוא שחקן מפתח בהפועל ירושלים. רוט נוהג להיות טוב במיוחד במעמדים הגדולים, במאני-טיים, ואם המסורת של ההצלחות שלו תמשיך, לא נתפלא לראות אותו מכדרר ביד אליהו בעונה הבאה לבוש בצהוב.

שחקני כדורסל יכולים לספר על הערב ההוא שבו הכול הלך להם, המשחק בו נכנסו לאולם הביתי ולהטו עד כדי כך שהיו"ר, שמאחר בתשלומים, החליט לזרוק להם בונוס שמן אחרי הבאזר. זה הערב בו אתה נותן את הופעת חייך מול הקבוצה הכי חזקה של הליגה, כזאת שמסדרת לך חוזה בעונה הבאה, שיאפשר לך בקיץ לשבת בחופי האיים הקריביים עם אננס וליהנות מהשמש היוקדת. הערב בו כולם שוכחים שאתה לא באמת כזה גדול.

מייקל הלמס הוא בהחלט לא שחקן חלש, ובטוח שלא אכזבה בעירוני רמת גן. הוא שחקן ממוצע, שלאורך העונה רשם מספרים של 10 נקודות למשחק, ועשה את שלו, אבל לא ניצח משחקים לקבוצתו. אף אחד לא ציפה ולא האמין שהלמס, שלפעמים היה מיידה שלשות ומוריד לילדים מאחורי הסל את הראש, ייתן את משחק חייו ב-1 במרץ. הפועל ירושלים הגיעה לזיסמן והלמס התחיל להלום ללא הכרה. 35 נקודות ב-33 דקות, 4 מ-6 מהשלוש ו-5 אסיסטים רשם הלמס באותו יום משוגע. ברמת גן מקווים שזה מה שהוא ייתן בפלייאוף, אבל גם אם לא, את המשחק המשוגע מול ירושלים כבר אף אחד לא יוכל לקחת ממנו.