קריימר זו לא רק דמות קומית

בניגוד לרושם שאולי התקבל מהסקירה הקודרת הזו, לא הכל היה שחור ב-51 השנים האחרונות בדטרויט. ציינתי כבר שהקבוצה הגיעה תשע פעמים לפלייאוף בתקופה זו. שש מתוך התשע היו בשנות התשעים, בהנהגת המאמנים וויין פונטס (שיאן הניצחונות של הקבוצה) ובובי רוס. בחמש ההופעות הראשונות מתוך השש הסתמכה הקבוצה על השחקן המוכשר והאטרקטיבי ביותר ששיחק בה מאז ומעולם, הסופרסטאר בארי סנדרס, ובארבע הראשונות השתמשה בהתקפת ה"ראן אנד שוט" המלהיבה והמסוכנת, עם תופסים כמו הרמן מור, ברט פרימן, ווילי גרין וג'וני מורטון.

עמדת הק"ב נותרה החוליה החלשה: כמו כדי להדגים את שוליותה בהצלחת הקבוצה בשנים 91'-99', היו חמישה מוסרים שונים (!) אחראים לשש ההופעות בפלייאוף. הפעם הראשונה, בעונת 91', היתה גם המוצלחת ביותר. דטרויט, לאחר שמונה שנות היעדרות, חזרה לפלייאוף ונעצרה רק במשחק גמר ה-NFC, הגמר האחד והיחיד שלה ב-51 השנים האחרונות. הק"ב שהנהיג אותה להישג הנדיר היה אנטיתזה מוחלטת לששת המוסרים המאכזבים שנבחרו בסיבוב הראשון.

אריק קריימר נולד באנסינו, קליפורניה, שיחק בקבוצה של ג'וניור קולג' בלוס אנג'לס ועבר לאוניברסיטת נורת' קרוליינה סטייט, שם הפגין יכולת לא רעה. יכולת זו לא הרשימה את הסקאוטים של המקצוענים, לא גברה על ממדיו הפיזיים הלא מרשימים (1.85, 88 ק"ג), והוא לא נבחר בדראפט; אך שנה לאחר מכן נקרתה בפניו הזדמנות נדירה לשחק בליגה, כאשר פרצה השביתה של 1987, והקבוצות השתמשו בשחקנים מחליפים למשך שלושה מחזורים. קריימר שיחק במדי אטלנטה, פתח בהרכב בשני משחקים עם ניצחון והפסד, אך כמובן שחוסר האפשרות להתאמן עם השחקנים האחרים ולפתח תיאום עם הקו והתופסים היה בעוכריו, והמספרים שרשם היו גרועים. לאחר תום השביתה מצא עצמו מחוץ לליגה, ומאחר שאיש לא הציע לו חוזה לעונה הבאה – ניסה מזלו בקנדה, וחתם בשורות קלגרי סטמפידרס.

מי שמעוניין להרחיב את "השכלתו" באשר לשביתה של 87' ולמחליפים הזמניים, מוזמן לצפות בסרט המטופש אך המצחיק "המחליפים" בכיכובם של קיאנו ריבס, ג'ין הקמן וג'ון פברו ושורת חשפניות מקצועיות בתפקיד המעודדות (כן, באמת יש שם חשפניות בתפקיד מעודדות!). אציין רק שלמרות שכל קשר בין הסרט להיסטוריה מקרי בהחלט, המחליפים של 87' ובהם קריימר אכן היו אוסף מוזר וצבעוני במיוחד של כישלונות, למרות שככל הידוע לי הם לא כללו את רייס איפנס הוולשי. הסרט מתמקד בוושינגטון – הקבוצה שלבסוף זכתה באליפות באותה עונה מוזרה (בלי המחליפים, כמובן), כשבסופרבול הנהיג אותה הק"ב המחליף הרשמי – דאג וויליאמס.

האפיזודה החריגה של 87' לא עשתה דבר למען מניותיו של קריימר כק"ב לגיטימי בליגה. הוא עדיין היה נמוך מדי, אטי מדי, חלש מדי. רק בערבות הקפואות של מחוז אלברטה (טקסס הקנדית – מרחבים עצומים, נפט וסוסים) היה לו מקום בהרכב, בקבוצה שעצם שמה (הכוונה לרוכבי הרודיאו של קלגרי) מרמז על מידת רצינותה. מול יציעים ריקים למחצה, מוקף בשלג ובקרח, ודאי איבד קריימר כל תקווה לחזור אי פעם לאור הזרקורים של ה-
NFL.

אבל כעבור שלוש שנים בקנדה שב המזל להתדפק על דלתו של קריימר. דטרויט נתקעה בלי ק"ב שלישי לעונת 91', ובהרכב שיחק רודני פיט, בחירת הסיבוב השישי מעונת 1989 (וור היה המחליף הרשמי). קריימר הוחתם על חוזה וישב על הספסל, עם תרומה אקראית בחצי הראשון של העונה, "הודות" ליכולתו הגרועה של וור. במשחק השמיני של העונה, נגד דאלאס המתחדשת בהנהגת הק"ב הצעיר טרוי אייקמן (הבחירה מס' 1 בדראפט 89'), נפצע פיט וקריימר מצא עצמו על המגרש. בסדרה הראשונה שלו כבר שינה את המהלך שקבע המאמן פונטס ("אודיבל") וקיבל בשל כך את הכינוי "ביצי פלדה" (בתרגום חופשי). בטבילת האש שלו ניצח קריימר עם שני ט"ד באוויר, ומאותו רגע פתח בהרכב בכל שמונת המשחקים שנותרו בעונה הסדירה וניצח ששה מהם. הוא לא רשם מספרים יוצאי דופן, אך ידע לעשות את הנדרש בשלבי ההכרעה של העונה, וניצח בכל המשחקים בחודש דצמבר – כולל משחקי חורף רצופים בבפאלו וגרין ביי, בסיום העונה הסדירה.

דטרויט סיימה במאזן 4:12, מספר הניצחונות הגבוה בתולדותיה; זכתה באליפות בית המרכז, לראשונה מאז 83', וקיבלה שבוע מנוחה בפלייאוף, לראשונה בתולדותיה. בסיבוב השני אירחה שוב את דאלאס, עם שלישיית הכוכבים הצעירה שלה, בסילברדום. קריימר, כאילו היה שחקן ותיק בליגה, הכה שוק על ירך את אייקמן (עבור שניהם היה מדובר בפלייאוף ראשון). הוא מסר ל-340 יארד ושלושה ט"ד, לעומת 114 יארד ללא ט"ד של אייקמן. דטרויט זכתה בניצחון פלייאוף ראשון מזה 34 שנה, 6:38, והגיעה לראשונה מאז האיחוד לגמר החטיבה.

סיפור הסינדרלה של קריימר נגמר באצטדיון RFK בוושינגטון. למרות משחק סביר של קריימר, עם 250 יארד, ט"ד וחטיפה, הצליחה הגנת הרדסקינס לשתק את הנשק העיקרי של דטרויט, ברי סנדרס, והגבילה אותו ל-44 יארד על הקרקע. רצי וושינגטון ריגס וביינר הכריעו את המשחק, כשהק"ב האפור מרק ריפיין משלים את המלאכה עם שני ט"ד. הרדסקינס ניצחו 10:41 והמשיכו לניצחון בסופרבול על בפאלו. התמונה שזכורה מאותו משחק היא של אוהדי וושינגטון ביציעים, אוחזים בידיהם בובות של אריות ואוכלים אותן בתיאבון.

המאמן פונטס הפגין חוסר אמון בקריימר כבר במהלך משחק הגמר, כשהוריד אותו לספסל לטובת אנדרה וור, שלא הצליח לעשות דבר. גם בשתי העונות שלאחר מכן המשיכה נדנדת הק"ב כשפיט, וור וקריימר מחלקים ביניהם את ההופעות בהרכב. קריימר הפגין את היכולת הטובה מבין השלושה, וניצח ברוב המשחקים בהם פתח – אך הוא עדיין היה האורח לרגע מהליגה הקנדית, בעוד שוור היה בחירת סיבוב ראשון והקבוצה היתה מחויבת לו יותר.

חוסר הוודאות בעמדה הקריטית השפיע לרעה על התקפת ה"ראן אנד שוט" והליונס נכשלו בעונת 92'. בעונת 93', לעומת זאת, הימר פונטס על קריימר בחודש דצמבר, ושוב קיבל תוצאות: קריימר ניצח בשלושה מארבעת המשחקים האחרונים של העונה הסדירה תוך שהוא מפגין יכולת גבוהה ביותר (שלושה משחקים עם רייטינג מעל 100, כולל משחק חורף קשה בשיקגו; שמונה ט"ד ורק שתי חטיפות). בזכות משחקו המצוין של קריימר בשלבי ההכרעה הקדימה דטרויט על קו הסיום את מינסוטה וגרין ביי, וזכתה באליפות בית שניה בשלוש עונות – לאחר שבכל 33 העונות הקודמות זכתה באליפות בית אחת בלבד.

נראה היה כי התקווה שבה לפקוד את אוהדי דטרויט המדוכאים. האם דווקא מוסר אנדרדוג כמו קריימר יוכל להחזיר עטרה ליושנה? קריימר קיבל את המקום בהרכב למשחק הוויילד קארד, בסילברדום נגד גרין ביי המתעוררת והק"ב הצעיר והמסעיר ברט פארב. הפעם הוא נתן משחק בינוני, עם ט"ד ושתי חטיפות, והפאקרס ניצחו בדוחק 24:28 בזכות שלושה טאצ'דאונים של פארב. לאחר כישלון זה הדיח פונטס את כל שלושת המוסרים לטובת שני שחקני רכש: דייב קרייג הוותיק מקנזס סיטי, וסקוט מיצ'ל ממיאמי. דטרויט לא חזרה על הישגיה מעונת 91' עד היום. שתי אליפויות הבית אליהן הוביל אותה קריימר היו האחרונות שלה, ונצחונו על דאלאס של "השלישייה" היה ניצחון הפלייאוף האחרון שלה. מאז 99' לא הגיעה כלל לפלייאוף, ורק בפאלו ממתינה זמן רב יותר לחזור ולשחק בינואר. ההזדמנות הנדירה הוחמצה גם הפעם.

וקריימר? הוא עבר לשיקגו, שם היה מחליפו של סטיב וולש הבינוני (בכל זאת, שיקגו). לאחר שוולש שיחק גרוע בפלייאוף 94' נגד המכונה של הניינרס בראשות סטיב יאנג וג'רי רייס, נכנס קריימר כמחליף במחצית השניה, מבלי שמנע את התבוסה (44:15). יכולתו במשחק הספיקה כדי להעניק לו לראשונה בקריירה את משרת הק"ב הפותח מתחילת עונת 95'. הוא קבע שיאי מסירה עונתיים ושיאי קריירה של שיקגו, אך לא שב עוד לשחק בפלייאוף. כיום הוא משמש כפרשן בתחנת טלוויזיה באזור דטרויט, שם עדיין זוכרים לו את עונת 91', ומשדר לעתים משחקי קדם עונה של אקסית אחרת, שיקגו.

כמו מוסרים אחרים לפניו ואחריו (וורן מון, דג פלוטי, ג'ף גרסיה) הגיע קריימר במפתיע מערבות קנדה והוביל קבוצה לפלייאוף. אבל הליונס, נאמנים למסורת השלילית, לא השכילו לבנות על בסיס ההצלחה של 91', וב-17 העונות הבאות הלכו רק אחורה. לא משנה אם שיחקו עם הבחירה מס' 3 בדראפט (הרינגטון) או עם שחקן ממכללה אלמונית שלא נבחר כלל בדראפט (קיטנה) – הכיוון הכללי נותר בעינו.

הסרט האהוב עליי בנושא דטרויט ושקיעתה (אפילו יותר מ"רובוקופ"...) אינו עוסק כלל בליונס. מדובר בסרט "גרוס פוינט בלנק" משנת 97', בהפקתו וכיכובו של ג'ון קיוזק, שגם כתב את התסריט עם שני חבריו מילדות. השלושה גדלו באבנסטון, פרבר של שיקגו, ולכן נהנו מאד "לרדת" על דטרויט וכל מה שהיא מייצגת. "גיבור" הסרט, מרטין בלנק, הוא רוצח שכיר שנדרש לבצע "עבודה" בעיירת מולדתו שבפרברי דטרויט. בהזדמנות זו הוא מחליט להשתתף במסיבת המחזור של ביה"ס התיכון ומנסה לחדש את הקשר עם אהבת נעוריו. הקומדיה השחורה משחור מציגה כמה רמזים עבים למה שמתרחש היום בעיר: הילד המופרע של ביה"ס מנהל סוכנות למכירת ב.מ.וו., פאר היצירה של התעשיה הבווארית ("בדטרויט? חילול הקודש" מעיר בלנק בציניות אופיינית); בית המגורים הפך למינימרקט, וגם המבנה הזה מתפוצץ. רוצח שכיר מתחרה (דן אקרויד) מנסה ליצור איגוד מקצועי של מחסלים לפי המודל של איגוד פועלי הרכב. כאשר אביה של האהובה הזנוחה שומע על המקצוע יוצא הדופן של בלנק, הוא מציין בקור רוח: "יופי לך, זו תעשיה בצמיחה". היום אנו יודעים בדיוק היכן נמצאת התעשייה המובילה של דטרויט, ומה היה חלקו של האיגוד הכל-יכול בנפילתה; בסרט, שהציג רוצח שכיר כנציג הכי מצליח ומוצלח של המחזור, ניתן לראות היום נבואה של ממש.

בסיום הסרט – סוף טוב הוליוודי אירוני כדבעי – אומרת אהובתו של בלנק (מיני דרייבר): "יש כאלה שאומרים לשכוח ולסלוח. אני אומרת לשכוח מלסלוח, רק להשלים – ולברוח מהעיר". הדרך היחידה של בלנק לשרוד היא לברוח (שוב) הרחק ככל האפשר מדטרויט. לטובתו של סטאפורד – או כל אחד אחר שיירש את מקומו של בובי ליין מאחורי הסנטר – נקווה שלפחות חלק זה של הנבואה לא יתגשם.