לקראת המפגש מול מכבי חיפה ביום ראשון, הדילמה של אוהדי מכבי ת"א ברורה וגלויה לעין. מחד קיימת הדרישה הבסיסית לניצחון על היריב ולהבסתו, כחלק מהיסודות שעליהם התחנכנו מימים ימימה, אך מאידך קיימות ההשלכות הנוראיות של תוצאת המשחק, שמערערות ומזעזעות את עולמנו: לא רק שניצחון על חיפה יעניק דחיפה משמעותית ליריבתנו השנואה (ולא נזכיר שמות) במאבק האליפות - ההכרה שדווקא אנחנו היינו אלה שהענקנו להם את התואר על מגש של כסף תהפוך עבורנו את זכייתם לכואבת אפילו יותר. המחשבה על כך היא מצמררת ובלתי נסבלת, וגם אם על פניו נראה כי מדובר בסך הכל במשחק כדורגל, הרי שחיבוטי הנפש שמטלטלים את לבו של כל אוהד צהוב בימים אלה הם דיני נפשות העוסקים ברומו של עולם: על כף המאזניים מונחים אלמנטים כבדי משקל כמו כבוד המועדון, כבוד המשפחה והיוקרה העירונית, וחמור מכך - שמירה על עקרונותיה הבסיסיים של תרבות ספורטיבית נאורה. על כתפינו מוטלת אחריות גדולה, חובה עלינו לגייס את מיטב המוחות כדי לקבל את ההחלטה כבדת המשקל, וכפי שנפלט מפי רבים בדרך כלל במצבי לחץ שכאלה, כוס עמק.
אל תפספס
תרבות קלוקלת
אז מהי אותה תרבות ספורט שעליה אנו נדרשים לשמור מכל משמר? מדובר במכלול המסורות, המנהגים וקודי ההתנהגות של עולם הספורט הישראלי, עולם שמאז ומתמיד לקה בנורמות שטחיות. זה מתחיל ביחס הלא רציני של הרשויות, דבר שהתבטא בתקציבים ממשלתיים מעליבים ובחוסר מחויבות לאזרחים בכל הנוגע לשידורים טלוויזיוניים; נמשך בהזנחה של ענפים קלאסיים ומסורתיים כמו טניס, אתלטיקה ושאר ענפים אולימפיים; ומסתכם בכך שתרבות הספורט המקומית נזנחה לנורמות המוכרות מעולם הכדורגל, משמע ספורטאים עצלים, מפונקים וחסרי מחויבות או מוסר עבודה, הנערצים בחוסר פרופורציה על ידי אוהדים אלימים וחסרי דרך ארץ.
את ההשלכות של אותה תרבות קלוקלת ניתן לזהות בקלות. אין מדובר רק בדחיפות בתורים בקופות, בשירי ה"עידוד" האלימים או במתקנים העלובים - התופעות החמורות ביותר מגיעות דווקא מהספורטאים עצמם, אלו שאמורים לשמש דוגמה. לקראת כל סוף עונה, כשהליגה על סף סיום ולקבוצות רבות אין מטרות מובהקות, ניתן לראות כיצד הכוכבים הצעירים, אותם נובורישים מסואבים, משחקים ללא חשק, מפגינים בוז למשחק, למקצוע ולאוהדים, ומתקשים להראות איזשהו סממן של מחויבות. מאחר שכחובב ספורט קשה לי שלא לסלוד מהתופעות הבזויות הללו, המסקנה המתבקשת היא שכאוהד מכבי ת"א עליי לדרוש משחקנינו להראות כי הם עשויים מחומר אחר, להורות להם להסתער על יריביהם החיפנים, ולתבוע מהם לרדוף אחר הניצחון בכל מחיר. ובכל זאת, לעתים קשה להאמין שקיימים בעולם עקרונות חשובים יותר מאשר הרצון לא לראות אוהדים באדום חוגגים אליפות. ההתחבטות נמשכת.
מותר לרצות להפסיד?
הסוגיה הזאת מעלה שאלה לא פחות חשובה: מתי (והאם בכלל) מותר לאוהד לייחל להפסד של קבוצתו? אם לדעתו לטווח הארוך ההפסד יביא תועלת לקבוצה, האין זה לגיטימי? ב-NBA, למשל, קבוצות רבות מפסידות ללא בושה כדי לשפר עמדות לקראת הדראפט, אז למה לנו אסור לקוות להפסד של קבוצתנו כדי לזעזע את המועדון ולהביא עליו שינוי חיובי? דמיינו קבוצה אלמונית, שאוהדיה חשים כי מאמנם מוביל אותם לאבדון, שמאמינים שמדיניות הרכש שלו כושלת, שרואים שבחירותיו והעדפותיו המקצועיות הן פחדניות ומפסידניות, שמזהים שאופיו האלים וחסר התרבות נוגד את כל ההיסטוריה המפוארת של המועדון, שהעובדה שהוא נוהג לומר בראיונות "שתי ניצחונות" או "שלוש משחקים" מביכה אותם שוב ושוב האם גם אז אסור להם לייחל להפסד רק כדי שאולי הוא ייאות לפנות את מקומו?
הראש נגד הלב
נדמה כי בסוגיות הללו שנוגעות למאבק בין השכל לרגש - טמון הקסם של הכדורגל. הראש אומנם אומר שהפעם זה לא כל כך נורא להפסיד, שהפעם אין לנו באמת על מה להילחם, שאולי דווקא המכה הכואבת תהיה זו שתוביל אותנו לדרך חדשה, אבל הלב, רבותיי, הלב חזק מהכל. עם כניסתנו לאיצטדיון, כשביציעים הרחוקים יתנופפו הדגלים הירוקים ושירתם של החיפנים תישמע חלושות על רקע שאגתם של בחורינו משער 11, ההיגיון הבריא והשכל הישר ייעלמו ויתנדפו כלא היו. כל המחשבות הפילוסופיות על שמירה על טוהרת הספורט יישכחו מהלב, כל החישובים על עתיד המועדון יאבדו את הרלוונטיות. ברגעים האלה, כשיריבינו הירוקים יעלו על הדשא, תשתלט עלינו הגאווה, אותה תחושה משכרת שעיוותה את מחשבתו של המין האנושי מאז ומתמיד, וברגע אחד נסיר כל זכר לרציונליות. אזי נסתער על הקבוצה שמנגד, ברגל חזקה ובפקקים נטויים, כשבעינינו אש ובלבנו תשוקה אחת: קדימה לניצחון.