אמאל'ה, אליפות

קשה לדעת מתי באמת זה נגמר. רשמית זה קרה השבוע מול מכבי פתח תקווה. יש הטוענים שזה אף פעם לא התחיל. הקהל של נתניה, למשל, לא האמין באליפות: אחרת היה מגיע בהמוניו למן תחילת העונה. יש מי שמציע תיאוריה, שזה קרה ברגע שמתיאוס הפך מקלאבר שזוף לאיש חמוץ, והתחיל לנהל את מלחמות הדון קישוט הלא נכונות: במקום לייצר אווירה טובה ומוטיבציה ומנהיגות על המגרש, הוא החליט להתלבש על השופטים, המגרשים והמנטליות. בקרוב, מספרות השמועות, במקום שיחדש את החוזה לשלוש עונות כדי להשלים את התהליך שהחל בנתניה, הוא יזכה לשדרוג, וייכנס לנעליים הגדולות של מרקו בלבול.

אבל היו רגעים, חייבים להודות. הניצחונות על חיפה, מכבי תל אביב ועוד, והשיא, כנראה, ב-0:1 על בית"ר בקופסא לפני חודש. ואולי שם בדיוק היה גם הסוף. כשלסככת הפלטיניום במגרש בנתניה לא הורשה להיכנס אחד, עודד מכנס. סתם החלוץ הגדול ביותר והאדם הכי נעים בתולדות הכדורגל הישראלי. גל אומר שכמו בצה"ל, גם כאן - ברגע שעברו על איזה קוד אתי כל כך יסודי, איבדנו את הצידוק המוסרי והיכולת לנצח. רוב אוהדי נתניה שאני מכיר סבלו למחרת הניצחון הגדול מבחילה איומה וכאב לב אמיתי, וככה לא אמורים להרגיש בריצה לאליפות. מאז באמת לא ניצחנו. ורבאק, אני נשבע שבכל פעם שאני נזכר בזה העיניים שלי נעשות אדומות: שלא ינצחו יותר, שלא ייקחו שום תואר, לא צריך, רק שיבקשו סליחה כמו בני אדם.

ביום שני בערב התגנבה לחללי לבי הנטושים הרגשה מוזרה, רוח ישנה מפעם שכבר לא הכרתי. רק לפני שעה בית"ר יצאה כצפוי ממאבק האליפות, עידן בן 4 שנים, 4 שנים מתוחות, מטריפות, משוגעות, עמוסות, משונות, הגיע לסיומו. פרננדז, לרואה, מזרחי, פביאני, פינטו, שוונקי, יצחקי, זנדברג, גרשון, רומלו, עידן טל, שום, עטר, שפיגל, ברוכיאן, כולם עברו לי בראש. גם קובי מויאל, הקטן, זה ששכחנו בדרך, זה שהעדפנו לשכוח ממנו, להתעלם, זה שבאופן סמלי שם קץ לממלכת הרהב. הייתי אמור להיות עצוב ביום שני בערב, הייתי אמור להיות נוגה, סנטימנטלי. הייתי אמור להיות מיואש, מפוחד, מרוקן. אבל לא. הייתי גאה.

לא הייתי גאה על האליפויות, כמו על המשחק מול בני יהודה. כמה פעמים יוצא לך במשחק כדורגל בישראל לא לצאת מאוכזב אחרי תיקו או הפסד. אפילו לא אחרי ניצחון. כמה פעמים אתה נשאר בלי טענות לאף אחד, למרות שהתוצאה לא עמדה בציפיות. יש לזה כנראה רק סיבה אחת: בית"ר שאני מכיר, בית"ר שאני אוהב, חזרה. ביום שמפלצת גאידמק מתה, בית"ר הישנה חיה מחדש. עם כדורגל שהוא קרנבל של צלילים, של הפתעות. כדורגל של בני אנוש, כדורגל של בית"ר ההיא בימים שהיית מחסיר פעימה ברגע שטדי היה נגלה לעינך. זה יותר מסמלי שעם כדורגל כזה איבדנו סופית את התואר. זה אך טבעי שעם כדורגל כזה לא לוקחים אליפויות היום, בעידן גאידמק, וזה בסדר. אני מעדיף את בית"ר שלי על פני כל האליפויות של גאידמק. ברוך שובך, אהובה.

אחרי המשחק ביום שבת התקשר אלי חבר, קולו אקסטטי והוא קורן מאושר. "זה הגול הכי יפה של העונה", הוא שאג. "גול שלא היה! אתה קולט? ככה אנחנו ניקח את האליפות הזו". מיותר לציין שניתקתי לו בפרצוף. המיתוס הזה, שבראו סביבם אוהדי הפועל בהנאה גלויה, כאילו אין להם עניין במשחק וככל שהתוצאה פחות משקפת את הנעשה על המגרש כך ההנאה שלהם גוברת, הוא חתיכת בלוף שראוי לפוצץ. הרי כולכם מכירים את אוהדי הפועל המרגיזים האלה, שמצהירים שהיו רוצים לנצח דרבי בדקה ה-90 מנבדל עם היד תוך כדי עבירה על השוער וחזיז ליציעים של מכבי. נו, באמת. תכף תגידו לי שאתם גם רוצים שאיתן טייב יקשור שרוכים.

אז אני לא רוצה כזו אליפות, עם גול של יבואה שבו הכדור לא עובר במלוא היקפו את הקו. בעיקר כי הוא עושה עוול לאיך שהפועל משחקת. משחק כזה, עם שליטה אבסולוטית במרכז השדה מגובה בהברקות של גילי ורמוט המלך, הפועל היו צריכים לנצח עם רביעייה ברשת של אשדוד (ואילולא השוער הנינג'ה שלהם זה גם בטח היה נגמר ככה). אז כוס אמק על המדור הזה. אני רוצה אליפות ולא מפחד ממנה. אני חושב שהיא מגיעה לנו. ואני לא רוצה טובות משופטים או קוונים. אני רוצה שהרשת תרעד. יש לנו את הקבוצה הכי טובה בארץ, והגיע הזמן שניקח אליפות של הקבוצה הכי טובה בארץ. גם בשביל האליפות, וגם בגלל המיתוס המופרך הזה.

בשבת, בדקה ה-88, נשברתי באופן סופי. השיגור הבליסטי של אייל משומר לרשת של שביט אלימלך - "ווינר שוט" בהשראת המנהל אדורם קייסי - הביא אותי לכדי הבנה שאליפות לא תהיה הדבר הכי גרוע עבורנו בעונה הנוכחית. אם אלישע לוי סוף סוף התמקם בצורה המדויקת על הספסל, הפנים את רום מעמדו והתנהג לפיו כשהימר על כל הקופה למרות המשחק הנרפה של שחקניו, אז למה לא בעצם?

באותה דקה 88, בעת משמרתי במערכת וכשמסביבי אוהדי מכבי תל אביב קופצים לשמיים למראה האקסטזה בקרית אליעזר, הבנתי שאנחנו צריכים לפעול למען נחלת הכלל. זו אמנם לא תהיה האליפות המרהיבה בתולדות מכבי חיפה ויהיו מי שיאמרו שאנו לא ראויים לתואר, אבל הפעם לא נעשה זאת לשם הגשמה עצמית אלא מתוך מחשבה על אחרים. זו תהיה אליפות עבור האוהדים הצהובים מתל אביב, שלאחרונה אני חש כלפיהם חמלה ומוצא עצמי מתגעגע לתקופה בה דיברו בשבחי המכביזם הקדוש. עבור אוהדי בית"ר ירושלים, שעכשיו כשהם מחוץ למירוץ ו-ודאי מתחלחלים נוכח האפשרות שאלי גוטמן יירש מהם את התואר (בירם כיאל תחליף הולם, לא?). עבור מאיר לוי, אשר אין לתת לשער של יבואה לדבוק בו כאות קלון ולהכתים קריירת שיפוט מכובדת. עבור וינסנט אניימה, שעוד עלול לסחוב עונה נוספת באדום לכבוד מוקדמות ליגת האלופות במקום לצאת כבר לאירופה. ועבור אלישע לוי, שלמד להתנהל סופסוף כמו מאמן מכבי חיפה. עבורנו האליפות תהיה חסרת משמעות.