הגידו כן לדאנקן

עומר דיקמן:

אחח, כמה שזה מדכא לקבל פלייאוף בלי פיניקס – הקבוצה שגם כשהיא מסריחה (והעונה היא הסריחה ללא הרף) תמיד תענוג לצפות בה. מחר (חמישי), כשיסיימו נאש, שאק וגרנט היל את משחקם האחרון בעונה אישית לא רעה בכלל, תעמוד בפניהם הדילמה: האם כדאי בכלל לנסות שוב בשנה הבאה? התשובה, למי שהיה בקומה בשנה האחרונה (כן אריאל שרון, אני מדבר אליך), היא שלילי מוחלט. פיניקס במתכונתה הנוכחית היא קבוצה חסרת סיכוי.

היא חסרת סיכוי בגלל שאין לה שיטה מגובשת, היא חסרת סיכוי בגלל שהפרנצ'ייז שלה הוא אדיוט פצוע שמרוויח 20 מליון לעונה ומתלונן בלי סוף, היא חסרת סיכוי בגלל שנאש ושאק באותה חמישייה מהווים הגנה יותר גרועה מקונדום שמצאתם בקופסת נעצים, ויותר מהכל, היא חסרת סיכוי בגלל שיש גבול לכמות הכשלונות שאפשר לספוג ברצף ולהמשיך להאמין שיהיה בסדר. נאש בן ה-35 הוא שחקן בריא ויכול להוביל קבוצה שתיבנה סביבו, ואילו היל ושאק יכולים וצריכים לשמש כרול פליירס בכירים בקבוצה שתדע לחלק את הדקות שלהם ולמזער את החסרונות של גילם המופלג, ולשלושתם, יותר מהכל, מגיע סיכוי אמיתי לאליפות, וזה לא הולך לקרות בפיניקס של העונה הבאה, זה בטוח. בקיצור, קודם כל להצעיר; אחר כך נראה.

אסף רביץ:

בפיניקס יצטרכו להבין, ובעיקר לעכל, שהסתיימה תקופה. סטיב נאש כבר לא יוביל אותה לאליפות, והיא תיאלץ להישאר אחת הקבוצות הטובות ביותר שלא ידעו טבעת. העונה הבאה תשמש עבור בנייה מחדש. מבחינה פרסונלית, המטרה תהיה שימוש נכון בחוזים הגמורים של נאש ושאקיל אוניל (אלא אם כן רוברט סארבר יחליט לוותר על השנה האחרונה בחוזה של נאש משיקולים כלכליים). לא מעט קבוצות יקפצו על אחת משתי המציאות האלה, גם כחוזה גמור וגם כתוספת כוח מעניינת לשנה. יש לסטיב קר שנתיים לארגן סגל שישכנע את אמארה סטודומאייר להישאר ויש לו נתוני פתיחה לא רעים. אלא שהשאלה היותר מעניינת קשורה לתפיסה - האם יש טעם להמשיך בראן-אנד-גאן בלי נאש? לדעתי כן. גם בגלל שיש שחקנים שמתאימים לשיטה, גם בגלל שיש מאמן שמתאים לשיטה, וגם בגלל שזה יכול להיות רעיון טוב עבור המועדון לשמור על הסגנון החיובי שאפיין אותו באופן קבוע. שנים ארוכות שפיניקס היא קודם כל קבוצה של פוינט גארד – מקווין ג'ונסון, דרך ג'ייסון קיד ועד נאש. קר צריך לעשות הכל כדי להמשיך את המסורת הזאת, גם ללא האחרון.

אנדרי בר:

עונת 2008-9 היתה עבור השמשות שילוב מבחיל במיוחד של סרט אימה עם מדע בדיוני. מצד אחד שאקיל גילה את מעיין הנעורים והמציא במקביל את מכונת הזמן כדי לשוב היישר לשנת 2006, עם שורה סטטיסטית של 18 נק' ב-61 אחוז מהשדה (מקום ראשון בליגה) 8.5 ריב' ו-1.5 חסימות. מצד שני, החיבור שלו לנאש הדועך ולשאר חלקי הקבוצה היה מהגרועים שבתולדות החיבורים. משחק הריצה המפורסם התחלף בסתם משחק ללא הגנה והסאנס, לראשונה מאז נחת סטיב נאש באריזונה, מצאו את עצמם מחוץ לפלייאוף. בתום העונה הנוכחית ברור לגמרי שהכוכבים כבר לא יתחברו ואין מנוס מלפרק את החבילה. בקיץ, תצטרך פיניקס להחליט האם לבנות מחדש סביב אמארה סטודמאייר או לנסות להעבירו בטרייד לכל המרבה במחיר. במקרה ותחליט להשאיר את האולסטאר הצעיר, תהיה השנה הבאה שנת מעבר, אותה יקדישו השמשות לביסוסו של אמארה ככוכב הבלעדי של הקבוצה, ולהמתנה ל-33 המיליונים שישתחררו בקיץ 2010 עם סיום חוזיהם של שאק ונאש. לבזבז עוד שנה על חלומות בהקיץ ולהסתכן באופציית היציאה מהחוזה שיש לסטודמאייר ב-2010, תהיה טעות. את זה אפילו הנין של גרנט היל יידע לספר לכם.

עומר דיקמן:

אם יש משהו שפרשן NBA צריך לדעת זה שלעולם – לעולם - אסור להמר נגד הספרס. אבל מיסטיקה בצד, היעדרותו של ג'ינובילי לא אמורה להפוך לקריטית לפני גמר המערב. נכון, זה יהיה הרבה יותר קשה בלעדיו, אבל חשוב לזכור שמאנו ישב בצד בערך חצי עונה, ולמרות זאת הספרס טיילו בקלילות אל הפלייאוף בעזרתם של טימי וטוני הבלתי נלאים. הבעיה האמיתית של סן אנטוניו היא לא ג'ינובילי הנעדר, אלא דווקא דאנקן, שמאז האולסטאר נראה יותר כמו אריק דאמפיר מזוקן מאשר כמו הפאואר פורוורד הטוב בהיסטוריה. אבל גם עם 80% דאנקן קשה לי לראות את הספרס בתור אנדרדוג מול קבוצות לא מאיימות בעליל כמו יוסטון, פורטלנד או ניו אורלינס.

אסף רביץ:

מסוגלת? בוודאי. תעבור? בכלל לא בטוח. בבלגאן שיש במערב כרגע לא ברור באיזה מקום הספרס יסיימו, את מי הם יפגשו ואם יהיה להם יתרון ביתיות, אבל בכל מקרה הם מסוגלים לנצח כל יריבה פוטנציאלית ולהפסיד לכל אחת. תנאי הכרחי הוא, כמובן, מצב בריאותי סביר של טים דאנקן. בשנים האחרונות נהיה קשה מאוד לדעת מה הביג פונדמנטל מסוגל להביא לפלייאוף, כי הוא מביא כל כך מעט מזה בעונה הרגילה. אם הוא יתפקד, לספרס יהיה יתרון בצבע מול כל יריבת סיבוב ראשון אפשרית. אין לקבוצות כמו דנבר, יוסטון, פורטלנד או דאלאס פרנצ'ייז פלייר, מאמן, הגנה ונסיון ברמות שיש לסן אנטוניו. מצד שני, כל הקבוצות הנ"ל עמוקות ומוכשרות יותר מהספרס נטולי הג'ינובילי, ולפחות חלק מהן נראות שלמות וחזקות מספיק כדי שיהיה להן סיכוי לנצח בסדרה.

אנדרי בר:

ככה מנחסים קבוצה. אותם אנשים שהספידו את הספרס בתחילת העונה, ואלה שטענו שדאנקן מוקף בחבורת זקנים שלא מסוגלים לקפוץ ושפן אחד בשם רוג'ר, אכלו את הכובע חודש לאחר מכן, ומיד היללו את פופ, גדול מאמני תבל, ועשו לעצמם קעקוע של שנה זוגית על הזרוע. סן-אנטוניו סוף סוף התנחסה. מילא הפציעה של ג'ינובילי, שבלעדיה עוד אפשר היה בכיף להמר על הספרס כמי שתיעצר (אולי) רק במפגש ענקים מול הלייקרס, אבל הברכיים של דאנקן? זה כבר יותר מדי. ללא דאנקן בריא או לפחות ב-80 אחוז יכולת, אין לספרס סיכוי אמיתי לעבור סיבוב. דאנקן בריא? אני מציע לאוהדי הלייקרס לקנות בובת וודו.

עומר דיקמן:

השנה אני מגיע לפלייאוף בתחושה שהכל פתוח ועם זאת ידוע מראש. במערב, כל הקבוצות למעט הלייקרס נראות פחות או יותר שוות בכוחן ומסוגלות להגיע לגמר האיזורי בלי להרים יותר מדי גבות. במזרח, לעומת זאת, עושה רושם ששלושת הגדולות נמצאות בכמה רמות מעל לשאר הקבוצות, ולמרות שישנו פוטנציאל מסוים להפתעה מכיוונן של מיאמי ודטרויט (המסורת רבותיי, המסורת) לא הייתי ממהר לשים את הכסף שלי על אף אחת מהן.

ההפתעה היחידה שנראית לי הגיונית השנה היא דווקא זו שלא צריכה להפתיע אף אחד, אבל משום מה מתעקשים שלא לספור אותה, ואני מדבר כמובן על אורלנדו מג'יק. היא מסיימת בימים אלו את העונה במומנטום שלילי ועם פציעה (כנראה לא משמעותית במיוחד) של טורקגולו, אולם בהנחה שהעסק יחזור לתקתק שם מדובר בקבוצה שסיימה את העונה עם מאזן חיובי מול קליבלנד והלייקרס, ובתיקו מול בוסטון. לאורלנדו יש את כל היסודות הדרושים להצלחה בפלייאוף – הגנה אדירה, מאמן מצוין, ומשחק פנים לא רע בכלל, ומי שראה אותה רומסת את בוסטון וקליבלנד החודש וודאי יבין אותי כשאטען שאורלנדו מסוגלת להגיע לגמר האיזורי, ולאו דווקא לעצור שם.

אסף רביץ:

פורטלנד. אפשר לשנות באופן רשמי את השם של הבלייזרס ל-"בוא'נה, ממש לא בא לי לפגוש אותם בפלייאוף השנה". החבורה הצעירה של נייט מקמילן מאומנת נהדר, עמוקה, מוכשרת, לא צפויה, יש לה הגנה חזקה, רול פליירס מעוררי קנאה (מתי ג'ואל פריזבילה נהיה כל כך יעיל?), אולם ביתי שקשה מאוד להוציא ממנו נצחון ואת ברנדון רוי, שלא מרגיש נחות מול אף אחד - בטח לא בקלאץ'. בזמן שקבוצות כמו ניו אורלינס, יוטה ואורלנדו מקרטעות כל הדרך לפוסט סיזן, פורטלנד נראית טוב יותר מבכל שלב אחר בעונה.

אנדרי בר:

היא קטנה, אתלטית, מוכשרת בטירוף ולמאמן שלה יש מעצב שיער חדש וחוסר הבנה בסיסי של המושג "הנעת כדור". ניחשתם נכון, מדובר בשיקגו בולס - קבוצה שבתחילת העונה היתה לחוויית הצפייה הקשה ביותר בעולם הכדורסל, אך בעקבות הטרייד המצוין עם סקרמנטו עלתה על דרך המלך. הבולס ניצחו 11 מתוך 14 המשחקים האחרונים ומגיעים לפלייאוף במומנטום מצוין, תוך שהם עוברים בסיבוב את פילדלפיה ודטרויט המגמגמים. שיקגו עדיין משחקת ללא תרגילים של ממש, אבל מחפה על כך עם הרבה שמחת חיים, והכישרון העצום שיש בקבוצה הזו מאפשר להם לצבור נצחונות רבים בזמן קצר. במפגש הצפוי מול אורלנדו יש להם בעיקר את יתרון האנרגיות וההתלהבות. תוסיפו את המומנטום השלילי של המג'יק, אובדן המקום השני והפסדים מביכים לניו-ג'רזי נטולת דווין האריס ולניו-יורק בבית, וקיבלתם סיכוי לא רע בכלל להפתעה.

עומר דיקמן:

בשעה שעיני העולם תהיינה נשואות לדו קרב המונפץ והמשעמם בין לברון לקובי (שלדעתי כלל לא יזכה להתממש), ינסו לא מעט שחקנים אחרים וזוהרים קצת פחות לקצור את 15 דקות התהילה שלהם, להוריד כל מיני קופים בשם טימאק מהגב שלהם, ובאופן כללי להוכיח שהם לא סתם איטריות סיניות נטולות אשכים ו/או פסיכים מכי נשים וכלבים שיש להרחיק מהחברה. אני מתכוון כמובן לשני הכוכבים של יוסטון בעידן פוסט סטייסי מקגריידי, הלא הם יאו מינג ורון ארטסט.

הראשון מביניהם מגיע אחרי רצף פלייאופים אומללים בהם נכשל ונפצע לסירוגין עד שאנשים ממש טענו שהוא זה שגורם לטימאק להיכשל. השני, לעומתו, חוזר לקדמת הבמה אחרי 5 שנים בישימון אליו הוגלה בעקבות הקטטה המפורסמת, ומקבל בפעם הראשונה בקריירה את המפתחות לקבוצת צמרת אמיתית. אז בזמן שכולכם תשבו מול המרקע בעיניים טרוטות ותייחלו לעוד דאנק מפואר תוצרת קינג ג'יימס, אני אהיה שם גם, ואחזיק אצבעות חזק לזוג המוזר מיוסטון.

אסף רביץ:

אין מה לעשות: זה הפלייאוף של לברון ג'יימס, לטוב ולרע. לראשונה הוא מגיע כפייבוריט, עם ציפיות לקחת את הקבוצה שלו רחוק. חובת ההוכחה כולה עליו, ואם הוא יעמוד בה ניתן יהיה להכריז באופן רשמי על תחילתו של עידן. בינתיים יש עוד חששות - ברוב משחקי העונה הרגילה שנחשבו לגדולים וחשובים המלך לא היה בשיאו, לא הצליח להיכנס לזון, ובעיקר מול קובי בריאנט והלייקרס, הוא לא הצליח לתת תחושה שהוא השחקן הטוב במגרש. בפלייאוף לא תספיק היכולת שלו לנצח גם בימים בינוניים - הוא יצטרך להיות בשיאו. אם הוא יהיה, זה יכול להיות רגע מכונן בקריירה שלו ובהיסטוריה של המשחק.

אנדרי בר:

שאלה לא הוגנת, אפילו יותר מהרגיל. אבל אם חייבים לבחור שחקן אחד בלבד, אני הולך על ברנדון רוי. מדובר בסופרסטאר בהתהוות, שעשה העונה את הקפיצה הקשה מכולן - מעוד כישרון מבטיח, לפרנצ'ייז פלייר אמיתי. פורטלנד, אותה מוביל רוי בנקודות (23), אסיסטים (5.2) וחטיפות (1.1), היא קבוצה שבנויה מצוין לפלייאוף. יש לה סגל עמוק ומגוון, מאמן נהדר ואיזון מרשים בין הקו הקידמי לאחורי. החסרון הבולט שלה הוא הגיל הצעיר והעדר ניסיון פלייאוף של מרבית שחקניה, כולל רוי עצמו. לכן יהיה מעניין במיוחד לראות כיצד יתפקד הכוכב הצעיר בהופעתו הראשונה בפוסט סיזן. אם יצליח לתרגם את הדומיננטיות ואת יכולת הקלאץ' המרשימה למאבקי הפלייאוף ויגרום לבלייזרס שלו לשחק כדורסל גם בחודש מאי, ייכנס ברנדון לחבורה האקסקלוסיבית של שחקנים שהם אינם קובי בריאנט, והדרך לטוקבק "רוי הוא לא קובי!!1!1" תהיה סלולה מתמיד.