ב-15.5.1992 עשו דרכם 14,681 צופים לאולד טראפורד כדי לצפות במשחק הגומלין בגמר הגביע האנגלי לנוער. הפסד 2:0 לליברפול כשבועיים וחצי לפני כן קבע שזו תהיה השנה ה-25 ברציפות של מנצ'סטר יונייטד ללא תואר האליפות וחלק מהאוהדים בחרו לנסות להתנחם בתואר של קבוצת הנוער.
בעיר כבר פשטו שמועות עקשניות על חבורת צעירים נוצצת במחלקת הנוער והסקרנים שהגיעו לתיאטרון החלומות באותו יום שישי ראו את ריאן גיגס (שכבר הספיק לשחק גם בקבוצה הבוגרת), ניקי באט, גארי נוויל ודייויד בקהאם וגם ניצחון 2:3 על קריסטל פאלאס וזכייה בגביע בזכות 3:6 בסיכום שני המשחקים. פול סקולס כיכב כעבור שנה ואחריו הגיע גם פיל נוויל וה- Fergie's Fledglings של שנות ה-90 יצאו לאוויר העולם.
הימים עברו והנערים החלו לפרוץ לקבוצת הבוגרים עד שבקיץ 1995 קיבלו את המפתחות. הפסד במשחק הראשון של העונה לאסטון וילה הוציא משחקן ליברפול לשעבר והפרשן אלן האנסון את המשפט המפורסם: "you'll never win anything with kids", אבל השאר כידוע, היסטוריה שכוללת אליפויות, גביעים וזכיות בליגת האלופות.
ריאן גיגס, גארי נוויל ופול סקולס עדיין רצים, בועטים ומניפים תארים במדים האדומים, אבל מאז אמצע שנות ה-90 ועד היום עסוקים פרשנים, אוהדים ושאר מתעניינים בשאלה מתי יקום עוד דור כזה של כדורגלנים מקומיים, שיגדלו בקבוצה, יפרצו קדימה בגיל צעיר ויצעידו אותה להצלחות. התשובה, אלא אם כן ישתנו כמה חוקים ובעקבותיהם המציאות, היא שכנראה שלעולם לא.
"אם מסתכלים על קבוצת הנוער שזכתה בגביע ב-1992 רואים ששיחקו בה השחקנים הטובים ביותר באנגליה, הטובים ביותר בצפון אירלנד, הטובים ביותר בווילס והטובים ביותר בסקוטלנד", אמר שחקן הקבוצה לשעבר ומנהל מחלקות הנוער של המועדון, בריאן מקלייר, בראיון ל"אינדיפנדנט" לפני מספר חודשים, "אי אפשר להשוות בין הדור ההוא למה שקורה עכשיו. היום זה בלתי אפשרי לשחזור". ההסברים מיד.
החוקים השתנו
קיקו מאקדה, עד לפני שבועיים צעיר אלמוני והיום כדורגלן ידוע, חתם על חוזה במנצ'סטר יונייטד יממה אחרי יום הולדתו ה-16. הנער האיטלקי נרשם בפנקסי הסקאוטים של המועדון האנגלי וראשיו היו שמחים לשלם את סכום הפיצויים הלא גבוה ללאציו ולהנחיתו במנצ'סטר ברגע שהחוק התיר להם לעשות כן.
זה אולי ישמע מפתיע, אבל למנצ'סטר יונייטד היה הרבה יותר קל להנחית את הילד האיטלקי במתקן האימונים בקארינגטון מאשר להביא לשם נער אנגלי באותו הגיל. על פי חוקים שהתקבלו בשנים האחרונות באנגליה, לאחר שילד מגיע למועדון בסביבות גיל שמונה, הוא יישאר בו ברוב המקרים עד גיל 16 ואז יחליטו ראשי הקבוצה אם להעניק לו חוזה "מלגה" לשנתיים נוספות, או לשחררו. רק למועדון יש את הזכות להחליט על מעבר שלו לקבוצה אחרת וכך כבר נרשמו בשנים האחרונות בוררויות עקובות מדם ויצרים על מחיריהם של שחקנים בני עשרה (על ג'ון בוסטוק מטוטנהאם בפעם אחרת).
אם לא די בכך, על פי חוק אחר, על מנת להצטרף לאקדמיית כדורגל על ילדים עד גיל 11 לגור שעת נסיעה או פחות מהמועדון, כשנערים בני 12-16 חייבים לגור שעה וחצי מהאקדמיה בה הם רשומים. אם משפחה מחליטה להעתיק את מקום מגוריה ורושמת את אחד מבניה לאקדמיית כדורגל חדשה, דורש החוק מהאב והאם להוכיח שהמעבר לא נעשה מטעמי כדורגל והבירוקרטיה עשויה להיגרר לתקופה של חודשים. מבחינת מערכי גילוי הכישרונות של הקבוצות ברחבי האי הבריטי, הייתה זו כמעט בבחינת מכת מוות. דייויד בקהאם לשם הדוגמה, שנולד וגדל בלונדון, לא יכול היה להגיע למנצ'סטר יונייטד היום.
מערכת החוקים החדשה רק הקלה על קבוצות גדולות בעלות מערכי סקאוטינג משובחים, לפנות לאירופה. כך נוצר מצב לפיו ברוב המקרים שחקנים עד גיל 16 ממדינות החברות באיחוד האירופאי, זולים יותר מהאנגלים מכיוון שהפיצוי לקבוצת האם נקבעים על פי חוקים מדויקים של פיפ"א. קיקו מאקדה הוא כאמור הדוגמה הטובה ביותר שצצה בשבועיים האחרונים, זו שמציבה את התלונות החוזרות ונשנות על הירידה בכמות הכישרונות האנגליים באור שונה.
"אם מסתכלים למשל על החינוך, הרי שלהורים יש חופש לבחור את בית הספר אליו הם ישלחו את הילדים שלהם. בכדורגל המצב שונה", אמר מקלייר באותו ראיון נרחב ל"אינדיפנדנט", "ילדים לא צריכים להיות קשורים למועדון מגיל שמונה. עד גיל 14 צריך לתת להם ולהורים שלהם את האפשרות לבחור היכן לשחק ואם לעבור קבוצות".
הכסף מעוור
החוקים באנגליה מקשים על נערים מקומיים להגיע למועדונים גדולים ומועדונים גדולים לא יכולים לגייס כל כשרון שצד את עיני מגלי הכישרונות, אבל לא עליהם יקום או ייפול הדור הבא של מנצ'סטר יונייטד. ריאן גיגס, האחים נוויל, ניקי באט ופול סקולס, היו ילידי האזור המרטרופוליני הקרוי היום גרייטר מנצ'סטר, כולם היו תוצרת מחלקת הנוער של המועדון, אבל צירוף נדיר של כשרון והיכולת לבטא אותו גם בקבוצת הבוגרים, ושל נסיבות כמו שחרורם של מספר שחקנים בכירים ב-1995, גרמו להם לפרוח.
יחד עם זאת, מנצ'סטר יונייטד של אותם ימים לא הייתה המועדון העשיר שהיא היום. חוקי המשחק היו שונים, לאוהדים ולהנהלות הייתה הרבה יותר סבלנות ואיבוד תואר לא היה כרוך באיבוד הכנסה כל כך גדולה. זה אולי מאוד לא רומנטי, אבל רוב המועדונים הגדולים כבר לא יכולים להמתין לדור חדש של שחקנים ולבניית קבוצה. ארסנל היא כמעט כוכב בודד וגם היא הוציאה הרבה מאוד כסף על רכש.
מחלקת הנוער של מנצ'סטר יונייטד מעולם לא הפסיקה לייצר ויכול להיות שלפני 15 שנים לי מרטין, פרייזר קמפבל ודרון גיבסון היו יכולים למצוא מקום יותר מכובד בסגל של מנצ'סטר יונייטד, אבל היום השדים האדומים לא יכולים להרשות לעצמם להריץ את הילדים על חשבון המרוץ לאליפות. אף אחד מהם הוא לא ריאן גיגס או דייויד בקהאם ומלבד זאת, הכדורגל התקדם וזמן המבחן התקצר.
"כשהצטרפתי האמנתי שאני יכול לעשות את זה, אבל מהר מאוד הבנתי כמה זה יהיה קשה", סיפר דייויד פוקס, שחתם ביונייטד בגיל 17, שיחק בכל נבחרות הנערים והנוער של אנגליה, אבל מעולם לא הצליח לפרוץ לקבוצה הראשונה של השדים האדומים וב-2006 שוחרר סופית לבלקפול, "היו לנו שחקנים יותר טובים מלמידלסברו למשל, אבל לא יכולנו להתקדם כי כשמועדון כמו מנצ'סטר יונייטד רוצה שחקן לעמדה מסוימת, הוא קונה אותו".
המצב חוזר על עצמו כמעט בכל קבוצה גדולה אחרת, כמעט בכל מקום אחר בעולם. הבאה שתעמוד למבחן תהיה מנצ'סטר סיטי, שהתברכה בשנים האחרונות בכמות מרשימה של צעירים כשרוניים ילידי האי הבריטי, אבל לפתע גם גילתה שחשבון הבנק שלה תפח בצורה משמעותית ושהיא לא חייבת להמתין לבשלותם הסופית של ג'ו הארט, סטיבן איירלנד וצעירים נהדרים אחרים.
ההרגשה השתנתה
הפרמיירליג מלאה בתוצרת מחלקת הנוער של מנצ'סטר יונייטד. שחקני ליגה טובים מספיק בשביל רוב הקבוצות, אבל לא עבור כאלו עם שאיפות לארבעה תארים בכל שנה. ריאן שואוקרוס, פול מקשיין ופיל בארדסלי, כדורגלנים מהאי הבריטי, שחקני פרמיירליג לגיטימיים, לא הוכיחו לאלכס פרגוסון, שדווקא הצהיר לא פעם שבסגל שלו תמיד יהיו שחקנים מקומיים, שמקומם ברוטציה. קירן ריצ'רדסון ורוני וולוורק היו חלק מהסגל במשך כמה עונות, אבל תמיד שימשו כשחקנים משלימים.
ואולי את התפקידים הללו נועדו לגלם בוגרי מחלקת הנוער ילידי האי הבריטי של מנצ'סטר יונייטד, עד שיגיע כוכב חדש שיגדל בקארינגטון. בשנים האחרונות נרשמו שמותיהם של דארן פלטשר, ווס בראון וג'ון אושיי כיחידים שהצליחו לעלות לקבוצה הבוגרת ולהפוך לשחקנים מן המניין. ג'וני אבנס הצטרף אליהם לאחרונה, אבל אף אחד מהם לא מזכיר בהשפעה שלו את שחקני ה-Fergie's Fledglings של תחילת שנות ה-90. מצד שני לכל אחד מהם תפקיד חשוב מאוד בסגל.
מנצ'סטר יונייטד היא לא קבוצה מזדקנת, להיפך. הכל מחושב ובעורקי המועדון כבר זורם דם חדש, חלקו מסרביה, ברזיל או איטליה. המצב לא שונה בשום מועדון גדול באנגליה כי אין זמן לחכות, אבל בינתיים אפשר להעריך את אלו שלא נשברים מעצם התחרות על מקום בהרכב. "האגדה על הבאזבי בייבס גרמה לכך שאין שום מועדון שמקושר להצלחה עם נוער כמו מנצ'סטר יונייטד", כתב רוב סמית ב"גרדיאן", "שום דבר לא יכול לנצח את ההרגשה של צפייה בשחקן צעיר ובלתי ידוע, שגדל ביונייטד, התמלא באידיאולוגיה של שד אדום ועלה לבוגרים ובא לדרוש את מה שמגיע לו".
אז מי שדרש לאחרונה את מה שמגיע לו הוא בכלל איטלקי ויש גם כמה ילדים ברזילאים שאורבים לטרף. כל עוד באנגליה לא יחליטו על חוק שמחייב שיתוף של מספר מסוים של שחקנים מקומיים לא יהיו עוד באזבי בייבס וה- Fergie's Fledglings הבאים יהיו זרים. אבל אסור לשכוח את פלטשר, בראון ואושיי או להתעלם מדני וולבאק וג'וני אבנס. אולי הם לא יהיו גיגס וסקולס, אבל כמוהם, הם גדלו ומשחקים באחד מהמועדונים הגדולים בעולם.
