פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הבדיחה שיצאה משליטה

        לאחר שעיתונאי אלמוני שיחק בתור גימיק כקוורטרבק של דטרויט, אף אחד לא תיאר לעצמו שההלצה תימשך כמעט יובל שלם. אריות של נייר, כתבה שניה בסדרה

        מעטים המקרים בתולדות הליגה בהם עזיבתו של שחקן אחד הביאה באופן מיידי לשינוי כה דרסטי בגורלה של קבוצה. דטרויט של שנת 58' היא אולי המקרה המובהק ביותר. עזיבתו של בובי ליין הפכה את הקבוצה מאימפריה לבדיחה. בשמונה העונות בהן הנהיג את הליונס, השיג ליין מאזן שלילי רק פעם אחת. הקבוצה, כפי שתיארתי בפרק הקודם, זכתה ארבע פעמים באליפות הבית ושלוש פעמים באליפות הליגה. ב-12 העונות הבאות רשמה הקבוצה מאזן שלילי שבע פעמים, אפס אליפויות בית ואפס הגעות לפלייאוף. שתי מגמות ברורות תרמו לתוצאות הגרועות: כישלון בסיבוב הראשון בדראפט וכישלון בעמדת הק"ב. שתי המגמות, מטבע הדברים, גם השתלבו זו בזו לעתים.

        הליונס לא היו מלכתחילה קבוצה מצטיינת בבחירת ק"ב. שני המוסרים הגדולים היחידים בתולדותיהם לא הגיעו באמצעות הדראפט: קלארק הצטרף לקבוצה לפני עידן הדראפט, וליין בעסקה (עם יותר מזל משכל). לאחר שהתברר שטובין רוט אינו המושיע לטווח ארוך, למרות האליפות של 57', פתחו הליונס במסע ארוך (הנמשך עד היום) למציאת בובי ליין הבא – בכל דרך אפשרית. אם נבחן את 51 העונות האחרונות בליגה נגלה, ולא במפתיע, כי שיקגו ודטרויט הן הקבוצות הגרועות ביותר מבחינת יציבות בעמדת הק"ב. ספירה של כל השחקנים שפתחו בהרכב הקבוצות בעמדה זו תחייב עזרה של מחשבי על, ולכן נתמקד בקטגוריה מצומצמת יותר – כמה שחקנים הובילו את הקבוצה במסירה לאורך עונה שלמה.בצמרת הליגה נמצאות שתי קבוצות המסמלות יציבות ואורך נשימה במשחק המסירה: הקולטס והפאקרס. רק 12 שחקנים הובילו את הקולטס במסירה לאורך עונה שלמה, ורק 14 את גרין ביי. בצד השני של הסקאלה: דטרויט עם 23 ושיקגו עם 24... פי שניים מהקולטס המובילים.

        לחוסר היציבות התלווה מחיר כבד: דטרויט הגיעה לפלייאוף רק תשע פעמים ב-51 שנה. שיקגו הצליחה מעט יותר (14 הופעות בפלייאוף ושתי אליפויות), אך עדיין במרחק רב מאחורי הפאקרס היציבים (19 הופעות ושש אליפויות) והקולטס מלכי העקביות (22 הופעות וחמש אליפויות). אם נתחשב בהישגים הנהדרים של שיקגו ודטרויט עד 1957, קשה להשתחרר מהרושם שלחוסר היציבות בעמדת המוסר הקריטית היה קשר ישיר לשקיעה הפתאומית. אם ניזכר גם מי היו הק"ב הפותחים של הקולטס והפאקרס בתקופות בהן זכו באליפויות (יונייטס ומאנינג בקולטס, סטאר ופארב בפאקרס) – הקשר בין אורך הקריירה של הק"ב להצלחת הקבוצה נראה בלתי ניתן לערעור. רוצים עוד הוכחות? בבקשה: ליין, כזכור, נבחר ארבע פעמים לפרובול ופעמיים לאול-פרו. 23 המוסרים שבאו בעקבותיו נבחרו יחד רק פעם אחת לפרובול (גרג לנדרי, 1971) ומעולם לא נבחרו לאול-פרו. זאת, למרות שחלקם זכו בתארים האישיים במדי קבוצות אחרות. קללת ליין פעלה כמעט על כולם, והם לא הצליחו להתעלות בשורות הליונס. לא נפרט את סיפוריהם העגומים של כל 23 המוסרים, ונתרכז רק בדרך הגעתם (ולעתים בדרך עזיבתם...). אך תחילה נחזור לשנות הששים, ולסיפור שתחילתו במתיחה וסופו בנבואה שהגשימה את עצמה.

        המתיחה הלכה רחוק מדי

        ג'ורג' פלימפטון היה עיתונאי בוגר הרווארד, שלצד עבודה "רצינית" במגזינים "מכובדים" נהנה להשתתף באירועי ספורט מקצוענים במסווה כזה או אחר, ולדווח עליהם לאחר מכן בספרים ובמאמרים. בקיץ 1963, בעת שהליגה המקצוענית הייתה בעיצומו של תהליך ההתבססות שלה כליגה מובילה בארה"ב בעקבות "המשחק הגדול בהיסטוריה", החליט פלימפטון לנסות להתמודד על מקום בסגל קבוצה מהליגה ע"י השתתפות במחנה האימונים שלה. פלימפטון התחזה לשחקן חופשי בעמדת הק"ב, שכביכול מנסה להתמודד על תפקיד המחליף השלישי. המאמנים, ובראשם ג'ורג' ווילסון, ידעו על התרמית, השחקנים לא – אך במהלך המחנה הבינו מה קורה כשהתברר שפלימפטון לא מסוגל אפילו לקבל את הסנאפ כמו שצריך. רוב השחקנים שיתפו פעולה וחלקם אף התיידדו עם פלימפטון. בלחצם הסכים ווילסון לשתף את העיתונאי במסווה במשחק קדם העונה נגד סט. לואיס קרדינלס. הוא הכניס את פלימפטון למשחק לסדרה אחת. בשלושת הניסיונות שלו השיג פלימפטון את ההישגים הבאים: עבירה של עיכוב משחק; עבירה של עיכוב משחק; סאק שהפסיד 27 יארד. בכך הסתיימה הקריירה המקצוענית של העיתונאי המקורי. הצופים במשחק הראווה חשבו שמדובר בליצן, ולא בשחקן המתמודד על מקום בהרכב (והם לא היו רחוקים מהאמת). פלימפטון חזר לביתו וכתב ספר רב מכר, אחד מספרי הספורט המצליחים בכל הזמנים: "אריה מנייר". הספר, שיצא לאור בשנת 1966, הפך שנתיים מאוחר יותר לסרט הוליוודי בכיכובו של השחקן הצעיר אלן אלדה, ובהשתתפות שחקנים ומאמנים רבים בתפקיד עצמם, ובכללם וינס לומבארדי, אלכס קרס, ג'ו שמיט והק"ב האמיתי של הליונס, מילט פלאם. זה היה הסרט הראשון והאחרון של הוליווד שעסק בליונס – מאז ועד היום לא נמצא איש קולנוע שיביע בהם די עניין. רק ק"ב פיקטיבי שמפסיד 37 יארד בשלושה מהלכים הצליח להסב תשומת לב לקבוצה האפורה. חובבי האירוניה רשאים ליהנות מעובדה זו; עבור אוהדי דטרויט, הבדיחה עצובה מדי.

        למרות שהספר והסרט עשו שירות טוב לליגה בכך שהפגינו את הפער בין "האדם הממוצע" לבין שחקן פוטבול מקצועני, הרי שהליונס עצמם לא ממש נהנו מכך. בעונת 1962 סיימו במקום השני בבית המערב מאחורי הפאקרס של לומברדי; ואילו בעונת 1963, מייד לאחר אותו מחנה אימונים מפורסם, הידרדרו למאזן 1-8-5, כשהק"ב הפותח פלאם עובר את עונתו הגרועה ביותר (שני ט"ד ו-12 חטיפות) ומאבד את מקומו בהרכב לק"ב הנווד ארל מורל. יכולתו של פלאם באותה עונה לא הייתה טובה בהרבה מזו של פלימפטון. ארבע העונות הפושרות שעברו על דטרויט בין המחנה לבין הוצאת הספר קיבעו בתודעת האוהדים והעיתונאים את הקשר בין הקבוצה לבין "הצלחתו" של פלימפטון; האריות עצמם הפכו ל"אריות מנייר".

        אמני הכישלון בדראפט

        כישלונה של הקבוצה בהשגת יציבות ויכולת סבירה בעמדת הק"ב הצטרף לרקורד גרוע עד מחפיר בדראפט. ב-51 העונות מאז עזיבתו של ליין בחרו הליונס 51 שחקנים בסיבוב הראשון (היו עונות ללא בחירת סיבוב ראשון ועונות עם שתיים). רק שליש מהשחקנים (17) נבחרו ולו פעם אחת לפרובול, רק שבעה נבחרו לאול-פרו. המצב עגום במיוחד בגזרת קנטון: רק שחקן אחד – בארי סנדרס כמובן – הגיע להיכל התהילה. סנדרס, שנבחר בבחירה מס' 3 ב-1989, מהווה מעין אליבי ל-51 שנות כישלון – היוצא מהכלל המעיד על הכלל. על רקע האפרוריות הכללית שסביבו, הוא זוהר כמו יהלום מלוטש. אבל סנדרס יש רק אחד.

        כיאה לקבוצה כושלת, נהנו הליונס מבחירה בין עשר הראשונות לא פחות מ-24 פעמים, כולל תשע פעמים בין חמש הראשונות. עד הבחירה השנה, בחרה הקבוצה רק פעם אחת (1980) במס' 1. מדובר בבחירה מוצלחת דווקא: הרץ בילי סימס מאוקלהומה. סימס השיג יותר מ-5,000 יארד בחמש עונותיו הראשונות בליגה, למרות שאחת מהן הייתה עונת שביתה מקוצרת. אלא שאלו היו גם חמש עונותיו היחידות: הוא נפצע וסיים את הקריירה בגיל 29, לאחר שנבחר לפרובול שלוש פעמים והוביל את הקבוצה לפלייאוף פעמיים. מסתבר שכשלא הולך אז לא הולך.

        עמדת הק"ב לא היתה שונה מיתר העמדות. הליונס בחרו ששה מוסרים בסיבוב הראשון; בחינת הקריירות של הששה תלמד אותנו כל מה שצריך לדעת על כשרונה של דטרויט למצוא מוסרים איכותיים. ג'ון הודל נבחר במס' 10 בדראפט של 62'. הודל העדיף את סן דייגו מהליגה הצעירה יותר והאיכותית פחות, ה-AFL, למרות שהצ'ארג'רס בחרו בו רק בסיבוב השלישי. הוא לא מסר מסירה אחת במדי דטרויט; במקום זאת השתתף כשחקן ספסל באליפות ההיסטורית של סן דייגו באותה עונה, ולאחר מכן הפך לק"ב הפותח של הצ'ארג'רס במשך עשור, הוביל אותם לעוד שני משחקי גמר (הפסידו פעמיים לבפאלו) ונבחר חמש פעמים לפרובול. לאחר מכן עבר לראמס, אותם הוביל לאליפות בית המערב ונבחר שוב לפרובול, וגם לאול-פרו. דטרויט נשארה עם מילט פלאם וארל מורל. כעבור שנתיים ניסו הליונס את מזלם בשנית ובחרו במס' 5 את פיט ביטהרד מדרום קליפורניה. ביטהרד עשה בדיוק מה שעשה הודל, והעדיף על פני הליונס את הצ'יפס. בניגוד להודל, ביטהרד היה כשלון מוחלט לאורך עשר עונותיו בליגה, וסיים את הקריירה שלו עם 8,000 יארד ורייטינג 49...

        בשנת 68' החליטו הליונס שהפעם השלישית היא הקובעת, ובחרו במס' 11 את גרג לנדרי ממסצ'וסטס. לנדרי לא ברח לליגה המתחרה, והחל מעונת 1970 הפך לק"ב הפותח של דטרויט. הוא החזיר את הקבוצה לפלייאוף לאחר 12 שנות העדרות, ושנה מאוחר יותר נבחר לפרובול – הק"ב הראשון והאחרון של הליונס שזכה לכבוד הזה מאז בובי ליין ועד היום. אך ירח הדבש הסתיים במהירות רבה: לאחר עוד עונה טובה אחת החל לנדרי לבלות את רוב זמנו בפגישות עם רופאים, ולמרות קאמבק קצר מועד באמצע העשור, לא הצליח לשחזר את יכולתו ולהוביל את דטרויט בחזרה לפלייאוף. הוא סיים את הקריירה שלו כק"ב כושל במדי בולטימור וכסטטיסט במדי שיקגו. הופעת הפלייאוף של 1970 נותרה היחידה במשך 24 עונות.

        לא יכול להיות יותר גרוע? מה אתם אומרים

        הכישלונות החוזרים ונשנים בעמדה הרתיעו את דטרויט מבחירת ק"ב בסיבוב הראשון עד שנת 1986. אז החליטה הקבוצה להתנער ממשא העבר ובחרה את צ'אק לונג מאייווה במס' 12. לונג היה הכישלון הגדול ביותר של הליונס עד כה: הוא שרד בקבוצה ארבע עונות, הפגין יכולת איומה, ניצח רק ארבעה משחקים והוביל את הליגה כולה בחטיפות בעונת השביתה 1987. למרבה הפלא, מקרה לונג לא הרתיע את הליונס מלחזור ולבחור ק"ב במקום גבוה רק ארבע שנים מאוחר יותר: הם הביאו את אנדרה וור, זוכה פרס הייזמן מאוניברסיטת יוסטון, במס' 7 בשנת 1990. וור הוכיח, כדברי יוסי שריד, שאף פעם אסור להניח שראינו את הגרוע מכל: תמיד יש יותר גרוע, והתחביב של ה"יותר גרוע" הוא להוכיח שתמיד יכול להיות עוד יותר גרוע (מתגעגעים כמוני לשריד? זה בסדר, גם לי הוא גרם כאב ראש מדי פעם). בארבע עונותיו בקבוצה השיג וור מעט יותר מאלף יארד ברייטינג 63, וניצח שלושה משחקים בלבד (כן, אפילו פחות מלונג). כישלונו גימד את קודמיו, אך הליונס עדיין לא אמרו נואש.

        המנכ"ל החדש, מאט מילן, החליט בשנת 2002 לפתוח את כהונתו בבחירת ק"ב איכותי שיהפוך לכוכב הקבוצה, כפי שאירע באינדיאנפוליס ובפילדלפיה בשנים הקודמות. הוא בחר בג'ואי הרינגטון מאורגון במס' 3. הרינגטון נראה והתנהג כמי שיפתור את בעיות המסירה של הקבוצה אחת ולתמיד. אלא שהמציאות בשטח הוכיחה אחרת. למרות שיפור מסוים ביכולתו לאורך שלוש העונות הראשונות, לא הצליח הרינגטון להתחבב על הקהל הצמא להצלחות, ולא השיג מאזן חיובי בשום עונה. נסיגה בעונה הרביעית סיפקה למילן את התירוץ להמשיך הלאה: הוא לא האריך את חוזהו של הק"ב, שעבר למיאמי ונכשל גם במדיה. הרינגטון סיים את הקריירה בדטרויט עם עשרת אלפים יארד ורייטינג 68. ההחמצה בבחירתו של הרינגטון "שכנעה" את מילן להתרכז בבחירת תופסים – עמדה אפילו מסוכנת יותר מק"ב – בסיבוב הראשון; רובן מוחלט של הבחירות התפוצץ בפרצופו; יכולת הקבוצה הלכה והידרדרה עד שהגיעה לשפל המדרגה בעונה שעברה, והביאה לפיטוריו של מילן. אז מה היה לנו שם, שואל גברי בנאי? שישה ק"ב, שניים שבכלל לא שיחקו בקבוצה, אחד שזהר לשתי עונות וחצי ודעך, ושלושה ששיחקו ארבע עונות כל אחד ונכשלו לחלוטין. עם רקורד כזה, פלא שדטרויט מהססת לבחור בסטאפורד במס' 1 העונה?

        בפרק האחרון בסדרה נציג את הנימוק המשכנע ביותר נגד הבחירה בסטפורד: סיפורו המוזר והבלתי הגיוני של הק"ב היחיד שהצליח בדטרויט מאז בובי ליין.