פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אריות של נייר

        ערב הדראפט די ברור שדטרויט ליונס צריכים מישהו שישנה את פני המועדון, ודי ברור שייכשלו. עידן מסר על ההיסטוריה של המועדון הכושל בסדרת כתבות. בפרק הראשון: קללת בובי ליין

        ביום שבת, 25 באפריל 2009, יעלה הקומישינר רוג'ר גודל לבמת האולם האגדי "רדיו סיטי" בניו יורק, ויכריז בחגיגיות: "עם הבחירה הראשונה של דראפט 2009, דטרויט ליונס בוחרים ב...."

        או שמא לא?

        ערפל כבד עוטף את עיר המכוניות, המצויה בתקופה הקשה בתולדותיה. נראה שאפילו שני גיבורי העל של העיר, "רובוקופ" וברי סנדרס, אילו איחדו כוחות, לא היו מצליחים להציל אותה מהגורל המר הממתין לה באדיבות משבר הסאב-פריים; ואפילו גדול הבלשים של הסופר יליד דטרויט, אלמור לנרד, לא היה מצליח לפתור את התעלומה: מה יעשו הליונס עם הבחירה מס' 1?

        לכאורה, הכל היה אמור להיות ברור וחד כמו סנפיר הזנב של קדילק אלדורדו 62': אחרי העונה הגרועה בהיסטוריה, אחרי ההשפלה שבמאזן 16:0, חייבת הקבוצה שבבעלות משפחת פורד לבחור סופרסטאר אמיתי, שחקן פרנצ'ייז קלאסי, כזה שבמכה אחת ירים את מורל האוהדים המדוכאים ויזריק תקווה לעורקי העיר המתפוררת. כזה שימלא מחדש את פורד פילד ויעלים את הקרחות ביציעים. כזה שיחזיר את הליונס לשורות הקבוצות הלגיטימיות בליגה, ויסתום את הגולל על הגדרתם כשטיח של שנות האלפיים. ואם בעבר היה עוד ספק באיזה סוג של שחקן מדובר, הרי שהעשור האחרון ענה, לכאורה, על שאלה זו באופן חד משמעי: קוורטרבק, קוורטרבק ועוד פעם קוורטרבק.

        מאז האיחוד ועד דראפט 97', נבחרו רק שבעה ק"ב במס' 1 (מתוך 28 שנה, כלומר 25%); מאז דראפט 98' נבחרו שמונה נוספים (מתוך 11 שנה, כלומר כ-70%). ארבעה מתוך השמונה כבר הביאו את קבוצותיהם לפלייאוף; כל הארבעה גם זכו באליפות בית, ושלושה מהארבעה הגיעו למשחק הגמר. שניים הגיעו לסופרבול, ניצחו בו וזכו בתואר השחקן המצטיין; בשני המקרים מדובר באליפות ראשונה לקבוצה לאחר עשרות שנים. יש לזכור גם כי שניים נוספים (סמית' וראסל) רק החלו את הקריירה שלהם, כך שייתכן בהחלט כי יובילו את קבוצותיהם להצלחה בהמשך. בהתחשב בסיכויי ההצלחה הנמוכים יחסית של ק"ב שנבחר בסיבוב הראשון, המוסרים שנבחרו בבחירה מס' 1 ב-11 השנים האחרונות רשמו הצלחה כמעט בלתי נתפסת.

        אם כך, מדוע נשאלת בכלל השאלה מה יהיה עם הבחירה מס' 1 של דטרויט? האם לא ברור מאליו כי הקבוצה הכושלת תנסה להפנות עורף לעשור של כישלונות ע"י בחירה בק"ב איכותי – סטאפורד ואולי סאנצ'ז? מדוע נשמעים קולות הקוראים לליונס לוותר על הבחירה לחלוטין ולהעבירה לקבוצה אחרת תמורת בחירות עודפות שישדרגו את הסגל הכושל? מדוע מהססים המנהיגים הטריים של הליונס להתחייב לדרך פעולה כלשהי? נדב גורדו, בכתבתו המקיפה על סטאפורד, התייחס לקללת בובי ליין שרדפה את דטרויט בחמישים השנה האחרונות. אם תחולתה כבר תמה, מדוע לא לפתוח דף חדש, ולהתנתק אחת ולתמיד מצלו של ליין?

        בכתבה זו אנסה להאיר את הגורמים ללבטי הליונס, ולהראות מדוע מהססים "האריות הפחדנים" (זכות יוצרים: גרג איסטרברוק) לבחור מוסר איכותי בבחירה מס' 1. ונתחיל דווקא בצדו השני של אגם מישיגן, בדוגמה שתיתן משנה תוקף לתהיה הנ"ל. דוגמה שבמרכזה דובים, לא אריות.

        פניית פרסה בסולג'רס פילד

        במשך 76 שנה נלחמת שיקגו בדטרויט פעמיים בעונה: העוינות המסורתית בין שתי ערי "חגורת החלודה" שלחוף האגמים הגדולים קיבלה משנה תוקף לאחר שהקבוצות צוותו זו לזו ברציפות. תחילה בבית המערב של הליגה הישנה; אח"כ בבית המרכז ז"ל של הליגה המאוחדת; ומאז 2002 בבית הצפון הקודר ("בית הפנסים בעיניים" בלשונו הציורית של כריס ברמן). שנות הארבעים היו שייכות ל"מפלצות המידוויי" משיקגו; שנות החמישים נשלטו על ידי האריות בהנהגת בובי ליין. ומאז עזיבתו של ליין בשנת 58' שקעו שתי האימפריות המכובדות בבוץ של אכזבות. שיקגו, מייסדת הליגה והבכירה מבין השתיים, הצליחה לזכות בשתי אליפויות בלבד בתקופה זו; דטרויט לא זכתה בדבר, והופיעה פעם אחת בלבד מאז האיחוד בגמר החטיבה. למעשה, היא הקבוצה הוותיקה ביותר שמעולם לא הגיעה לסופרבול.

        מכנה משותף אחד ברור היה בין שתי האויבות הוותיקות: ואקום בעמדת הק"ב. בעוד יריבותיהן הוותיקות מבית המערב – גרין ביי, לוס אנג'לס (כיום סט. לואיס) וסן פרנסיסקו – מוצאות כל אחת בדרכה את המוסרים שיובילו אותן לארץ המובטחת, נכשלו דטרויט ושיקגו שוב ושוב. הברס במיוחד נותרו המעוז האחרון של עידן הריצה בליגה, שלושים שנה לאחר שהסתיים: קבוצה שמזלזלת במופגן בהתקפה האווירית, מתעלמת מהשינויים שחלו במשחק ההתקפה מאז 1979, ומתייחסת לק"ב כאל עמדה שולית, בדרגה של סייפטי או הולדר. הכישלונות המביכים שספגה מאז פרישתו של הק"ב הגדול האחרון שלה, סיד לוקמן (1950), לא שינו את גישתה. דטרויט, לעומת זאת, דווקא ניסתה להשתנות ולהתקדם עם שאר הליגה, אך ללא הועיל.

        והנה, פחות מחודש לפני דראפט 2009, נפל דבר בליגה: שיקגו הרימה דגל לבן והצטרפה לעידן המסירה. הקבוצה משכנה את עתידה – שלוש בחירות דראפט משמעותיות – ואת ההווה שלה – הק"ב הפותח קייל אורטון – תמורת מוסר (ג'יי קאטלר מדנבר) שזה עתה השלים עונת פרובול במהלכה מסר ליותר מ-4,500 יארד. ההצהרה של המנכ"ל ג'רי אנג'לו – הבוס הראשון בתולדות הקבוצה שאינו שייך למשפחת הלס המייסדת – היתה ברורה: עידן חדש נפתח על גדות אגם מישיגן. האוהדים, התקשורת, השחקנים, היריבות – כולם ייאלצו להתרגל לשיקגו חדשה ושונה באופן דרסטי ממה שהכירו ב-59 השנים האחרונות. מדובר בעסקה הגדולה ביותר בליגה מאז עסקת הרשל ווקר לפני עשרים שנה, ובעסקה המהפכנית ביותר בעמדת הק"ב מאז עסקת ג'ורגנסן/סניד לפני 45 שנה. המקום המיוחד השמור לשיקגו בתולדות הליגה מוסיף לה משקל יתר.האם המהלך הדרמטי והמפתיע של שיקגו סימן את הדרך עבור יריבתה לבית? האם תגיב דטרויט בהתאם ולא תישאר מאחור? זאת נדע בוודאות רק בעוד כמה שנים. כיום ניתן לדעת רק איזו מורשת (אם בכלל...) תמתין למוסר הבא בפורד פילד, ועל איזה הר ייאלץ לטפס במקביל לאברסט שמחכה לקטלר בשיקגו.

        אם כך, נפתח את תולדותיה העגומות של עמדת המוסר בדטרויט (לא מומלץ לילדים ולמבוגרים רכי לב) באנטיתזה, בנוסטלגיה היחידה שנותרה לאוהדים – בובי ליין, האיש והקללה.

        הקיסר האחרון

        הוא לא היה מוסר כדוגמת בני זמנו יונייטס, טיטל או ון ברוקלין. אפילו לא אוטו גרהאם, יריבו הקלאסי. הוא היה, בפשטות, הק"ב הסטריאוטיפי של עידן הריצה. מכיוון שעידן זה תם לפני 30 שנה, איני יכול להמשיל אותו במדויק לשום מוסר שמשחק היום. הדוגמה הקרובה ביותר היא של האלוף הטרי, ביג בן רות'לסברגר. אם כך, קחו את רות'לסברגר, הפחיתו 15 ק"ג לערך, אל תשכחו את הנטייה לעשות שטויות מחוץ למגרש (למישהו כאן יש קסדה לאופנוע?), הגבילו אותו למחצית ממספר המסירות המקובל – ותקבלו מושג כללי על דמותו של בובי ליין.

        הוא נולד בטקסס, בית החרושת הגדול ביותר בעולם לאגדות פוטבול (27 שחקנים בהיכל התהילה והספירה עוד תימשך). אחרי ילדות בצל השפל הכלכלי הגשים את חלומו של כל ילד טקסני ושיחק פוטבול בקבוצה היחידה שנחשבה אז במדינת הענק: הלונגהורנס של אוניברסיטת טקסס. בעולם שלא שמע על המושגים "דאלאס קאובויס" או "רוג'ר דודג'ר", עמדת הק"ב במדים הכתומים היתה פסגת השאיפות האולטימטיבית. ההיררכיה היתה ברורה: במקום הראשון ישו מנצרת, במקום השני מגני האלאמו, במקום השלישי סם יוסטון (הנשיא הראשון והאחרון של רפובליקת טקסס), ובמקום הרביעי – מנהיג הלונגהורנס. בובי ליין לא בייש את הפירמה: הוא הוביל את טקסס לניצחון במשחק החשוב ביותר במדינה, ה"קוטון בול", בהצגה גדולה שבמהלכה השיג בעצמו את כל הנקודות של הקבוצה, על הקרקע, באוויר ובבעיטות. ליין, שנהנה מהצלחתו במדי האוניברסיטה ולא פחות מכך – מההטבות הקטנות והגדולות שנילוו אליה, החליט לנסות ולמצוא את מקומו בשורות המקצוענים.

        לא חסרו לליין מחזרים: הוא נבחר גבוה בדראפט של שתי הליגות, NFL ו-AAFC, והיה עליו לבחור בין הקולטס לבין שיקגו. ליין החליט ללכת על הליגה המבוססת יותר, ונחת בסולג'רס פילד. עד מהרה גילה כי טעה, והחל לפעול מאחורי הקלעים כדי לעבור לגרין ביי. הלס התחכם לו, והעביר אותו דווקא לקבוצת ניו יורק בולדוגס הכושלת, ששיחקה באצטדיון ה"פולו גראונדס" במנהטן. ליין החזיק מעמד שנה אחת בניו יורק, במהלכה נכשל בניסיונו להרים את הקבוצה ממרתף בית המזרח. לימים הסביר שהשנה הזו היתה בית הספר הטוב ביותר שלו לחיים במקצוענים, וכדבריו: "שנה אחת בבולדוגס שווה לחמש שנים בליגה".

        הבולדוגס הבינו שהכוכב מטקסס לא יביא את השינוי המיוחל בגורלם, והעבירו את ליין בעסקה לדטרויט. רון וולף, מנכ"ל גרין ביי ומי שעמד מאחורי עסקת ברט פארב ב-1992, הגדיר את עסקת ליין כטובה ביותר בתולדות הליגה. לא חלף זמן רב בטרם הבינו ראשי דטרויט עד כמה צדקו בהימור על הק"ב ה"בעייתי". הבולדוגס משכו עוד עונה כושלת אחת בשם "ניו יורק יאנקס", והתפרקו (לימים הוקמו הקולטס גרסה 2.0 על בסיס הזיכיון שלהם).

        קשה להגזים במידת ההשפעה של בובי ליין על הליונס. הקבוצה הייתה בעיצומו של משבר שהחל מיד לאחר פרישתו של הק"ב הגדול הראשון שלה, ארל "דץ'" קלרק, ונמשך לאורך העשור כולו. הקבוצה לא סיימה במאזן חיובי מאז תום המלחמה. ליין נטל את הפיקוד על המגרש מיומו הראשון בקבוצה, ולאחר שעצר את הדימום השלים את המהפך בתוך שנתיים. בעונת 52' הצליח להביא את דטרויט לשוויון עם שליטת בית המערב, לוס אנג'לס, ולמפגש פלייאוף מכריע בקוליסיאום. ליין סבל מרגליים קרות ושיחק גרוע, אך הרצים הרדר והורנשמייר חיפו עליו, והליונס ניצחו 21:31. כעבור שבוע, במשחק האליפות נגד פול בראון וקליבלנד ב"טעות לחוף האגם", התאפס ליין, ונתן את ההצגה הראשונה והאופיינית שלו במשחק פלייאוף: ניהול משחק הקרקע, שליטה בשעון, גיחה לטווח קצר כשצריך, ומסירה – רק כשממש חייבים. דטרויט ניצחה 7:17 וזכתה באליפות ראשונה אחרי 17 שנה. היה זה הראשון מבין שלושה מפגשי פלייאוף בין ליין לבין יריבו הגדול, אוטו גרהאם מקליבלנד.

        הקללה שפעלה

        ליין לא נח על זרי הדפנה. כבר בעונה הבאה השלים את ההשתלטות על בית המערב עם מאזן 2:10, והקבוצה עלתה אוטומטית לגמר – שוב נגד קליבלנד, הפעם ב"טייגר סטדיום" של דטרויט. ליין נאלץ למסור יותר מהרגיל עקב פיגור אליו נקלעה דטרויט במחצית השניה. מסירה אחת שלו, לאנד (היום היה מוגדר כטייט אנד) ג'ים דורן, הסתיימה בט"ד של 33 ירד שהשווה ל-16:16. דוק ווקר, הרץ הדומיננטי בהתקפת דטרויט וחברו של ליין עוד מהתיכון בטקסס, הבקיע את בעיטת הבונוס והעניק לליונס אליפות שניה ברציפות. מעמדו של ליין כאיש היחיד שמסוגל לגבור על קליבלנד האימתנית נחתם סופית באותו יום. בעונה הבאה נקם גרהאם בליין. שוב נפגשו קליבלנד ודטרויט בגמר, ושוב ב"טעות לחוף האגם". אלא שהפעם נתן גרהאם את ההצגה הגדולה ביותר שלו בליגה, עם שלוש מסירות לט"ד ושלוש ריצות לאנדזון. ליין נכשל לחלוטין מול הגנת קליבלנד וסיים עם 6 חטיפות. הבראונס ניצחו 10:56 וזכו באליפות לאחר הפסקה של שלוש שנים. זה היה גם העימות האחרון בין ליין לגרהאם והופעתו האחרונה של ליין בפלייאוף.

        לאחר שתי עונות מוצלחות פחות, בהן לא הצליחה דטרויט לשחזר את הישגיה הקודמים, חזרה הקבוצה לראשות בית המערב בעונת 57', בשוויון עם סן פרנסיסקו. במשחק הפלייאוף המכריע באצטדיון קיזר לחופי המפרץ לא היה זה ליין שהנהיג את הליונס, אלא מחליפו טובין רוט, שעבר באותה עונה מגרין ביי. ליין נפצע וסיים את העונה בתחילת דצמבר, ורוט לקח פיקוד בשלבי ההכרעה, גבר על הניינרס בפלייאוף 27:31 וניצח גם את קליבלנד בגמר 14:59. היתה זו האליפות הרביעית של דטרויט, השלישית בשש עונות, והאחרונה עד היום.

        מעמדו של ליין בקבוצה התערער בעקבות הפציעה, ובראשית עונת 58' הועבר בעסקה לשטיח של הליגה, פיטסבורג. אז גם, לפי האגדה, הטיל על הליונס את הקללה המפורסמת, שמחזיקה מעמד עד היום. דטרויט שקעה מייד ונעלמה ממאבקי הפלייאוף, אליהם לא חזרה במשך 13 שנה רצופות. ליין סיים את הקריירה הקצרה שלו בדטרויט עם שלוש טבעות אליפות, ארבע אליפויות בית, ארבע בחירות לפרובול, ושתי בחירות לאול-פרו. גם היום, 51 שנה (!) לאחר עזיבתו הכפויה, הוא מחזיק בכל שיאי המסירה המצטברים של הליונס, והוא הק"ב האחרון של הקבוצה שנבחר להיכל התהילה.

        בפרק הבא ננסה לברר כיצד ייתכן הדבר.