נסתרות הן דרכי האהבה

ערב החג הציב משימה מאתגרת בפני חובבי הכדורגל בישראל. אין צורך לפרט עד כמה ליל הסדר נתפש עבור רבים כחוויה נוירוטית ואינטנסיבית, כזאת שסוחטת מכל בר דעת מגוון מפתיע של התקפי פאניקה וחרדה, אבל הפעם נוספו לאירוע אלמנטים נוספים שאף שהגבירו את המתח. האירוניה הייתה משעשעת, אך עם זאת בלתי נסבלת, כיוון שבזמן שברחבי ישראל התענו נפשותינו עם הלחץ המשפחתי המתון וסיפורי יציאת מצרים, ברחבי היבשת התהללו האירופאים בחגיגה ספורטיבית בכיכובן של ארבע אימפריות, שסיפקו שערים מרהיבים, פרצי רגשות והנאה טהורה. הפער בין התרבויות מעולם לא נראה גדול יותר כמו באותו ערב, כך שאין פלא שבאלפי בתי אב ברחבי ישראל נטשו צעירים רבים את ליל הסדר וחמקו לחדרים צדדיים על מנת לצפות בחשאי בחגיגת הכדורגל, ובמובנים רבים גם מבחינתם הייתה זו סוג של יציאת מצרים, מעין ניסיון לצאת מעבדות לחירות, מטירוף לשפיות, ממועקה לחגיגה. וזה היה שווה כל רגע.

ההתעללות של ברצלונה בבאיירן מינכן בערב החג תיחקק בוודאי בזיכרונו של כל אוהד. אומנם כותב שורות אלו נאלץ לצפות בתצוגה הקטלאנית רק בשידור החוזר, אך גם כך הייתה זו חוויה מסעירה, וכפי שהגדירו זאת רבים לפניי, הרי שמופע מרהיב כמו שסיפקה ברצלונה במחצית הראשונה בקאמפ נואו לא אמור להיבחן ולהימדד במדורי הספורט, כי אם בבתי ספר לאמנות מודרנית. התנועה הבלתי פוסקת של השחקנים בסגול, עם כוריאוגרפיה מוקפדת ותיאום מושלם, כשהכדור הלבן נע בין רגליהם במהירות מסחררת ובטבעיות מפליאה, היא אחת היצירות הכי מרהיבות ושובות עין שיכול לייצר בימינו המין האנושי. אומנם מאז ומתמיד התעקשו הפרשנים כי משחק הכדורגל הוא משחק פשוט, אבל הקלות הבלתי נסבלת שבה מבקיעה ברצלונה היא עלבון לכל מה שהכרנו עד עתה בענף, וסגנונה שם ללעג את כל אותן קבוצות ונבחרות גדולות שמשום מה חשבנו שמציגות כדורגל טוטאלי.

אבל נסתרות הן דרכי האהבה, ולמרות אותן 45 דקות סנסציוניות של ברצלונה, מי שכבשה השבוע את לבי הייתה דווקא פורטו הקטנה. אומנם היא לא כבשה רביעייה אלא הסתפקה בצמד סולידי, ולא הביסה ורמסה אלא סיימה בתיקו מכובד, ובכל זאת, אהובתי החדשה סיפקה את אחת מתצוגות הכדורגל הרומנטיות שנראו על מסכינו זה זמן רב. מה שבעיקר שבה את הלב היא התעוזה של שחקניו של ז'סואלדו פריירה, שבניגוד לכל היגיון לא נבהלו ולא היססו לתקוף באולד טראפורד כבר מהדקה הראשונה. בהתנהלות שהיא ספק חצופה ספק נאיבית הם שלחו את שחקניהם מלאי הביטחון קדימה, התעלמו לחלוטין מפערי האיכות התיאורטיים, והסתערו על שערו של ואן דר סאר במטרה אחת, שכמעט נשכחת מלבנו ביום יום: לכבוש שערים. בהתחלה רק חשתי דקירה קטנה בחזה, קיוויתי שהיא תחלוף ושאחזור לעצמי מהר, אך ככל שנקפו הדקות והפורטוגלים התעקשו להשתעשע שוב ושוב עם הכדור, התברר לי באופן ברור וחד משמעי: זו אהבה אמיתית וטהורה.

אומנם ידוע לכל כי אין היגיון באהבה, אך לשם שינוי הפעם קיים תיאום מוחלט בין השכל ללב. על פניו נראה כי דווקא ברצלונה הנוצצת, דוגמנית העל של עולם הכדורגל, היא זו שאמורה לכבוש את לבם של חובבי המשחק, אבל מתברר כי המין האנושי נוטה לסלוד מיישויות מושלמות יתר על המידה. ברצלונה, בלשון העם, היא "כוסית שיודעת שהיא כוסית", בחורה שנהנית מיופיה המופתי ולא מהססת להשתמש בו; בביטחון עצמי מופרז, על סף השחצנות, היא מתעללת ביריבותיה ומתמוגגת מכל רגע, נהנית לראות כיצד הם נופלים לרגליה, וביהירות אופיינית משפילה כל מי שניצב מולה. הקטלאנים אומנם נוהגים להתהדר בהיותם אלטרנטיבה לשלטון המדרידאי המושחת, אבל נדמה שסגנון המשחק של קבוצתם – שבבסיסו השאיפה המתנשאת להיכנס עם הכדור לשער – הוא שחצני ומושחת אף יותר, ולאחרונה אף נעדר כל מימד אנושי.

כשמשווים את כל זה לפורטו הצנועה, אהובתנו החיננית, מגלים כי בניגוד לברצלונה, הפורטוגלים מציגים מגוון נהדר של תכונות אנושיות: מצד אחד אמונה עצמית ואומץ לב, מצד שני נאיביות בלתי נסבלת שמאפשרת לווין רוני להבקיע את השער הקל בחייו; מצד אחד שמחת חיים שמתבטאת ביומרות התקפיות ובמחויבות למשחק שובה עין, מצד שני נטייה לדיכאוניות עם נפילות מתח והיעלמות לדקות ארוכות; מצד אחד רכות פיזית וקריסה מנטלית עם ספיגת שער בדקה ה-85, מצד שני קור רוח וחוסן נפשי עם כיבוש שער שוויון בדקה ה-89. "את לא חייבת להיות עשירה כדי להיות הנערה שלי", אומר פרינס, "את לא צריכה להיות קולית כדי לשלוט בעולמי". תהיי יפה, אך לפני הכל צנועה.