אמאל'ה, אליפות

קשה לעצום עיניים בפני המסקנה הברורה והנחרצת שעולה מקריאת ההגדה של פסח: חייבים לעצור את לותר מתיאוס. רבאק, האם אבות אבותינו עברו את כל הסרט של יציאה מעבדות לחירות, ואז עוד פקקים בדרך לליל סדר, רק כדי שיגיע לפה גוי משוקץ, ויוכיח כי אפילו דאבל פס סביר אין ביכולתנו לארגן לבד? על פי ההגדה, על האורח בשולחן הסדר להוסיף: "י?ה?י ר?צוֹן, ש??ל??א י?בוֹשׁ ב??ע?ל ה?ב??יִת ב??עוֹל?ם ה?ז??ה, ו?ל?א יִכ??ל?ם ל?עוֹל?ם ה?ב??א, ו?יִצ?ל?ח מ?א?ד ב??כ?ל נ?כ?ס?יו". ועתה קראו נא את דברי הכפירה הבלתי נסבלים שאמר ערב החג האורח מתיאוס, בהתייחסו לכדורגלנים העבריים (כפי שהופיעו בפשקוויל הצרפתי SO FOOT):

"יש להם ליקויים בכל האלמנטים: בטקטיקה, במסירות, בעבודת הצוות, בהתקפה. הם חושבים לאט מדי. השחקנים דואגים לעצמם יותר מדי, הם מכבדים רק את עצמם ומאוד אנוכיים. אתה יכול להרגיש את זה".

האיש מבייש אותנו ברבים. וזכייה של מכבי נתניה באליפות העונה תוכיח דברים איומים: שהוא גם צודק. שיש משהו שהנוכרים יודעים ואנחנו ממש לא. נקרא לזה לצורך העניין: "כדורגל". שיש קשר בין אימון לבין תוצאה בתחום הספורט. בראי חג החירות, ממש לא בטוח שהעם הנבחר יוכל לעמוד בהשלכות של כל זה. על כן, מצווה על כדורגלני ישראל, מאמניו החלטוריסטים ועסקניו הנבערים, לשים לזה סטופ. להלל את המעלות הטובות של המקום, ולהמשיך ולהגיד לבניהם איך עושים את זה בסטייל של גביע הטוטו.

אחרי הקונצרט של ברק אוחנה מול הכח ומראה הפרצופים המודאגים של שונאי בית"ר שאני רגיל לשוחח איתם על כדורגל ביום ראשון, לא יכולתי להסתיר את זה יותר: בא לי עוד אליפות. הנה, אני מוציא את זה עכשיו. ניצן, תומר, ניב, אל תשחקו אותה. עלינו? הרי כולכם תרצו לרדת לבונקר אם מישהי אחרת מהרביעייה הזו תיקח את האליפות. רק מהמחשבה שחודשים מאי יוני יצבעו באדום ואני אצטרך לקרוא עוד ראיונות זוגיים עם גוטמן ואבוקסיס, אני מעדיף שיכיש אותי נחש. הרי אחת הסיבות שאנחנו, בית"ר, אוהבים לקחת אליפות, היא לראות את השאר לא לוקחים אותה.

אתם הרי שונאים אותנו. כל כך מזלזלים בנו. משליכים עלינו את כל החולשות שלכם. אין הרבה דברים שמהנים אותי כמו לפגוש אוהד כדורגל ממוצע זר, ששואל אותי איזו קבוצה אני אוהד. השתיקה הקצרה שבאה אחר-כך מנסה בעצם לגשר בין האדם שזה עתה הוא הכיר, לבין התדמית שטבועה לו מילדות במוח. כן, כן, הוא אומר, אני יודע שרובכם הם לא כמו לה פמיליה. כן, כן, אני יודע, גם אוהדי הפועל זרקו פעם רימון הלם והחוליגנים שלהם לא פחות מסוכנים. כן, כן, אני מאמין. רק בשביל לראות אתכם בחודש מאי מתפתלים כך, נחנקים מכל מחמאה שתצטרכו לפלוט עלינו, שווה לשלם לטברטקו קאלה מענק אליפות.

אחרי המחזור האחרון, אין בי כבר פחד מאליפות, רק תחושת האימה מהמחשבה על מה שיבוא אחריה לא עוזבת. את המצב הזה אפשר אולי לדמות לשעה האחרונה שיש לך לפני שאתה עולה לשמור במוצב. נוח לך עכשיו, אבל אתה כל הזמן חושב על מה שמצפה לך אחר כך. אתה רוצה שכדור הארץ יפסיק להסתובב ברגע זה ויעצור לתמיד, והעולם יחדל מהתחביב המסוכן שלו – שינויים. ואלו יבואו מהר, שנייה אחרי שהשחקנים יירדו מבמת החגיגות. שעה אחרי שהאלכוהול ייספג בדם, השעון המעורר יצלצל בחוזקה. גם אחרי זכייה באליפות, לא יהיה נעים במראה כזה לפגוש את האנשים האחרים ברחוב. בקיצור, תסביך שהלוואי שלא נגיע למועד פתרונו ואנחנו בהחלט מאחלים אותו לכם, אויבנו. חוץ מזה, למה להפריע לברק יצחקי לרקוד ולהפסיק את המסיבה הספונטנית הזאת בשביל חלוקת פרסים מטופשת?

אחרי המשחק של יום שבת מול מכבי פתח תקווה הבנתי שזה כבר לא משנה איך תיגמר העונה הזו; אני פשוט מאוהב בהפועל תל אביב מודל 2009; היא מרגשת אותי. אם בשבוע שעבר הזכרתי את ההפסד בטדי כנקודת שיא שמלמדת על אופי, הגיע המשחק המטורף, שהוכיח פעם נוספת שאי אפשר לשבור את החבורה של אלי גוטמן. פשוט אי אפשר. כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. מורחקים, פצועים, שוער מחליף עם כרטיס אדום, שוער שני מהנוער – ברינג איט און. קטן עלינו. לא מהמקום המזלזל, חלילה; מהמקום המאתגר. וזה הרי כל מה שאנחנו רוצים מקבוצה. לדעת שהיא לעולם - גם כשהיא מפסידה - לא נשברת. שגודל המעמד והחשיבות של כל משחק מחלצים מהם את הטוב שבהם. גם מאלה שלא חשבנו שהם ראויים ללבוש את הסמל והיום גורמים לנו להתבייש שבכלל העזנו לפקפק בהם. בייחוד מהם; מכל אחד ואחד מהבחורים המצוינים שלובשים את המדים האדומים.

ואז אני חושב על אלי טביב, שבואו נודה באמת הוא טיפוס קצת בעייתי (שזה משהו שאפשר להגיד על כל מי שנותן לאלי אוחנה לאמן). ואני מנסה לדמיין אותו בתור יושב הראש של החבורה הזו. חותם להם על הצ'קים, נואם ומהגג בפניהם באסיפות ולפני משחקים, מפריח הצהרות בתקשורת, מדבר בגוף רבים ומכוון אלינו ואל עצמו. ונהיה לי רע. אליפות בהקשר הזה – הטביבי המאיים – יכולה להיות כאן מכשול. היא עלולה לפרק את המנטאליות הייחודית – מרקם עדין של חוסן - שפיתחה לעצמה הפועל תל אביב. באמת, מה אנחנו צריכים את הצלחת המטופשת הזו? בשביל לשרת את האינטרסים של אלי טביב שיוכל להתהדר בתואר יושב הראש של אלופת המדינה בכדורגל? שייסע על חשבון ההצלחה של הבחורים שלנו לחו"ל לכל מיני הגרלות ומשחקים? זין! את האהבה הרי כבר יש לנו.

בימים בהם מכבי חיפה פילסה את דרכה בעקשנות לעבר פסגת הכדורגל הישראלי, תחושת נחיתות אפיינה אותה בכל פעם שעלתה להתמודדות עם אחת משתי התל אביביות הגדולות, מכבי או הפועל. יראת הכבוד שרחשו השחקנים בירוק לעמיתיהם מהעיר הגדולה חצתה לעיתים את גבולות ההיגיון, עד שבאו עלינו לטובה האליפויות עם שלמה שרף בשנות ה-80 והראו שאפשר גם אחרת. קיימת אופציה לסגל את אותה מידת ענווה שטבועה בנו מימי בראשית ולתעל אותה להשגת תארים. "הצניעות מעידה על כך שהגאווה חיה בתוכנו", אמר הסופר הצרפתי ז'אן רוסטאן, ולא טעה.

לזכותו של אלישע לוי ייאמר - אם נזנח לרגע את ההשגות לגבי שיקוליו המקצועיים - שהוא הצליח להחזיר את הצניעות למועדון אחרי יותר מעשור בו חיינו על האולימפוס (והפרחים לארקדי גאידמק שתרם מכספו וסייע לנו לרדת). התכונה אותה זנחנו לטובת אירופה המחויטת והטיולים מסביב לעולם, שבה אלינו בלי משים. ראינו אותה מבצבצת מפעם לפעם בתחילת העונה, ובהכנות (הנינוחות יחסית) למשחק באשדוד היא הפציעה במלוא עוזה. ההבדל המרכזי בין אז להיום, הוא שבזמנו הגאווה שליוותה את ההצלחה מעולם לא התחלפה ביהירות מתנשאת. קשה לראות איך החומר האנושי בקבוצה הנוכחית שלנו יהלך על החבל הדק ולא יטבע בביצת הארוגנטיות. בשביל אליפות קצת צולעת, לא שווה לוותר על אווירת הרטרו הנחמדה הזו.