המשחק הכי מאוס

איך הופכים משחק בין שני מועדוני פאר לדבר כל כך מאוס? בקלות. לוקחים שתי קבוצות בונקריסטיות ("ממושמעות טקטית"), מפגישים ביניהן חמש שנים ברציפות (ועדיין זו לא יריבות אמיתית), דורשים מהן להתבסס על מתפרצות (גם כדורים נייחים זה בסדר), ומנפחים לנו את הראש בפרומואים דרמטיים (קלאסיקה אירופאית). אבל לכולם ברור שבמשחק הראשון ישחקו על תוצאה (בונקר במרכז המגרש), ושהמפגש כולו יוכרע בשערי חוץ (מנגיחה בקרן). אפשר ששתיהן יעופו?

אירוע ספורטיבי יכול לאבד את חנו מהר מאוד כשהאוהדים יכולים לצפות מראש את כותרות העיתונים: כוחות משטרה כבדים יאבטחו את השחקנים, 350 סדרנים יקבלו את האוהדים, סואן יטען בראיון ש"גם אם יתחננו בפניי לא אשחק בבית"ר", גנאים החנפן יכריז ש"נקבל אותם יפה עם בקלאוות", ובבון מצוי יצעק למצלמות "מוות לערבים, יאללה בית"ר". בהתחלה היריבות הזו הייתה פיקנטית, שונה וייחודית, אבל עכשיו זה פשוט נדוש, צפוי ובעיקר משעמם

אם יש סיבה שבגינה התאהבנו בהפועל חולון, זו העובדה שהיא שוברת את השגרה שמיצינו כבר לפני שנים, עם המפגשים בין הפועל ירושלים למכבי ת"א. לו היה מדובר ביריבות אמיתית, מילא; אבל בשורה התחתונה האדומים מעולם לא זכו באליפות, סובלים ממסורת לוזרית מביכה, ורק מדי פעם מנצחים במלחה במשחק ליגה חסר משמעות או גונבים גביע מקרי אחת לעשור. אז או שתארגנו לנו אלטרנטיבה נורמלית, או שתפסיקו לכנות את זה "משחק העונה". נמאס

שלום גבירותיי ורבותיי, זה הקפטן שלכם מדבר, נא הכינו דרכונים והישארו במקומותיכם, אנחנו מוכנים לנחיתה בראשון לציון. בביקורכם בעיר הישמרו לכם ממגע עם האוכלוסייה המקומית, ושננו היטב את המנהגים הייחודיים: זכרו שזה המקום היחיד בעולם שבו מקשרים דרבי לוהט למשחק הכדוריד, דעו שזו העיר היחידה שבה גלעד מאור נחשב לאישיות כריזמטית ושושלת מימון נחשבת למשפחת אצולה, ולעולם, אבל לעולם אל תטענו בפניהם שהדרבי הוא לא עניין של חיים ומוות. הם ירביצו לכם

חבורת גברים אלימים עומדים על הגדרות, מגדפים את השחקניות בקללות מכוערות ומתייחסים למתחולל מולם כאל אירוע ספורט אמיתי. האין זה מוזר? הלא מדובר בכדורסל נשים, הלא מיצינו את המאבקים בין אורנה אוסטפלד ליואל לביא כבר לפני חמש שנים, הרי מעולם לא הצלחנו להבחין בין הזרות. ואיפה שי דורון? אלומה גורן פרשה? למה הן לא יודעות לעשות צעד וחצי? ואיך אביב לביא ממשיך להתמוגג מהדבר הזה?

הן נפגשו בגמר היורו ב-2000, בגמר המונדיאל ב-2006, במוקדמות יורו 2008, ובכל פעם זה היה בלתי נסבל. על הנייר זה אמור להיות קרב איכותי, מאבק איתנים בין אימפריות, אבל על הדשא זה נראה אחרת לגמרי: שורה ארוכה של כוכבים אימפוטנטים שמאפילים אחד על השני ומתקשים להשלים מהלך חיובי של כדורגל עם סגירות מושלמות, הגנה קשוחה ופיזיות משתקת. כל עוד זה יימשך ככה, נדמה שאחרי כל מפגש ביניהן אופ"א אמורה להתכנס כדי לבחון שינויים בחוקה

במקומות מתוקנים טניס זוגות נחשב לאיזוטריה, אבל בישראל זה נתפס כענף ייצוגי מכובד ויוקרתי, שלא פעם מוצא את עצמו בכותרות הראשיות לפני הדיווחים על משחקי היחידים. הדלילות בהישגים בספורט המקומי הפכו עם השנים את רם וארליך לגיבורי ישראל ולסלבריטאים לכל דבר, אך על אף ההישגים הדי מרשימים שלהם והרווח הכספי (חסר הפרופורציות) – חובבי טניס רבים מתקשים להאמין שהם נאלצים לקרוא שוב ושוב על ענף כל כך שולי כמו טניס זוגות. זה כבר לא מאוס, זה סתם מביך

גם ככה קשה לנו להתחבר לנבחרת הזאת, שמאכזבת אותנו שוב ושוב ברגעי ההכרעה, אבל המרגיזים ביותר הם משחקי הידידות באיצטדיון רמת גן השומם, כשלפניהם הקלישאות המוכרות ("זו הכנה מצוינת לקראת ההפסד הבא") ולא פעם גם התוצאות המרשימות שמקדמות אותנו בדירוג פיפ"א, אך למעשה מדגישות עד כמה אנחנו חלשים מנטלית ברגעי האמת, במאני טיים, כשזה באמת חשוב