לפי הסדר

זוכרים את ליגת האלופות בעונת 1998/9? בוודאי שזוכרים, לפחות את הגמר. איך אפשר לשכוח את המשחק ההוא בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן? מה שפחות זכור לנו מאותה עונה היא העובדה שקייזרסלאוטרן, היום קבוצה מהליגה השנייה בגרמניה, הגיעה לרבע הגמר שאז היה השלב הבא אחרי הבתים. מה שכמעט פרח מזיכרוננו זה שדינמו קייב נעצרה רק בחצי הגמר.

מה שלא ידענו זה שאנגליה דורגה אז רק במקום השישי באופ"א על פי הישגי הקבוצות ושגם הזכייה של מנצ'סטר יונייטד במפעל היוקרתי הקפיצה אותה רק מקום אחד בשנה שלאחר מכן, עדיין מתחת לספרד, איטליה, גרמניה וצרפת. עשור חלף ואנגליה מציינת עונה שנייה ברציפות בראש. תשע נציגות שלחה מולדת הכדורגל למפעלים האירופאים השנה וחמש מהן עדיין בפנים, ארבע בליגת האלופות. איטליה לשם ההשוואה, שלפני 10 שנים צעדה בראש, שלחה העונה שמונה נציגות והצדיקה היחידה שעדיין לא נופתה בבושת פנים היא אודינזה. אי לכך, בארץ המגף קיים היום חשש גדול ומוחשי מירידה למקום הרביעי, שמשמעותו שלוש נציגות בלבד בליגת האלופות.

בחזרה לאנגליה, שם עשו הכל נכון, גם אם לא בצורה רומנטית או כזו שתייצר הצלחות לנבחרת הלאומית. מאז 2004 לא נערך גמר של מפעל הקבוצות היוקרתי בעולם ללא נציגה אנגלית ומנצ'סטר יונייטד, צ'לסי, ארסנל וליברפול מעטרות כמעט דרך קבע את השלבים הגבוהים ביותר בליגת האלופות בחמש השנים האחרונות. אלא שלמטבע ההצלחה האנגלית יש גם צד שני, או כפי שכתב ג'ון קרוס ב"מירור": "זה זמן בו הכדורגל האנגלי שולט בכדורגל האירופאי כמו שהוא לא שלט בו מעולם וזה נפלא לפרמיירליג. אבל ליגת האלופות הפכה לצפויה ומשעממת. זה נהדר בשבילנו, אבל לאן נעלמו הימים של האכזבות ושל הדרמות?". הם פשוט נעלמו.

נכון ומוצדק "להאשים" את ארבע האנגליות באחריות לאיבוד העניין וההתרגשות בליגת האלופות, אבל יש להן שותפות מארצות אחרות ואלו הן אותם שמות שחוזרים על עצמם שוב ושוב כשהמבוגרים מופרדים מהילדים ושלב שמינית הגמר מגיע. בעונת 1998/9 הזכורה עדיין שיחקו בליגת האלופות שתי אנגליות, שתי איטלקיות ושלוש ספרדיות. שנה לאחר מכן שונה הפורמט, התווספו שני בתים לשלב המוקדם ושלב בתים שני הפך למסחטת כסף במיטבה. ליגת האלופות הפכה לגדולה וארוכה יותר, חלק מהמשתתפות הרכיבו סגלים רחבים יותר והתרגלו לשחק ברמות שפעמים רבות היו גבוהות מאלו בליגה.

אלו שידעו למנף את ההשתתפות במפעל הנוצץ ובכסף הנלווה אליו להצלחות גם בזירה המקומית, עדיין מככבות בליגת האלופות והדוגמאות הטובות ביותר הן קבוצות כמו פורטו וליון – שני מועדונים שעלו דרגה תודות לתחרות שלהן לא רק נגד לה-מאן וריו אבה, אלא מול אריות היבשת. הגלגל המשיך להסתובב וככל שהזמן עבר, קבוצות אחרות התקשו להצטרף לקרוסלה. ורדר ברמן ניסתה וכשלה, פיורנטינה לא הצליחה לעמוד מול ליון ובאיירן מינכן למרות סגל עם פוטנציאל גדול ודינמו קייב לא שחזרה את אותה עונה נהדרת שלה בסוף האלף הקודם. כמו במדינה שעלתה על המסלול לעולם השלישי, גם כאן הפער בין העשירים המעטים לעניים המתרבים הלך וגדל. ומה התוצאה? שוב צ'לסי נגד ליברפול בשלבי ההכרעה.

"המונוטוניות היא המחיר של ההצלחה", כתב קווין מקארה ב"גרדיאן", "היה משהו בלתי נמנע בכך שליברפול וצ'לסי ייפגשו. האלמנט של צירוף מקרים הוא קטן כי הכדורגלנים הטובים ביותר מקובצים במספר קבוצות. הספק היחיד שנשאר הוא היכולת של המועדונים להפתיע אחד את השני או את האוהדים השחוקים".

ומקארה ידע על מה הוא כותב, כי בינתיים באירופה נוצר מועדון כמעט סגור של מעברים בין קבוצות גדולות, למרות שכמובן ניתן למצוא פרצות פה ושם. חואן סבסטיאן ורון עבר מלאציו המוצלחת באותם ימים למנצ'סטר יונייטד, משם לצ'לסי והלאה לאינטר; דייויד בקהאם שיחק במנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד ומילאן ורונאלדו בילה בברצלונה, אינטר, ריאל מדריד ומילאן. הדוגמאות נמשכות עם קלארנס סיידרוף, תיירי הנרי, פטריק ויירה ועוד לא מעט כוכבים, שתמיד נשארו במועדון הצמרת האקסקלוסיבי.

"בין 1984 ל-2000", ציין ג'ונתן ווילסון מ"גרדיאן", "נשבר שיא ההעברות העולמי 11 פעמים, תשע מהן על ידי קבוצות איטלקיות". בשנים הבאות הגיע עידן הגלאקטיקוס המופרע של ריאל מדריד, אבל מאז 2004, ולרומן אברמוביץ' כמובן קשר ישיר, פנקסי הצ'קים של הקבוצות האנגליות טרפו את הקלפים.

לבניית מסורת באירופה, להזרמת ליגת האלופות בדם של מועדון וליכולת להופיע במשחקים גורליים יש חשיבות גדולה ולא צריך ללכת רחוק כדי למצוא קבוצות ש"יודעות" לשחק באירופה לעומת אחרות ויותר חזקות שספגו מהלומות במפעלים היבשתיים. אבל כשמדובר בליגה של הגדולים, הכסף הוא עדיין האלמנט המרכזי וכאן חוזרים לאנגליה. בעוד באיטליה עסוקים בשחיתויות ובאלימות אוהדים, בזמן שבספרד ענקית כמו ולנסיה פושטת רגל וקבוצות כמו דפורטיבו לה קורוניה ואתלטיקו מדריד לא מסוגלות לשמור על יציבות, באנגליה הקבוצות הגדולות חשבו וחישבו קדימה ולפני כולם פתרו את משוואת השיווק במאה ה-21: הרבה כסף=שווה הצלחה גדולה.

"הכדורגל שמשוחק בפרמיירליג הוא התחרותי ביותר באירופה", הסביר לא מזמן מאמן ווסטהאם ג'יאנפרנקו זולה. "באנגליה מכוונים את הקבוצה ואת השחקן לרמה יותר גבוהה וזו הסיבה בזכותה הקבוצות משייטות באירופה".

אם דרך בניית שחקנים צעירים כמו בארסנל או דרך רכש משולח רסן כמו בצ'לסי, השאיפה הברורה של הקבוצות האנגליות לניצחון שמה בצד כל מהמורה אפשרית והגאווה נבלעה. לא דגש על כדורגלן מקומי, לא מכירה בזול של כרטיסים, מוצרים וזכויות שידור, כן הכנסות וניצחונות, ניצחונות והכנסות וחוזר חלילה.

הכסף הגדול, ביחד עם תנאים כמו קהל חם, אצטדיונים חדישים ומתקנים ראויים, משכו שחקנים ומאמנים זרים, שהגיעו למולדת הכדורגל כדי להפיק מהידע ומהיכולת שלהם והטיסו את הכדורגל המקומי קדימה. כך כבר נוצר כדור שלג, כשהצלחה גוררת הצלחה ולא רק כסף, אלא גם מצליחנים.

ליגת האלופות היא לא מונדיאל והגדולות נפגשות בכל שנה ולא בכל ארבע. מצד אחד, בהחלט ניתן לטעון שהעובדה הזו הפכה את המפעל הנוצץ לצפוי ומשעמם, אבל מצד שני אולי פשוט צריך לקבל את המציאות כמו שהיא. שונה, אחרת, חדשה, לא רומנטית, אבל זו המציאות.

כמעט כל ילד יאמר היום שהדרבי הלונדוני הגדול ביותר הוא בין ארסנל לצ'לסי ושבין האחרונה לבין ליברפול שוררים יחסי שנאה יוקדים. בעיני רבים ויותר מבוגרים אין דבר יותר רחוק מהאמת, אבל אפשר להאשים מישהו? הרי ז'וזה מוריניו ניהל בשנים האחרונות קרבות מאסף נגד רפא בניטז וארסן ונגר ולא מול המאמנים של ווסטהאם או מילוול, הרי עולם ומלואו היה עד למאבקים שניהלה מנצ'סטר יונייטד עם אריות היבשת, בתקופות בהן יריבות היסטוריות שלה כמו מנצ'סטר סיטי ולידס דשדשו.

המסקנה היא שההיסטוריה נכתבת תוך כדי תנועה, שבעידן בו גם ככה מירב החומות באירופה כבר נפלו מזמן, אולי צריך להתייחס למפגשים חוזרים ונשנים בין צ'לסי לברצלונה, לדוגמה, כמו למפגש ליגה רגיל, בדיוק כשם שהקטאלונים משחקים בכל עונה נגד אתלטיק בילבאו או בטיס.

אולי ליגת האלופות היא פשוט עוד ליגה עם חוקים קצת שונים וגם בה יש קבוצות צמרת וקבוצות תחתית, כאלו שתמיד נאבקות על התואר ואחרות שיכולות רק לחלום אליפות. אם בספרד כבר התרגלנו מזמן לריאל מדריד, ברצלונה ועוד כמה גרורות, אם באנגליה יש את "ארבע הגדולות" שמשאירות לאחרות פירורים ואם באיטליה זה כמעט תמיד אינטר, מילאן ויובנטוס, אז אולי ככה צריך להתייחס גם לליגת האלופות.