באביב עוד תשובו חזרה

לפעמים, בעיקר כשאין משחקי נבחרת והעצבים לא מתעתעים ברגשות, אני יכול להבין את ההערצה העיוורת של שחקנים מסוימים שעברו אצל דרור קשטן ומאז הם מקפידים לדבר בשבחו. עבור מי שהתחנך על ברכי בית"ר ירושלים של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, קשה להשתחרר מהדמות הסמכותית שעמדה אז על הקווים. קשה לשכוח שבזכות האיש הזה נכתבו כל כך הרבה רגעים מעצבים בחיי הספורטיביים, ולולא הדברים שהוא הביא, ספק אם היו מתרחשים. קשה לכעוס על מי שהשלים בדיוק את החלק בפאזל שהקבוצה הפרועה והאהובה הזו היתה צריכה כדי להפוך למה שהיא היום - אימפריה. קשה לכעוס גם אחרי שהפועל תל אביב גנבו אותו, וניסו בכוח לדחוק אותו למיתולוגיה הבזויה שלהם. קשה לכעוס, גם כי זה מה שהפועל תל אביב עושה שהיא מאז הסתכסכה עם מורשת סיני – מנסה להשתיל סמלים לא לה. זה בסדר, בשבילי הוא אף פעם לא יכול להיות אדום. תמיד, אבל תמיד, הקבוצה שהכי מזוהה עם קשטן ועם מורשתו היא בית"ר ירושלים. תסתפקו באבוקסיס.

קשה לי לכעוס על קשטן גם כשהוא מבזבז הזדמנות היסטורית עם נבחרת ישראל ומשעמם אותי למוות במשחקיה. אבל עוד יותר קשה לי לראות את הדמות הרפויה, המתחנפת, זו שעומדת בשקט ליד אבי לוזון ומשלימה עם מעשיו. זו שהפכה לשק החבטות הלאומי. איזה פער יש בין המאמן שהעלה את אורי מלמיליאן ליציע לבין המאמן שמשלים עם ההערות של טל בן חיים על החילופים שלו מול יוון. איזה הבדל יש בין הגאון שניצח בבאר שבע 2:5 בעשרה שחקנים, אחרי שהזיז את אלון חרזי לקישור בפיגור 2:0 במחצית עם שוער מחליף בשער, לבין המאמן אובד העצות מול שוויץ. אבל הכי קשה לי להשלים שככה אחד מאבות המועדון האהוב עליך, לפחות ברמה של אלי ואורי, יסיים את קריירת האימון המפוארת שלו. שזה מה שיזכרו לו בסופו של דבר. אם רק היה אפשר לארגן עבורו איזה הפי-אנד קטן, אפילו לחזור אלינו לטדי לעונת פרישה, לגדל איזה אוחנה חדש שידבר בשבחו בעוד 20 שנה, אני בטוח שהניצוץ יחזור לו לעיניים. כי זה מה שחסר לי אצל קשטן מאז שהחל להסתובב עם פקיד ההסתדרות, משה סיני – הניצוץ.

שדר ספורט אינו שונה מספורטאי. הוא חייב להיות מוכן, דרוך, חד, לראות את הנעשה במגרש, לשלוט באירועים, להכתיב את הקצב. הדרישות ממנו אפילו גבוהות יותר. הוא לא יכול להיעלם במגרש, אין לידו מי שיעלה מהספסל, יום רע שלו ייזכר לדיראון עולם, כל מילה נצרבת בתודעה. כמו אמן על במה, חשוף לעיני ואוזני כל. הוא צריך לרתק, להזריק צבע למשחקים האפורים, לבדר, לרגש, לחוות דעה, ללכת על הקו הדק בין ביטוי המיית לבו של הצופה ל"ממלכתיות" הנובעת מהבמה, גודל האירוע ושר ההיסטוריה המציץ מעבר לכתף. שדרן ספורט הוא מופע של איש אחד.

אומרים עליו שאף פעם לא הבין כדורסל. הוא מתקשה לזהות שחקנים אם זה באורווה או בסטמפורד ברידג'. מגיב באיחור לאירועים וטועה בפענוח המהלכים. הוא חלוד מדי, צרוד מדי, זקן שמבייש את נעוריו. יש בזה חלק של אמת. לא אחת היד נשלחת לראש, מגרדת את הפדחת במבוכה, והפה פולט "איך הוא לא רואה את זה", או משהו בסגנון. לפעמים אנו מוצאים את עצמנו לוחשים "זה לא קאלדזה, זה פירלו". כן, הטלוויזיה מכשיר אכזר, שחושף שגיאות ומעצים אותן, מאדיר ומשפיל, מרומם וקובר.

אבל זה לא תמיד היה כך. להפך. "לא יכול להיות שהראש של מראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון", הוא קרא ממרומי יציע העיתונות באצטקה. הבחין ואיבחן, ובאבחה אחת טבע עוד משפט היסטורי בזמן אמת, ניגוד גמור לאותו "משחק שרוכים", שם התמימות עיוורה את עיניו. "הכל רועד כאן", זעק ממרומי עמדת השידור בבלומפילד במאי 1986, והעביר את התחושה דרך המסך. "זה מה שאמרתי לכם, ככה לא בונים חומה!", אמר בכעס והוכיח אינטואיציה, טונציה נפלאה, וביטוי מדויק של רחשי לב העם.

רמי וייץ משאיר אותנו משתאים נוכח נתוני טריוויה וסטטיסטיקה, אך אנמי ומתקשה להחזיק שידור כשרמת המשחק ירודה. מאיר איינשטיין חי את הרגע, מדבק בהתלהבותו, אך פסקני מדי ולעתים חמור סבר. ניב רסקין נהדר, במיוחד כשדרן כדורסל, אך ימיו עוד לפניו והוא צריך להוכיח את עצמו ברגעים הגדולים באמת. יורם ארבל הוא החבילה השלמה. דמות האב. החן, ההומור, הטון החגיגי שהופך כל משחק משמים באיצטדיון הי"א למסיבה, הסיפורים, הוותק, הניסיון, מטבעות הלשון, כל אלה היו וישנם.

ארבל מכיל את התמהיל המדויק, המידה הנכונה, חתך הזהב של האופן בו צריך לשדר ספורט. צריך רק לנקות מעט את האבק, לכחכח קצת בגרון. איל ברקוביץ' כבר גרם לו להימתח, להגביר דופק, וזה כל מה שהוא היה צריך. ככלות הקול והתמונה, יורם ארבל הוא מופע של איש אחד: גם בימים בהם יש סביבו צוות הפקה שלם, עוד מהימים בהם היה נוסע לבדו עם כרטיסיות כדי לשדר מארבע קצוות תבל. ארבל הוא הקול שעושה את הכל.

משהו במאור מליקסון מזכיר לי את רפי כהן. לא השוער, החלוץ. שני שחקנים חמקניים, בעלי מהירות ושליטה בכדור, צנומים וקטנים, עכבריים. הם עברו את אותו מסלול של זיהוי הפוטנציאל, הקריצה לכיוון אירופה והנפילה. כמו שהייתי רוצה לראות את רפי כהן חוזר לליגת העל עם עירוני חדרה, כך הייתי רוצה לראות את מליקסון מלהטט באגף בעונה הבאה וסופסוף מספק קבלות לכל מה שאמרנו עליו. סוג של חלום? שיהיה.

הבעיה עם העכברים היא שיש להם שתי אופציות: או שהם נופלים למלכודת או שמגיעים לגבינה. מליקסון נמצא היום היכן שכל עכבר לא רוצה להיות, בתוך המלכודת. זה בדיוק השלב שבו כל שחקן כדורגל יורד לים, דופק ריצה של 50 דקות עם ספרינטים בהפוגות וחושב לעצמו "יאללה, אני עוד מעט כבר בן 25. אני רוצה להיות שחקן, שחקן!". העונה הבאה היא הרבה יותר קריטית ממה שכולם חושבים, אולי העונה הכי קריטית של מליקסון בקריירה. אם בעונה הבאה נכתוב את אותו המשפט, סימן שהוא נשאר בתוך המלכודת. אם הוא יפרח, שממת הנגב תפרח איתו.

מליקסון עושה העונה חיל בבאר שבע. יש לו חוזה לחמש שנים, קרדיט ענק מהבעלים אלונה ברקת ולא מעט גורואים אדומים, אבל בעונה הבאה הוא יצטרך להיות טוב פי עשרה בכדי להוכיח שהוא גדול על ליגת העל ועל ליאור רפאלוב, שתפס לו את חולצת ההרכב במכבי חיפה. הוא חייב להוכיח, בעיקר משום שבשנים האחרונות הוא בזבז את הכישרון האדיר שלו, בין היתר על הקבוצה עמוסת הכישרונות והכישלונות של אוחנה, אבל גם על שהייה על הספסל כמחליף של רפאלוב.

בעונה הבאה תהיה לילד המתבגר מליקסון הזדמנות בלתי חוזרת לעשות את מה שחשבנו שכבר לא יצליח לעשות. העונה יש לו כבר שבעה בישולים בבאר שבע, אבל בבירת הנגב מספרים שהילד עדיין מפחד לקחת אחריות ולא למסור. נשמע מוכר, לא? בראיון בעונה שעברה הוא אמר: "אם הייתי יודע לקבל החלטות, הייתי משחק היום בברצלונה". לברצלונה אולי לא תגיע, אבל יאללה כבר מאור, צא מזה. מה רע בלהיות שחקן מוביל בליגת העל?

אחד הדברים הטראגיים בחיים בכלל ובספורט בפרט, הוא לראות את האנשים אותם אתה אוהב ומעריץ דועכים, מתפוגגים, ובאופן כללי לא מזכירים שום דבר מהמיתוס שפעם היו. דורון שפר הוא דוגמא לא רעה: משחקני הכדורסל הטובים והסימפאטיים שהיו לנו, לשחקן וותיק עם חסד נעורים, לשחקן זקן שמסוגל לשמור רק על ספר תנ"ך.

טל בורשטיין הוא לא דורון שפר. הוא ככל הנראה ייזכר לעד כשחקן היעיל ההוא בקבוצה הגדולה ההיא, זה שלא ממש עושה כלום אבל בעצם עושה הכל, זה שאי אפשר בלעדיו אבל, כשחושבים על זה, בעצם אפשר. הגדולה של טל היתה בגיוון שלו. הוא תמיד היה השלם שגדול מסך חלקיו ופתאום, בשנתיים האחרונות, נראה כמו אסופת חלקים מודבקת בסלוטייפ מפוקפק משהו. בבת אחת הוא איבד את היד, לא מצליח להעביר את החצי, מחכמת המשחק המפורסמת נשארה רק נוסטלגיה, וההגנה היא נחלת העבר.

כיום בורשטיין נראה כפרודיה של עצמו, כזה שאפילו לא מצליח למצוא מקום כשחקן נישה – זה שתופר את השלשה, זה שמשתק את הכוכב של היריבה, זה שמקבל החלטות נכונות במאני טיים. וזה כואב, כי אין לנו הרבה שחקנים כמוהו בכדורסל, כאלה שמזכירים לנו כמה פשוט ועם זאת, כמה מסובך הוא, המשחק ההוא עם שני הסלים והכדור הכתום. אין לנו הרבה ספורטאים עם האינטליגנציה, הרהיטות והמנהיגות השקטה שלו. הוא היה סוג של אנטי-גיבור בקבוצה ההיא, מלאת הגיבורים, זה שהגיע לאן שהגיע בזכות האופי ומוסר העבודה – זה שגרם לנו, לאחינו או לילדינו לראות כי גם אנשים אפורים זוכים לטעום קצת תהילה ולקבל גוון זהוב מדי פעם. אז לא, זה לא בדיוק שהכדורסל הישראלי זקוק לטל בורשטיין חזרה נואשות; זה שבלעדיו הענף הזה, שמאפיר לנו מול העיניים, פתאום נהיה קצת יותר אפור.