לא בכל תנאי

רגעי אמת במחזור האחרון בספרד היו בעיקר במשחקי התחתית. לאחר מה שנראה כשנות דור, הצליחה סופסוף אוסאסונה המתקמבקת לטפס מעל לקו האדום, עם 2:4 מרשים על אתלטיקו בחוץ. בהתחשב בכך שרק לפני חודשים בודדים יכלה הקבוצה כולה לשחק ב"אבודים", אכן מדובר בהישג יוצא דופן של המאמן חוסה אנטוניו קמאצ'ו, האחראי המובהק לשינוי. אבל אם להתבסס על תקדים קרוב מאוד הקשור באוהדי הקבוצה הפנאטים, ייתכן מאוד ששחקניו לוקחים את ההצלחה ברגשות מעורבים.

רק לפני שלושה שבועות הבטיח אוהד הקבוצה ואיש עסקים מקומי שכנראה מעורער במקצת בנפשו, לואיס מיגל ארזטואה, שי מיוחד לסגל – חזרזיר לכל שחקן בקבוצה אם אוסאסונה תנצח בחוץ את בטיס, יריבתה הישירה בתחתית. השחקנים, אולי מתוך חשש מובהק מהמתנה, הוציאו תיקו – ובכל זאת קיבלו חזרזיר אישי בן חודש, במשקל שבעה ק"ג, כולל ה"אוינק אוינק" המתבקש. בספרד, כמו במיטב המסורת הפולנית, לא מקובל להחזיר מתנות, ולשחקנים לא נותר אלא לשתף פעולה ואף לנסות לצבוע את החזרזירים בצבעי המועדון (אדום-כחול).

היופי בכל הסיפור הזה הוא שעד לפני הגעתו של קמאצ'ו לקבוצה, אוהדיה המטורפים בעליל פחות או יותר החרימו אותה משך רוב העונה. הסיבה לא הייתה ההפסדים כשלעצמם אלא ההיעדר המוחלט של רוח קרב שניכרה על המגרש. רק ברגע שהמועדון – המאמן ובעקבותיו גם השחקנים – הצליחו להמחיש מחויבות למטרה, האוהדים התייצבו שוב מאחוריהם.

אפשר לקרוא לצורת האהדה הזו "מחויבות בתמורה למחויבות". מבקריה יגידו שיש בה משהו עצלני או לא מסור מספיק: אם ברגעי משבר האוהד מוכן "לחנך" את הקבוצה שלו, אולי הוא לא אוהד אמיתי? שאלה שכזו שולטת במידה רבה בכדורגל האנגלי למשל, שם הקבוצה הביתית זוכה תמיד לעידוד סוער ובלתי מסויג, רשלנית ומביכה ככל שתהיה. זהו מודל האהדה שאותו אפשר לכנות "מחויבות בלי גבולות".

המודל השני לא באמת קיים בספרד, ולא בטוח שזה רע. לשני המודלים גם יחד יש צורות קיצוניות, מהן מומלץ להיזהר. אמנם רצוי מאוד לא לשרוק בוז לשחקנים הביתיים החל מהדקה ה-20 ברגע בו הם כושלים מלרצותך (כפי שקורה בברנבאו לעתים - עוד על כך בהמשך). אבל מנגד, אין גם חוכמה יתרה בלעודד בכל מחיר. דווקא אלו שזכו לאהדה כזו יודעים זאת טוב מכולם. אם לחזור לרגע להקשר הישראלי, עדי גורדון למשל העיד פעם על הקהל של הפועל ירושלים כי "לפעמים היינו צריכים שהאוהדים ישרקו לנו בוז. זה לא עוזר כשחוגגים בזמן תבוסה".

אוהדי הכדורגל בספרד למדו מזמן את השיעור הזה והם מיישמים אותו היטב. באספניול, למשל, נקטו במהלך העונה צעדים חריפים למדי, במונחים ספרדיים, כנגד קבוצת התחתית שלהם. לספרדים, בניגוד למה שנדמה אולי לצופה מרחוק, יש קודים חזקים מקודשים באשר לצפייה במשחק, ובראשם הצורך להיות במגרש בכל שניה מ-90 הדקות. איחורים בפתיחת כל מחצית, שלא לדבר על יציאה לפני הסוף, אמורים להיות מחוץ לתחום באופן גורף. אבל בייאושם וזעמם על התצוגות הרופסות של הקבוצה שלהם, אוהדי אספניול שברו את הכללים הללו ואפילו התעמתו במהלך העונה עם השחקנים, במה שהגיע כמעט לקטטות (למשל עם השוער המדוכדך קאמני).

לאוהדים האלו אין מניות רשמיות בקבוצה, אבל כן יש להם מניות רגשיות מובהקות. בהתחשב בכך שמדובר באותם אוהדים שמיהרו לשריין את האפשרות להטמין את אפרם לאחר מותם באצטדיון, זה לא מפתיע שהמועדון יצא מגדרו על מנת לפייסם ולהמחיש דבקות במטרה: איבאן דה לה פניה החליט להצדיק את כינויו כבודהה הקטן והשמיע חזיונות נבואיים על הישארות בליגה; אוהדי הקבוצה זכו להסעות המוניות למשחקי חוץ; והפליא לעשות מאוריסיו פוצ'טינו, האחרון בשרשרת מאמני הקבוצה, שצעד קוממיות עם אשתו ועוזריו את כל 12 הקילומטרים שהיו דרושים על מנת להתפלל לישועת הקבוצה במנזר מונטסראט (האתר הדתי החשוב ביותר בקטלוניה). אם לשפוט על פי הניצחון הביתי השימושי מאוד על לה קורוניה (1:3), כנראה שפוצ'טינו מקושר היטב לישויות עליונות, אבל האמת היא שהוא יודע שעליו להיות מקושר היטב קודם כל לאוהדים.

בסביבה שהיא – עדיין – נטולת בעלים סעודים ואמריקאים, אין אפשרות אחרת: אם האוהדים בוחרים ב"מחויבות תמורת מחויבות", המועדון חייב ליישר איתם קו, גם כאשר (בניגוד לאוסאסונה) הם לא בעלי המועדון, או אפילו כמו בויאריאל (שם האוהדים המובטלים יקבלו מנוי חינם מהקבוצה בעונה הבאה) בעלים חלקיים. מודל האהדה הזה נובע דווקא מתוך עניין וחיבור עמוק למשחק. מעבר לבקיאות המופרכת של סבתות למיניהן במשחק, מעבר ליכולת "לפתח שיחה עם זר מוחלט על כדורגל בידיעה ברורה שהוא יגיב", כפי שכתב פעם פיל בול, האוהדים בספרד לוקחים ללב כל התרחשות בקבוצתם. דווקא בגלל הנטייה הזו הם בוחרים להתרחק ממנה במופגן, בעת הצורך: כאשר האוהדים מרגישים שבעלי הקבוצה "בוגדים" בה, הם יילחמו בהם או לכל הפחות יפגינו אדישות עצבנית אפילו בעתות משבר.

כך, למשל, קורה בוולנסיה, שמנהליה נתפסים כאנשים שהתעשרו על חשבון המועדון והובילו אותו לפשיטת רגל ולכן יכולים לקבל אצטדיון ריק למחצה גם במשחקי מפתח. אפילו בבטיס, אולי הקבוצה עם הקהל הפנאטי ביותר במדינה, מעלליו של דרקולה דה לופרה, שהפנה את כספי המועדון לחברות קש רוסיות, עלו לאוהדים על העצבים במידה כזו שהם היו כנראה מוכנים לרדת לליגה השנייה רק על מנת להיפטר ממנו. או כפי שתמצת זאת באלגנטיות אחד מאוהדי הקבוצה בצ'ט רשמי עם נשיא הבובה התורן של המועדון, פפה לאון, "אתה ביזיון".

אם בביזיון עסקינן, נראה שכאשר מגיעים לשני מועדוני העל, המילה הזו נמצאת בשימוש תדיר מדי, וכאן אכן מצויה סכנת ההפרזה במודל האהדה המותנית. אם באנגליה יש משהו מעיק בהתעקשות הקהל לעודד גם את השחקנים הכושלים ביותר (בכל מקום חוץ מסטמפורד ברידג' אולי), הרי שבריאל ובבארסה יש משהו מעיק בכך שגם כאשר הן מתעלות על עצמן, אוהדיהן ימפו את החוליות החלשות שלהן ויכו בהן בביקורת חסרת רחמים.

ויקטור ואלדס, שאחרי כמה טעויות רצופות זכה לבוז ביתי מהקאמפ נואו, הוא רק הדוגמה העכשווית ביותר. גם בשיאו של עידן הגלקטיקוס האוהדים של ריאל ידעו למצוא מישהו לרטון עליו – מוריינטס, למשל. במשחק זכור במיוחד, בשביעייה מול לאס-פלמאס, מוריינטס הבקיע חמישייה היסטורית, ועדיין זכה לקריאות "Bueno Hombre! Hoy has tenido suerte" ("טוב בן אדם, היום היה לך מזל!"). אולי בגלל זה הוא גם החמיץ פנדל שהיה מביא אותו לשישי.

בבארסה, כמו בריאל, האוהדים – בעלי הקבוצה הגאים – מתנים אהדה בתארים רק באופן עקיף: האהדה מותנית ישירות בשלמות על המגרש – שילוב של כישרון, מחויבות וביצוע אלגנטי - וההנחה (המתבקשת) היא שהשילוב הזה גם יביא לתארים. תארים בלי שלמות לא באמת מספיקים – ולכן קאפלו פוטר מריאל לפני שנתיים. אותו הדבר נכון לגבי כישרון בלי אלגנטיות או מחויבות בלי כישרון (שלעתים קרובות מספקת את האנגלים).

זו גישה שחצנית ומעצבנת, אבל אוהדי בארסה וריאל יטענו שיש לה גם יתרונות. אם תשאלו אותם על אהדה בלתי מסויגת, הם כנראה יפנו אתכם במבט מלא בוז לאתלטיקו מדריד. אם תשאלו למה מסרבים להעריך באמת כישרון בלי אלגנטיות, יסבירו לכם בבירנבאו שזה שלרובן יש יכולת אדירה בשתי רגליו זה טוב ויפה, אבל אם הוא היה מוכן למסור כשם שהוא נכון להתווכח ולהתלונן - זה היה יפה פי כמה.

כמובן שגם כאן האוהדים יודעים להתגייס כאשר הם מחליטים לעשות זאת. זה קורה כאשר יש מאבק ישיר על התואר וכאשר יש נגיעה ישירה ליריבה המושבעת. זוהי הסיבה שקמפיין ה"ביחד נוכל" ("juntos podemos") ששיגרו במדריד לפני שנתיים עבד, והאוהדים שהתנצחו עם קאפלו עד לאותו רגע, התייצבו מאחורי הקבוצה כל הדרך לקאמבק נדיר. אבל לפעמים דווקא היריבה המושבעת רק מעצימה את עומק הטרוניות. כאשר אוהדי ריאל מחאו כפיים לרונאלדיניו בבירנבאו, ב-3:0 המשפיל שספגו, הם נתנו קרדיט נדיר לכוכב הענק של היריבה השנואה אבל בעיקר העבירו מסר לקבוצתם שלהם – "אתם גרועים כל כך שאנחנו מסוגלים לחצות את המחסום הפסיכולוגי הזה".

גם אצל ריאל ובארסה תמיכה בלתי מסויגת עלולה להיות בעיה. הסימביוזה המוחלטת בין ראול לאוהדי ריאל, לדוגמה, בהחלט פגעה בו בחלקים מסוימים של הקריירה שלו. ההערצה הבלתי מסויגת לראול משתווה רק לזו המוקדשת לאגדות שמתו בטרם עת, כמו חואניטו, כוכב ריאל ומלאגה, גם הוא עם החולצה מספר 7, שנהרג בתאונת דרכים בראשית שנות ה-90' (וזכה גם השבוע לקריאה המסורתית לזכרו, בדקה השביעית של המשחק העלוב בין שתי הקבוצות). במצב כזה קשה שלא להרגיש עול כבד מדי על כתפיך – וקשה למנוע מאחרים להרגיש שהם "תמיד בצד". אפילו כשרונאלדו הבקיע שלושער מיתולוגי באולד טראפורד וזכה למחיאות כפיים מאוהדי היונייטד, אוהדי ריאל התמקדו בשירים לראול המושבת. הקשר בין מקרים כאלו להצהרות הפנומן השמן על כך שהוא "לא מרגיש בבית" במדריד היה ברור למדי.

שחקנים וקבוצות כאחד זקוקים לאיזון – לא לביקורת משוללת רסן ולא לתמיכה עיוורת. תרבות הכדורגל הספרדי באופן כללי מבינה את זה טוב יותר מאשר תרבויות אחרות. בהיבט הזה, ריאל ובארסה שוב יוצאות דופן – בעיקר לשלילה.