האנשים שהיינו רוצים לראות שוב במרכז העניינים

אצל צביקה שרף אין אמצע. כמו שהוא רואה דברים בשחור ולבן, כך גם קהל היעד שלו. או שאוהבים אותו, או שלא אוהבים אותו. אדישים כלפיו בוודאי שאי אפשר להישאר. כי צביקה שרף הוא הכל חוץ מפארווה. אף תגובה שלו לא מתוכנתת, הוא לא מסוגל להיות צבוע, הכל מהבטן, הכל מהלב. הוא וולגארי, הוא מסוגל להיות בהמי, אבל במקרה שלו שום דבר לא נובע ממשחק או מאינטרסים - הוא פשוט אנושי.

בניגוד לרון קופמן שצועק כדי לצעוק או לפיני גרשון שמריץ דאחקות במודע כדי להצטייר כליצן, הלבה של שרף תמיד מתבשלת לאיטה ובטבעיות, מתפרצת בלי עזרים כימיים. כמובן, כשהוא על הקווים, לא על המסך. כי ברגע ששרף עובר לעמדת הפרשן, הכל נמחק. הוא יודע שמצפים ממנו לצעוק כי זה מה שכולם אצלו בערוץ עושים. הוא לא יכול לתקוף את התקשורת כי הוא חלק ממנה (מה שלא מפריע לו לטעון שהוא נרדף, רק שזה כבר נשמע הרבה פחות משכנע). יש לו ידע עצום בכדורסל, אבל בשידור של משחק גמר תיכונים הוא לא יכול להפגין אותו.

זו הסיבה שצביקה שרף צריך לחזור לטופ של הכדורסל, לעמוד על הקווים. ביורוליג, בפיינל פור, בגמר גביע המדינה. מה יותר חינני ממאמן כדורסל שרגע אחרי שעלה לגמר היורוליג שולח הודעות טקסט כאילו אין מחר לכל העולם ואשתו? מה יותר אותנטי מאדם שלעולם, באף ראיון אתו, לא ייתן לך תגובה קלישאתית ומייבשת? שרף הוא אחד ממתי המעט שעדיין סבורים שהעולם הזה מתחלק לטובים ולרעים, שאו שאתה בעדו או שאתה נגדו, דוגל בערכים הישנים של נאמנות ופטריוטיות למקום העבודה. כן, יש בו הרבה צדדים לא טובים שקצרה היריעה מלמנותם, האלימות המילולית ולעתים הפיזית שלו יכולה לגרום לאחרון תומכיו להסתייג ממנו, אבל בשורה התחתונה, צביקה שרף הוא איש שהספורט הישראלי צריך על הקווים. כזה שכדאי שיהיה שם בהצלחות ובכשלונות. זה הרבה יותר טוב מצביקה שרף הפרשן.

האהבה לראובן עובד היא כמו לילד. זו לא רק העליצות הטבעית שהוא מפגין על הדשא או סגנונו השמח, נדמה שמה שבעיקר שבה את לב מעריציו זו התמימות שעל פניו. נדרש לי רק רגע קצר כדי להיכבש בקסמיו, ומאז אהבתי נתונה אליו ללא תנאי, כאילו היה בני הצעיר. התחושה היא שיש לשמור עליו בקנאות מהסכנות של העולם האכזר, להגן עליו, לדאוג לו כמו לתינוק חסר אונים, לגונן על העולל שלא מסוגל להעריך את המתנה שאלוהים נתן לו. אבל ראובן, לצערי, עזב את הקן, עושה כרצונו, ממשיך במאמציו להשליך את יכולותיו המחוננות, ונותר קורבן לשמרנותם של מאמנים עקשנים ומיושנים.

אין צורך לפרט על יכולותיו של הנסיך. כל חובב כדורגל באשר הוא נותר לא פעם פעור פה ממבצעיו של הגאון, שבניגוד לחבריו – לא מונע מעבודה קשה וממאמץ גופני, אלא מונחה על ידי אינסטינקטים נשגבים, ללא מחשבה מוקדמת או תכנון מראש. הלא כשראובן דוהר קדימה, חולף על פני שחקן בטבעיות מפתיעה ומשחרר מסירת אמן בין שני בלמים, אין מדובר בראיית משחק או בתבונה טקטית, אלא בחוש טבעי מולד, מתנה נדירה שזוכים לה רק יחידי סגולה. אבל זהו סופם הטרגי של לא מעט גאונים לאורך ההיסטוריה, וכמה חבל שבשנים האחרונות הזניח עובד את יכולותיו העילאיות לטובת פיתויי העולם החומרני, איבד שליטה על חייו ונשאב למערבולת, ובמקום להשתבח ולהתפתח – שקע לתהום הנשייה והלאפות. מי ייתן ויימצא המאמן בעל גדלות הנפש, איש מקצוע רגיש שיבין לנפשו של העילוי, ייקח על עצמו את שיקומו ויחזיר את הזיק לעיניו. הרווח יהיה של כולנו.

פחות או יותר באותו הזמן בו בעט ג'ון הארטסון בפניו של אייל ברקוביץ, חשבו הוולשים שמצאו חלוץ אמיתי לנבחרת במקום הג'ינג'י חם המזג. השילוב בין ריאן גיגס לילד הפלא קרייג בלאמי אמור היה להביא אותם לטורניר גדול לראשונה מזה 40 שנה. אלא שמאז עברו כבר 11 שנים, גיגס פרש מהנבחרת, גם לדרום אפריקה הנסיכות כבר לא תגיע ומבלאמי נשארו בעיקר זיכרונות מצחיקים.

לבלאמי יש הכל; דריבל מצויין, מהירות אדירה, זריזות כמעט בלתי נתפסת, בעיטה חזקה ומדוייקת ומסירה חכמה. לא סתם הוא ניצח את סטיבן ג'רארד בקרב על תואר "השחקן הצעיר של השנה" ב-2001. הבעיה היא שיש לו גם אגו גדול מדי, מזג חם מדי ומחסור מוחלט בסינון בין מה שהוא חושב למה שהוא אומר.

לצד 130 שערים ואין ספור פציעות, בלאמי הצליח לצבור גם כמות שערוריות שמספיקות לנבחרת שלמה. אפילו שיתוף פעולה פורה עם אלן שירר בניוקאסל הסתיים בסכסוך אפי. גם כשעוד הסתדר עם אחד האנשים הנחמדים ביותר בכדורגל האנגלי, הצליח הוולשי לעצבן את מרבית המאגפייז. זה התחיל עם בעיטה במרקו מטראצי ברבע גמר ליגת האלופות, ארבע שנים לפני שהפדחת של זידאן פגשה בבלם האיטלקי, עבר דרך זריקת כסא על אחד מהמאמנים של הקבוצה ונמשך עם ההכרזות החוזרות ונישנות שלו, כי הוא לא אוהב את העובדה שבובי רובסון הוחלף בגרהאם סונס. הוא האשים את המאמן בכך ששיקר כשאמר שהוא פצוע, מה שהביא בסופו של דבר להעפתו מהקבוצה.

כמה חודשים לאחר שנמכר לבלקבורן, הודחה ניוקאסל בחצי גמר גביע הליגה. הוולשי לא נשאר חייב ושלח אס.אמ.אס צוהל ורווי קללות לשירר ולבן של בעלי הקבוצה. שירר בתגובה הודיע כי אם החלוץ יחזור אי פעם לסנט. ג'יימס פארק הוא יחתוך לו את האשכים. גם כשכבר הגיע לקבוצה מהטופ 4, ליברפול, ונראה היה שהוא בדרך הנכונה, הצליח להסתכסך עם בניטז, לדפוק מקל גולף בראשו של ג'ון ארנה ריסה (ולחגוג שער מול ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות באותו שבוע בתנועה של חבטת גולף) ולפנות את מקומו בקבוצה ליוסי בניון כשהוא עשה את הדרך ההפוכה והצטרף לווסטהאם, גם שם לא הסתדר ועבר בינואר לסיטי בניסיון נוסף להצליח.

בגיל 30, עם ילד משלו, ואחרי מעבר בין לא פחות מ-8 קבוצות ששילמו עליו יחדיו קרוב ל-50 מיליון ליש"ט כמעט בכולן לא יכולים לראות אותו יותר, ההכרה שמדובר בהזדמנות האחרונה שלו צריכה להכות בילד הפלא הוולשי. כמו מה? כמו מקל גולף בראש.