תמונת מצב

שלושה ימים לאחר הכישלון בכרתים, הגיע המשחק באורווה כדי להמחיש לנו (שוב) כמה אנחנו רחוקים מאירופה. נכון שהעניין הזה של מתקנים לא ראויים, מגרשים מיושנים ושאר מרעין בישין המעידים על מחלותיו של הכדורגל הישראלי כבר נטחן ונלעס, ובכל זאת - העובדה שרק לפני שבוע הייתה לנו ברמת גן חגיגת כדורגל גדולה ואמיתית מעצימה את ההבדל בין מה שאנחנו רוצים להיות למה שאנחנו באמת

אוהדי הפועל תל אביב היו הסמן המרכזי בקמפיין ה"לא רוצים שוטרים ביציע", שמונהג בשנים האחרונות על ידי קבוצות האוהדים. כל היתקלות עם המשטרה, בבלומפילד או במשחקי חוץ, עשתה כותרות. השנה כמעט שלא שמענו על אירועים כאלה. אולי הייתה זו המשטרה שהפנימה את הביקורת, אולי האוהדים התבגרו, בכל מקרה המשחק הזה, כמו קודמיו, עבר בשקט

זוכרים את האוהדים שמטפסים על העצים של ימק"א, שעולים על משאיות או שמשקיפים מגגות הבתים הנמוכים של שכונת התקוה? אז הנה לכם עוד הבדל בין ישראל של שנות ה-70 וה-80 לישראל של שנות ה-2000, שעברה מבנייה שטוחה לרבי קומות מפוארים. אם היה מגיע לתבריזי מידע מוקדם, אולי אפשר היה להשתמש בצופה הזה כקוון

כששחקן כדורגל פעיל רואה משחק מהיציע, הוא מאבד עניין. לוינסנט אניימה לא היה יותר מדי אינטרס להיות מרוכז במשחק שבו ישב ביציע עקב הרחקה, אבל גם הוא וגם היו"ר אמיר לובין ראו במשך 90 דקות שלשוער הניגרי של הפועל תל אביב אין כל כך תחליף. יניב מזרחי הוא בחור סימפטי, אבל לא שוער של קבוצה שרצה לאליפות. בשורה התחתונה, ההיעדרות עברה בשלום, והעוגן יחזור להגן על השער מול אשדוד

אחת הסיבות לכך שהפועל תל אביב ניצחה למרות ההיעדרות של אניימה היא השוער שעמד מנגד. אולי העובדה שהוא במכבי פתח תקוה היא שגורמת לאוהד כהן להירדם לפעמים על המגרש, כמו בכדור הקרן שהוביל לשער של ואליד באדיר. כהן היה אמור פעם להיות האלטרנטיבה לניר דוידוביץ' ודודו אוואט, אבל כרגע הסיכויים שלו לחזור למרכז העניינים נראים כמו סיכויי הנבחרת להגיע למונדיאל: קלושים עד לא קיימים

אצל שחקני הפועל תל אביב לא מדובר בהתבגרות, אלא בהזדקנות של ממש. קחו למשל את ואליד באדיר. אמרו שהוא גמר את הסוס, שאין לו מקום במגרש ושהוא צריך לפרוש. אז אמרו. השער שבאדיר כבש אולי היה אחד הפשוטים בקריירה שלו, ובכל זאת - זהו שער של ניסיון, של שחקן שיודע לעמוד במקום הנכון בזמן הנכון, בעיתוי הנכון של העונה, וזה עוד לפני שציינו את השיפור העצום שלו במרכז ההגנה

שבוע לא קל עבר על אבי לוזון. ההצהרות שלו מתחילת הקמפיין על העפלה לדרום אפריקה עמדו על הכף, הלגלוג שלו על נבחרת יוון הטריף את השחקנים של רהאגל (וגם אותנו, למען האמת) ומכבי פתח תקוה (שגם עליה אפשר לומר "שלו") לא ממש עשתה את העבודה. לא פלא שלוזון הגיע מהר מאוד למסקנה שאת העניין האמיתי הוא ימצא במשרדי הוועד המנהל של אופ"א ולא באורווה

שחקן העבר ומאמן הנוער בהווה של מכבי נתניה דוד פיזנטי ומאמן הכושר של הקבוצה הנרי דוארטה, בחרו ללכת לאורווה בשעה שקבוצתם שיחקה בבלומפילד לצורך משימות ריגול. חבל שדמויות כמו פיזנטי, עם מניירות של רוק סטאר מצד אחד והמון חינניות מצד שני, הן מצרך נדיר בכדורגל הישראלי של היום

יגאל אנטבי כבר כיכב בעבר במדור הזה, אבל בכל שבוע שעובר הוא מגלה לנו שהוא ראוי להדרן. בכל פעם שמדברים אצלנו על תום עידן הסמלים, ראוי להעיף מבט למנהיג השקט של הפועל תל אביב, זה שאף פעם לא נמאס לו ואף פעם לא נמאס ממנו. הוא אולי לא גדל בוולפסון, אבל עושה רושם שזה לא ממש מעניין את האוהדים. הם יודעים למי מגיע החיבוק, אולי יותר מכל שחקן אחר בקבוצה

גם עם איתן תבריזי עושות השנים חסד. אם בעבר היה תבריזי מרבה להיקלע לשערוריות שיפוט ולעימותים, היום הוא נחשב לאחד השופטים הטובים שלנו (גם אם הוא עושה טעויות כמו הפנדל שלא נתן לורמוט). אצל אלי גוטמן חל תהליך דומה, הוא לא נצמד לתדמית שהודבקה לו, עולה עם הרכבים התקפיים ובעיקר נהנה. גוטמן ותבריזי הם ההוכחה לכך שגם אנשים מבוגרים יכולים להמציא את עצמם מחדש, ולהרוויח בגדול