מלך בין מלכים

התותחים הכבדים רעמו השנה ב-NBA. לא עוד פוינט גארדים מלהיבים, גרמנים יעילים או שחקני הגנה וכימיה קבוצתית – הרי זה כל כך שנים קודמות. לא. המועמדים הראשיים ל-MVP השנה הם הכוכבים הגדולים ביותר, ומגיע להם. ארבעה כאלה – אולי ארבעת השחקנים הטובים בעולם - נתנו עונה בקליבר של MVP, ובכל זאת, על המקום הראשון לא היתה תחרות ממשית.

יש גבול לכמות המחמאות שניתן לתת לפוינט גארד שעשה לעצמו שם של אחד שקודם כל הופך את כולם סביבו לטובים יותר, כשכולם סביבו לא ממש פוגעים השנה. ועדיין, קשה מאוד להאשים את פול בעונה הבינונית של ניו אורלינס. טייסון צ'אנדלר ופז'ה סטויאקוביץ' נחלשו ונעדרו לסירוגין ולתקופות ממושכות בגלל פציעות, והוא נשאר בעיקר עם דיוויד ווסט ועם דיכאון מהמשבר הכלכלי שפוגע בבעלי הצרעות. מבחינה אישית, לא בטוח שהעונה הזאת של פול פחות טובה מהקודמת. 22.2 נקודות ב-50 אחוזים מהשדה, פחות שלשות ויותר הליכות לקו, 5.4 ריבאונדים, 11 אסיסטים ו-2.9 חטיפות: אלה מספרים של שחקן ענק שמנסה להשאיר בחיים קבוצה עם שאריות של שחקנים ומוטיבציה.

מצעד תופעות הטבע נפתח, והפעם אנחנו עם סופרמן בעונת שיא אישית וקבוצתית. הוא מוביל את הליגה בריבאונדים (13.9) וגגות (2.9) ומוסיף 21.2 נקודות ב-58 אחוזים מהשדה, מנהיג הגנה גדולה עם מעט מאוד עזרה, תמיד מייצר מטרה לכדור פנימה, ומוביל את הפתעת העונה למאבק על המקום השלישי בליגה. אז למה הוא רק רביעי? כי הוא עדיין שחקן מוגבל, בטח בהשוואה לשלושה שמדורגים לפניו. התנועה היחידה שהוא מכיר היא מהר לכיוון הטבעת, בעוד שאם הכדור בידו ליותר משתי שניות הוא פחות אפקטיבי, ולמרות שיש לו קבוצה קלאסית למשחק של פנימה-החוצה, עם סוללת קלעים נדירה, יש לו רק 1.4 אסיסטים למשחק. תופעת טבע? כן. דומיננטי בטירוף? בהחלט. MVP? אולי בעתיד.

לפני חודש המניות של וויד זינקו לשמים, כאשר הוא סיפק מספרים בלתי אפשריים ונדמה היה שמיאמי בדרך ליתרון ביתיות במזרח. מאז, הפלאש נרגע וההיט נמצאים במאבק צמוד על מקומות 5-6 במזרח ו-14-15 בליגה, שזה בסך הכל מקום טוב באמצע. עם הנתונים הקבוצתיים האלה וויד לא יכול להעמיד פייט ראוי ללברון ולקובי, הוא יצטרך לחכות להזדמנות אחרת.

ואחרי שסיימנו עם העובדות, הגיע הזמן למחמאות: המספרים האישיים של וויד מצליחים להיות הזויים אפילו יותר מאלה של לברון: 29.8 נקודות (ראשון בליגה), 5 ריבאונדים, 7.5 אסיסטים, 2.3 חטיפות (שני) ו-1.4 גגות (17, שזה לא פחות מרשים מלהיות שני בחטיפות). הוא פיתח קליעה משלוש שהפכה אותו לבלתי ניתן לעצירה ביום גדול לא פחות משני הבאים ברשימה, הוא לא שכח להיות שחקן קלאץ' ענק והוא לקח קבוצה שרוב העונה הייתה חלשה ולא מאוזנת, ובהמשך רק בינונית ומאוזנת, למקום ודאי בפלייאוף.

על המקום השני היה מאבק רציני יותר, אבל בסופו של דבר בחרתי לא להאמין להייפ סביב דווין וויד, שהגיע לשיא טיפה מוקדם מדי (וויד, לא ההייפ). מכל הדיבורים על פלאש, רבים שכחו איזו עונה גדולה נותן ה-MVP המכהן. לעומת לברון, שחי את הרגע ומשחק באינטנסיביות מהשניה הראשונה של העונה, קובי מעביר את העונה בקרוז קונטרול, ברוגע שהוא פיתח בשנתיים האחרונות, ומשרה אווירה טובה על הלייקרס. הוא נותן לשחקנים סביבו לעשות את העבודה כשאפשר, משתלט על המשחק רק כשצריך, וכשהוא עושה זאת - הוא עושה זאת ביעילות רבה יותר מכל עונה אחרת.

השנה קובי זרק פחות משלוש והגיע פחות לטבעת, הוא הפך לאמן החצי מרחק, טווח בו הוא כרגע בלתי ניתן לעצירה. העלייה שלו לזריקה אחרי כדרור ימינה והפייד-אווי המשופר הגיעו לדרגות חדשות של שלמות, ולפעמים נדמה שהוא שומר אותם רק למצבים מיוחדים כדי שיהיה מעניין. בדרכו הרגועה השנה הוא עדיין הגיע ל-27.3 נקודות, 5.4 ריבאונדים, 4.9 אסיסטים, 1.5 חטיפות וגם הגנה נהדרת שמצילה קבוצת הגנה בינונית, והוא מוביל את הלייקרס למאזן השני בטיבו בליגה, עדיין עם צ'אנס למקום ראשון. למרות שהוריד הילוך בחודש האחרון, זאת הייתה עונה מרשימה מאוד בגזרת הממבה, במובנים רבים אפילו יותר מעונת ה-MVP. אבל במובנים שלנו זה מספיק רק למקום שני.

בכמה דרכים צריך ללכת אדם לפני שיקראו לו גבר, שאל בוב דילן, והנה מגיע לברון ג'יימס ושואל אותנו שאלה דומה – אם כי באמצעות קול מרשים פחות, ועילאיות אתלטית, לא לירית: מה עוד ניתן לבקש משחקן כדורסל כדי לתת לו את תואר ה-MVP? אם לא יהיה מהפך של השניה האחרונה, לברון ייקח צוות מסייע שבתור אנדרסטייטמנט הוא לא המוכשר בליגה, מאמן שבתור עובדה הוא לא האיכותי בליגה ומועדון שבתור הסתכלות היסטורית רחוק מלהיות המעוטר בליגה, למאזן הטוב ביותר בעונה הרגילה. סוף השבוע האחרון האחרון, שכלל שני הפסדים רצופים, אמנם הקטין את הסיכוי לעונה היסטורית באמת, אבל עדיין מדובר בקצב של יותר משמונים אחוזי הצלחה, מה שקרה רק 11 פעמים בהיסטוריה של הליגה.

שלא יובן לא נכון, אני חלילה לא מזלזל בחבורה שסביבו. למייק בראון מגיע המון קרדיט על ההצלחה השקטה של קליבלנד כקבוצה, בעיקר בהגנה. מו וויליאמס ביצע בקלילות מרשימה את המעבר מקבוצה קטנה לקונטנדרית גדולה, וביצע התאמות לסגנון משחק חדש. זידרונס אילגאוסקס הוא אחלה סנטר, עם יד רכה מחצי מרחק ושחרור כל כך גבוה שאין דרך ממשית לעצור. דלונטה ווסט הוא מהשחקנים היעילים האלה שכיף להחזיק בקבוצה, ובן וואלאס ואנדרסון וארז'או מרכיבים מפלצת דו-ראשית (תואר: "התסרוקת המוזרה ביותר למפלצת דו-ראשית" יחולק בעוד מספר ימים) עם יכולת הגנתית נפלאה בעמדת הפאוור פורוורד.

אבל צריך לשים אותם בפרופורציות. נעזוב את ההיסטוריות (דוגמית - מספרי 2 בקבוצות עם יותר מ-80 אחוזי הצלחה: סקוטי פיפן, ג'ון האבליצ'ק, קובי בראיינט, קווין מקהייל, אוסקר רוברטסון, אה, וג'וש הווארד. לקליבלנד יש את מו וויליאמס). נתמקד בהשוואה לשאר הגדולות של השנה. עם איזה צוות משלים הייתם רוצים לצאת לקרב: מייק בראון, מו וויליאמס, ביג זי, דלונטה, ביג בן ווארז'או , או פיל ג'קסון, גאסול, ביינום, אודום ופישר? מה לגבי דוק ריברס, פירס, ריי אלן, רונדו, פרקינס? או אולי סטן ואן גנדי, ג'אמיר נלסון, טורקוגלו, רשארד לואיס ופייטרוס? חשבתי כך. הצוות של קליבלנד פשוט לא עומד בסטנדרטים של האחרות.

ובל נשכח, זאת לא הייתה עונה רווית מזל לקאבס. שלושה שחקני חמישייה (ביג זי, דלונטה וביג בן) הפסידו חודש או יותר, וביחד 55 משחקים, כך שגם בלי פציעה משמעותית כמו אלו של ביינום ונלסון היא סבלה מפציעות לא פחות מהאחרות. וסתם ככה, כי רובנו כבר שכחנו: בשנה שעברה דלונטה ווסט לא הצליח להיכנס לרוטציה של סיאטל על חשבון לוק רידנאור או ארל ווטסון, ביג בן נזרק משיקאגו שלא מצאה בו שימוש ומו וויליאמס נחשב ללא יותר מרכז חביב בקבוצה גרועה מאוד שלא מסוגל לשמור על כלום. תראו אותם עכשיו.

הסיבה שאני עוסק בשחקנים סביבו במקום בקינג ג'יימס עצמו היא שלא נשאר הרבה מה להגיד עליו. אפשר להזכיר שוב את המספרים המדהימים (28.4 נקודות, 7.7 ריבאונדים, 7.3 אסיסטים, 1.7 חטיפות, 1.2 גגות), את המנהיגות שהוא ממשיך לפתח, את התחושה שיש ימים שאין דרך לעצור אותו, את העוצמות הבלתי אפשריות, את ראיית המשחק העילאית שהוא מנצל מול שמירות כפולות, את ההגנה הקבוצתית הנפלאה שלו, את היכולת שלו להכריע השנה גם משחקים שהוא גרוע בהם, את החיבור שלו לקהל בקליבלנד ואת העובדה שהוא רק בן 24 (יותר צעיר מברנדון רוי, למשל).

לברון ג'יימס רחוק מלהיות שחקן מושלם. הקליעה שלו מבחוץ לא חלקה ותלויה לחלוטין ביום שהוא תופס, המשחק שלו מבוסס בעיקר על ניצול יתרונות פיזיים ויש ימים שממש מעצבן לראות אותו. קובי בריאנט ודווין וויד הם שניים שהרבה יותר כיף לראות בפעולה. אבל עם כיף לא הולכים למכולת, ולברון הולך ומתפתח לתופעת טבע חד פעמית, מהשחקנים שמשלבים יכולות בלתי אפשריות עם אופי בלתי מתפשר ועושים דברים שאין דרך להשוות לשום דבר שקרה לפניהם. מהשחקנים שבוודאות נספר לנכדים שלנו עליהם. השנה זה התחבר גם להצלחה קבוצתית. אבל הוציאו את המלך ושימו במקומו כל שחקן אחר ברשימה – כל שחקן אחר בעולם - וקליבלנד לא מגרדת את אותה הצלחה. זה, גבירותיי ורבותיי, MVP.

אז איך יוצרים חמישית עונה כששניים משלושת השחקנים הטובים ביותר יושבים על אותה משבצת? פשוט מאוד: מתעלמים לרגע מעמדות מדויקות ומחוקים מעצבנים. מה שהיה מספיק טוב לנבחרת ארה"ב בקיץ יהיה מספיק טוב גם לחמישיית העונה של "וואלה!".

חמישייה ראשונה: כריס פול, דווין וויד, קובי בריאנט, לברון ג'יימס, דוויט הווארד.

חמישייה שנייה: צ'ונסי בילאפס, ברנדון רוי, פול פירס, דירק נוביצקי, טים דאנקן.

חמישייה שלישית: דרון וויליאמס, ג'ו ג'ונסון, אנדרה איגודאלה, קווין גארנט, פאו גאסול.