ברקוביץ' החדש

בתחילת מאי 2006 קיבל אבנר טוויטו, מנהלה של מכבי תל אביב, מכתב. "אבנר ידידי, בוקר טוב. אני יושב במלון בלונדון וכותב לך מכתב זה. לפני שבוע במשחק נגד כפ"ס שיחקתי את משחקי האחרון, פשוט החלטתי שהגיע הזמן לסיים את הקריירה הנהדרת הזאת. לא אמרתי לאף אחד, פשוט משום שרציתי לסיים את זה בשקט. הסיבה היא שאני לא אוהב פרידות, זה יותר מדי מרגש אותי. אני רוצה שתודה בשמי לכל המערכת על עונת הפרישה שלי, נהניתי מכל רגע, למרות האכזבה המקצועית. תודה מראש, איל ברקוביץ'".

פחות משלוש שנים אחרי, ברקוביץ' לא בדיוק נפרד ורחוק מלשבת בשקט. דומה שאם יש משהו יותר גדול מהכישרון של ברקוביץ', זה הפה הגדול שלו, זה שמפיק מרגליות ופנינים, גורם למהומות, מעליב אנשים, יורה באוטומט ופוגע בכל מה שזז. לפני שני המשחקים נגד יוון הנעלבים התורנים היו יוסי בניון ואבי לוזון, אחרי שברקוביץ' תקף את הנבחרת ומאמנה וביקר את הרחבת הליגה. בניון, אחד שיודע להתנסח בדיפלומטיות וללכת בין הטיפות קבל ברמיזה כי "שחקני נבחרת לשעבר מסיתים נגדנו ומחכים שניכשל", ואילו לוזון הצהיר בגלוי: "אין סיכוי שברקוביץ' יאמן אי פעם את הנבחרת".

כשאנשים מתבגרים הם הופכים מתונים יותר, מיושבים בדעתם, שקולים, כאלה שרואים את העולם גם או בעיקר באפור. אצל ברקוביץ' התהליך הפוך. הכל שחור או לבן, הכל או כלום, והוא לא חושש לבקר בישירות ולעתים בבוטות את עולם הכדורגל הישראלי. אולם למטבע יש שני צדדים, וההתנהגות המוחצנת, היהירה, הפרובוקטיבית הפכה אותו למטרה. הביקורת שהעביר על הנבחרת הייתה לגיטימית, ולא שונה בהרבה מזו של שחקני עבר אחרים, אבל ברקוביץ', כידוע, מושך תשומת לב.

התכונות שאהבנו בו כשחקן: כריזמתי, בז לקודים חברתיים מטופשים, משוחרר ופתוח, מאירות אותו לאחר פרישתו באור אחר, לא תמיד מחמיא. לא מעט אנשים ודאי גיחכו לעצמם כשברקוביץ', נטול ניסיון על הקווים, הודיע כי הוא ראוי וצריך לאמן את הנבחרת אחרי קשטן. הקסם של ברקוביץ' חי ובועט, אך בניגוד לרביבו שפרש לעסקים או לרוני לוי שהלך לאמן, הוא התיישב על כיסא הפרשן, ומהלך זה רק מלבה את האש סביבו.

ברקוביץ' החדש, זה שמחוץ למגרש, שומר על עזות המצח והרברבנות שאפיינו אותו כשחקן ועומד בניגוד גמור לבניון, הקונצנזוס החדש. השאלה היא אם אופיו, שכה אהבנו על המגרש, נכון גם לימים שאחרי, או שמא הקוסם ימצה את קסמיו בעינינו.

"עם השחקנים שלנו היום יש לך פחות תחושה שהם רוצים לנצח, שהם מאמינים ממש שהם ינצחו" (ברקוביץ' בראיון ל"העיר", מרץ 2009)

כשברקו מדבר על הנבחרת, רואים שהדברים בנפשו. האהבה לכדורגל, הענף שהגדיר את זהותו העצמית והציבורית, גדולה מדי, לא נגמרת. בכדורגל המקצועני של ימינו, בו השחקן עוסק רק בכדורגל ולא עובד כנהג באגד, הזהות היא מוחלטת. "הפורש צריך למצוא לעצמו זהות חדשה”, מסביר פסיכולוג הספורט ארנון צפריר, "יש משפט שאומר 'החכמה היא לפרוש בשיא', אבל זה בבחינת מדע בדיוני עבור הספורטאים הגדולים, משום שהם תמיד חיפשו את האתגר הבא ולעולם לא הגיעו למצב מנטלי של 'עשיתי את שלי'".

"כלומר", ממשיך צפריר, "הפרישה היא לא מבחירה אלא נכפית, כי אם זה היה תלוי בספורטאי הוא היה ממשיך לשחק. זה יוצר תסכול נוראי, 'עסק לא פתור' בשפת הפסיכולוגים, שמנקז אליו המון אנרגיה. הרבה תלוי בזמן שלוקח לספורטאי להיפרד מהזהות הישנה ולגבש חדשה, וזה תהליך קשה".

אמיר שלח מספר על חוויית הפרישה שלו, שהייתה שונה לחלוטין מזו של חברו ברקוביץ'. "עזבתי כי נפצעתי, וזה שלא יכולתי להמשיך עזר לי. הפציעה החליטה עבורי. בנוסף, למדתי אדריכלות פנים תוך כדי קריירת הכדורגל, וכשפרשתי היה לי למה לקום בבוקר ושקעתי לתוך העבודה".

אלא שזקנתו של ברקו ביישה את נעוריו כשחקן. שנת הפרישה שלו כללה כישלון עם מכבי "גלאקטיקוס" תל אביב, התנפלות חסרת הרסן על השופט מאיר לוי ובריחה לחמת גדר. לא הדרך הנכונה לתלות את הנעליים. גם הניסיון שלו להפוך למנהל מקצועי בנתניה לא צלח, והוא נפרד מדניאל יאמר בטונים צורמים. לאחרונה אף הודיע שאין לו שום רצון לאמן קבוצה בליגה, כי לא לכבודו לרדת מהמגרש מלווה בקללות. נדמה כי ברקו חשף כאן פן לא מוכר, עדין יותר, קצת חסר ביטחון, כזה שלא רוצה להיפגע.

"אני יודע שהוא לא חיפש חיים קלים אחרי הפרישה”, אומר ניר קלינגר, "איל לא עשה את הסוויץ' מאנגליה לישראל, ובארץ אנו יודעים איך דברים מתנהלים וכמה כבוד נותנים למקצוע". "איל לא אדם קל", מוסיף שלח, “אבל נראה לי שגם יאמר לא. אני לא חושב שאיל ויתר לעצמו בקלות, צריך להבין שיש לו פאסון וגאווה, והוא לא זקוק לזה כעבודה כמו מאמנים אחרים, שבולעים צפרדעים וממשיכים הלאה".

מהר מאוד ברקוביץ' התגלגל לתקשורת, וכך הרוויח קירבה לענף, התחככות ביומיום שלו, תוך שמירת מעמדו בתודעה הציבורית. מאידך, אפשר לשמוע את התסכול שלו כשהוא מפרשן את משחקי ליגת העל, ומדבר על רמת הכדורגל בארץ. "העבודה כפרשן לדעתי רק מעצימה את המשבר”, טוען צפריר. "ככוכב כדורגל הוא היה במרכז העניינים, וכפרשן הוא נדחק קצת הצדה. לכוכבים גדולים קשה להתרגל לזה, גם כמאמנים. עטר ואוחנה לדוגמה, ידעו לעשות את המעבר".

"כרגע תפקיד המנג'ר, כמו באנגליה, תפור עליו”, אומר קלינגר. "אם לאיל יהיה מאמן תחתיו, שיעסוק ביומיום האפור, הוא יוכל לנהל קבוצה בצורה מקצועית. אם יקבל הצעה כזו בארץ, הוא ילך על זה. הוא לעתים מרגיש משועמם וחסר מעש, ואין ספק שהוא יכול לתרום הרבה יותר”.

"יש קוצנזוס בקרב המבקרים שאיל ברקוביץ הוא בדיוק פרשן הכדורגל שחיפשנו כל הזמן הזה לשידורי ליגת העל. ברצוני להצטרף לקונצנזוס זה". (שי גולדן, אוקטובר 2008)

מצבו של ערוץ 10 בכי רע, ותרנגולת ליגת העל לא הטילה את ביצי הזהב עבורו, אבל שתי החלטות שנלקחו שיפרו את מצבו. האחת, העברת המשחקים המרכזיים לימי שני (והימנעות ממפגש עם "האח הגדול"), והשנייה, החלפתו של איציק זוהר בברקוביץ' בעמדת הפרשן. מאז, עמד הרייטינג הממוצע על 15.36% לעומת 10.78% בתחילת העונה. "איל לא קשור לקבוצות, יושבי ראש או ההתאחדות, אין לו יומרות לאמן והוא לא עושה חשבון לאף אחד”, אומר שלח, "עצם זה שהוא לא חייב דבר לאיש עושה אותו מושלם לתפקיד וזה רק טוב לצופים".

כפרשן, ברקוביץ' נהנה מכל העולמות, ונראה שהוא נהנה מכל רגע. השילוב בין כדורגל, מיקרופון וברקו התגלה כהברקה, ואפילו יורם ארבל ניעור לחיים בזכות הכוכב שלצדו. “ברקוביץ' היה על המגרש, ואני תמיד מעדיף פרשנים כאלה מאשר כל מיני בעלי אגו שמעולם לא שיחקו”, אומר ליאור חורב, יועץ אסטרטגי ומנכ”ל “ארד תקשורת”, ומחווה דעה על ההחלטה של ערוץ 10. "הוא נון-קונפורמיסט, מבקר וישיר, אבל בצורה שמוסיפה חן". קלינגר ושלח תמימי דעים שהסגנון של ברקוביץ' ראוי, כי "הוא לא נרתע מלבקר את החזקים והבולטים בכדורגל".

"הוא פרובוקטור מקצועי, מביא ומבין את האמוציות של המשחק, מעניק פן אישי וסיפורים פיקנטיים דוגמת הרצון שקבוצתו תספוג כשהוא ישב על הספסל. זה נותן לצופה זווית מחשבה של שחקן”, מנתחת שיר זיו, מבקרת הטלוויזיה של “ישראל היום”, את סוד קסמו של ברקו. "הוא מפרשן בצורה פשוטה ועממית, כמו אחרון האוהדים, ומצד שני יודע לתת אבחנות איכותיות של איש מקצוע, שמבין מה שחקן מרגיש. הוא כמו אוהד שרוצה לראות גולים ומשחק פתוח ושוטף”.

אבל העממיות והפתיחות של ברקוביץ' נעות על חבל דק, בין חביבות וקלילות ל"שכונה" שהוא לעתים עושה בשידור, כזו שהופכת את ארבל אינסטינקטיבית למבוגר האחראי. "לברקוביץ' אין אגו גדול יותר מאחרים, הוא פשוט אומר את הדברים בצורה ילדותית”, מסביר צפריר את דרך התבטאותו של ברקוביץ', "למבוגרים יש טאקט, ואילו ברקוביץ' מרשה לעצמו לדבר ללא בקרה וללא סייגים של 'מה יגידו ומה יחשבו?'. בתור ספורטאי זה נהדר, כי רוב הספורטאים עסוקים ב'מה יהיה', ואילו גישה כזו חוסכת ממך לחץ מהסביבה. אבל ברקוביץ' כבר לא ספורטאי, וזה גורם לו לנזק. כולנו אהבנו אותו כשחקן, אבל הגישה גורמת לו לירידת מניות".

הגימיק של ערוץ 10 עבד, אך יש לו גם מחיר מסוים, וברקוביץ' נקלע לנישה שספק אם תוסף לכבודו. “הבוטות גורמת לו להיות אטרקטיבי בעיני התקשורת”, אומר חורב. "בישראל נהוג שיח שטחי, רדוד ובריוני, והתקשורת הפכה זאת לשיטה. התקשורת לקחה את שלמה שרף, מאמן עילג ביותר, והפכה אותו לפרשן, כדי שידבר סרה בגרנט. האקשן והכותרות גורמים לתקשורת 'לבלוע' עילגות של מאמן בינוני, לכן גם ברקוביץ' מפרשן. מקרינים בתקשורת סרטי פולחן, כדי שיגיד כמה הוא מתעב את זה, שונא את ההוא ואין בלתו בעולם. יש יחסים הדדיים”.

לפני כחודש הרשיע בית המשפט את ברקוביץ' בעבירה של תקיפה ואיומים וגזר עליו 100 שעות עבודות שירות ופיצוי בגובה של 2,000 שקלים, אחרי שהודה כי תקף את מאמן הילדים דני עציוני, בעת שזה שימש כמאמן קבוצת בנו. כאן מתגלה אופיו של ברקוביץ' כחרב פפיות, מקור כוחו הוא זה שיכול להביא לנפילתו. "כפרשן, מותר ורצוי להעביר ביקורת על ההרכב, המערך או הטקטיקה”, אומר חורב, "אבל ברקוביץ' סובל מחוסר שליטה עצמית, חוסר משמעת עצמית ואגו שהולך הרבה מעבר לכישרון שלו. לדעתי ברקוביץ' מפסיד, משום שהוא מתרחק מהדימוי של ספורטאי נאור, של מהוגנות ספורטיבית והוא ודאי לא הופך סמל. תראה את היחס לבניון, אדם צנוע, נכון לשחק פצוע בנבחרת, שומר על יחסים טובים עם כל מאמניו וגם כשהוא מבקר את הקהל הוא עושה זאת בצורה נורמטיבית. בניון תמיד יהיה נערץ, וברקוביץ' יהיה הילד הפרוע, תמיד אעדיף שבני יראה בבניון מודל לחיקוי ולא בברקוביץ'”.

סביר להניח שברקוביץ' לא יקבל את שרביט אימון הנבחרת בתקופה הקרובה, וכל עוד לא יקבל הצעה מפתה במיוחד מאחת מקבוצות ליגת העל, כורסת הפרשן תמשיך להיות ביתו. בכך ברקוביץ' מרחיק את עצמו במודע מעולם הכדורגל, ומקבע את מעמדו החדש כאיש תקשורת. "הוא יכול להמציא את עצמו מחדש”, טוענת שיר זיו וצופה עתיד ורוד לברקו בתחום התקשורת. "הוא צעיר ורעב, אחד שלא מפחד מאתגרים. הוא יכול למצוא עצמו כטאלנט בתקשורת כי הוא דמות טלוויזיונית. ראינו ב'אח הגדול' שמי שמלקק ומחשבן לתדמית של עצמו לא זוכה לפופולריות. אנשים ישירים ונטולי מסכה היו אהודים בציבור. ברקוביץ' יכול ללכת לתכניות כמו 'רוקדים עם כוכבים' או 'המירוץ למיליון VIP' וכיוצא בזה. הוא אוהב תשומת לב ומצלמה, הוא מצחיק וגם בעל הומור עצמי, ולא נרתע מלספר על עצמו דברים קצת לא נעימים. הוא משדר לי דרך המסך שפיו ולבו שווים. הוא לא בשיא ולא מיצה את עצמו, הוא רק בתחילת דרכו".

ברקוביץ' הוא אדם מלא סתירות. נשכני; אך בעל הומור עצמי; אוהב את הנבחרת, ורצה שהיא תפסיד בגלל שניפו אותו ממנה; עילג ופשוט, ובעל קסם אישי רב. “תכונות אופי זה לטוב ולרע, אין אדם מושלם”, אומר שלח וקלינגר מוסיף ש"הוא כזה מגיל 16, תמיד אמר את מה שהוא חושב, ואולי אומר גם לפני שהוא חושב”. האם הדרך הזו תתרום לתדמיתו בטווח הרחוק? חורב מטיל ספק רב ומציע דרך אחרת. “הוא לא צריך לפחד להתנצל, ולגלות לציבור את הצד הרך שלדעתי הוא מדחיק. היו כוכבים שידעו לשמור על כוכבותם כמו מלמיליאן, סיני ורוזנטל. אני חושש שברקוביץ' דומה במוחצנות שלו לרביבו, ומוחצנות זו לא תביא אותו רחוק. אף אחד לא נפגע מצניעות יתר".