איפה הבושה?

עם כל הכבוד למעללי הנבחרת ולכישלונותיה, חובבי הספורט יודעים היטב מהו האירוע שהסעיר השבוע את העולם הספורטיבי. היה זה כשדייגו מראדונה, מאמן נבחרת ארגנטינה, אדם שלכל הדעות מחזיק באחת המשרות המכובדות בעולם הכדורגל, התייחס לדברים שכביכול אמר עליו אגדת הכדורגל הברזילאית. "פלה", הוא סיפר לקול צחוקם של העיתונאים המקומיים, "איבד את בתוליו לגבר".

גם אם נתעלם לרגע מהנזק התדמיתי לקהילה ההומוסקסואלית, שחבריה מנסים בכל כוחם לחדור לקונצנזוס אך מגלים שוב ושוב שנטיותיהם עדיין משמשות כגינויי גנאי ועלבון (או מצד שני, לזעזוע של העולם ההטרוסקסואלי שעשוי לגלות שאחד מגיבוריו הגדולים מעדיף לנשנש ישבנים), מה שבעיקר מתגלם באותו ציטוט הוא הקנאה הבלתי נגמרת בין שני הכוכבים; הלא רק אחד מהם יכול להיות מוגדר כ"גדול בכל הזמנים", כך שעצם קיומו של השני לא רק מערער את מעמדם הבלעדי – אלא אף גורם להם תסכול גדול ומרמור שנמשך כבר שנים, ונדמה שיימשך לנצח. הקנאה והטינה של השניים, בשילוב של שנאה ומרירות, מעבירות אותם על דעתם, גורמות להם לצאת מגדרם, ומאלצות לעשות ככל שביכולתם על מנת לבטל זה את הישגיו של יריבו. אם תרצו, הרי שזהו גם סיפורם של חברי "דור הזהב" של נבחרת ישראל. רק בקטן יותר. הרבה יותר קטן (ומכוער).

מי שקרא השבוע את הביקורות שהטיחו כוכבי העבר של הנבחרת על ההפסד ביוון, יכול להסיק כי מי שאמרו את הדברים הם אכן ספורטאים בסדר הגודל של פלה ומראדונה. חיים רביבו, למשל, אותו פרשן הגון וענייני, אדם נקי כפיים ואיש מקצוע מיומן, זה שהביקורת שלו על המאמן הלאומי אינה קשורה חלילה לעובדה שהוא לא זימן לסגל את אחיו הצעיר, טען ש"מדובר בכישלון הכי גדול של הכדורגל הישראלי". מפתיע מעט שאותו חיים רביבו, שהיה ידוע ביכולתו המאכזבת במדי הנבחרת, מעז להאשים, לתקוף ולדבר על כישלונות, כיוון שאם זיכרוני אינו מטעני, הרי שרביבו היה חלק מאותה נבחרת שערורייתית, זו שחבריה הזמינו נערות שעשועים ערב המשחק הכי חשוב שלנו ב-40 השנים האחרונות, והוא אותו אחד שבגלל אופיו התבוסתני ורצונו לברוח מהספינה הטובעת ספג באופן מכוון לעיני כל עם ישראל כרטיס אדום מול דנמרק, בדרך ל-0:5 מביך ומשפיל. אכן מפתיע, ויש שיגדילו ויאמרו אף שערורייתי.

גם אייל ברקוביץ', כמדומני, על אף כישרונותיו הספורטיביים הבלתי מעורערים, לא הצליח להוביל את הנבחרת לשום הישג משמעותי או לטורניר גדול. אומנם פה ושם הוא נצץ והבליח בתצוגות מרשימות, אבל ברגעי האמת הוא קרס שוב ושוב וכשל מול נבחרות בינוניות כמו אוסטריה (שללא ספק חלשה הרבה יותר מיוון הנוכחית). כמובן שכל זה אינו מונע מברקוביץ' להאשים, להתלונן ולהשמיץ את המנטליות של הכדורגלן הישראלי, למרות שיש כאלה שזוכרים היטב כיצד ייחל בכל לבו להפסד של הנבחרת רק בגלל שהמאמן בחר שלא להציב אותו בהרכב.

וכמובן, זה לא מסתכם בזה. שלמה שרף, שזכה לאמן את אחד הדורות הכי מוכשרים בתולדות הכדורגל המקומי, עדיין מרשה לעצמו לירות ארס לכל עבר במפגן נוסף של בהמיותו הטיפוסית, ומתעלם מכל כישלונותיו בחוסר בושה וביהירות חצופה. המאמן הדגול, שלא הצליח להוציא מאומה משרשרת כוכבים בלתי נתפסת כמו ברקוביץ', רביבו, עטר, בנין, מזרחי, נמני וזוהר, קוטל את הנבחרת שהפסידה לאלופת אירופה לשעבר, כאילו הוא לא ספג חמישיות משבדיה ומאוסטריה, כאילו הוא לא הובך שוב ושוב בקפריסין, כאילו הוא לא ספג שמינייה מדנמרק ברגע האמת, כאילו הוא לא התלונן והתבכיין בעבר על כל הפרשנים המתוסכלים שמחפשים לו ומקנאים בו. הרי כשבוחנים את הסגל של קשטן לעומת זה שעמד לרשותו של שליימל'ה, מגלים שלכל אחד מהם יש מקום מובטח בהרכב של הנבחרת הנוכחית, שלא נהנית מקמצוץ של הכישרונות הנדירים שהתקבצו באותם ימים. אבל שרף יודע שההגנה הטובה ביותר היא התקפה, וכך הוא בחר לקטול את נילסן, את גרנט ועכשיו את קשטן, ואף אחד לא יתפלא אם גם המאמן הלאומי הבא יחוש את נחת זרועו.

שיאה של האירוניה, כאמור, הוא שאף אחד מהמבקרים הגדולים לא מהסס להוקיע את המנטליות הישראלית. הרי מה היא אותה "מנטליות ישראלית" אם לא החוצפה המקוממת, עזות המצח המביכה שמאפשרת לפרשנים שזה עתה כשלו להסיט את האש לעבר הכישלונות הנוכחיים ולהסיר מעצמם אחריות. בסופו של דבר אלה האנשים שלא רק מעצבים את הישראליות, אלא גם מנציחים אותה.