כדאי שתקשיבו לבניון

כדי להבין עד כמה הגישה שלנו האוהדים כלפי הנבחרת קצת ירדה מהפסים, צריך להלביש אותה על החיים הצנועים שלנו ולנסות למצוא את ההיגיון. הגישה, כפי שחידדנו אותה בעשור האחרון למימדים דוקרניים ממש והודגשה היטב בדבריו של יוסי בניון נגד שריקות הבוז במשחק מול יוון, גורסת כי העלייה לטורניר גדול היא חזות הכל. הכל מתחיל משם. כל מה שלא מקרב אותנו למטרה, כל מה שלא מריח כמו מונדיאל או יורו, הוא כישלון צורב, מפלה מהדהדת שמחייבת עריפת אישים מסוימים ובוז כללי.

עכשיו תורידו את גישת ששת הימים הזו לתוך החיים שלנו. אלו שמורכבים מהמון עבודה ומעט רגעי אושר, אלו שכלואים לרוב בדירה קטנה, ומכונית קטנה, וספה קטנה, וטלוויזיה קטנה, וסיפוקים קטנים שמגיעים לעתים רחוקות – קצת כמו הנבחרת. אחת לאיזה זמן מוגבל חיינו מעפילים למונדיאל, נושקים לזוהר לרגע, אבל בדרך כלל רק רואים אותו בטלוויזיה. האם לעד נשנא את עצמנו על כך? נבוז לעצמנו, נקלל, נסנוט, או שזה בעצם מתכון להתאבדות?

חפשו בפסיכולוגיה, תבדקו בפילוסופיה, אבל לא תמצאו לכך שום הצדקה. סביר הרבה יותר להניח שכולם ימליצו לכם לשמוח בחלקכם, לחפש את שביל הזהב בין שאיפות, מציאות וסיפוק, ובעיקר להבין שבשורה התחתונה, בסוף היום, המטרה הראשונית היא לא לנצח, אלא לחיות נכון. זה נשמע מאוד פשוט פתאום, בעצם לא מחדש שום דבר. בעצם, זה מה שאני ואתם עושים, מי מצליח יותר ומי פחות, אבל יודעים שזו הדרך. שזה מה שיש. אז למה שום דבר מכללי ההיגיון האלה כבר לא חלים בעת האחרונה על מרכיב כל כך חיוני בעולמנו הספורטיבי - נבחרת ישראל בכדורגל?

מדוע, אם כן, להכניס את נבחרת ישראל למידת הסדום הזו, שנאה עצמית שאף אחד לא היה מאפשר או רוצה בחייו הפרטיים? נדמה כי הסיבה לכך היא בעיקר בגלל ההרגל. הבעיה היא שההרגל הזה לא מוכיח את עצמו ולא לוקח אותנו לשום מקום. ניסינו לרדת על הנבחרת של ש.ג, וקיבלנו את הנבחרת של שרף. ניסינו לרדת על הנבחרת של שרף, וקיבלנו את הנבחרת של נילסן. ניסינו לרדת על הנבחרת של נילסן, וקיבלו את הנבחרת של גרנט. ניסינו לרדת על הנבחרת של גרנט, וקיבלנו את הנבחרת של קשטן. עכשיו אנחנו מלגלגים על הנבחרת של קשטן, אבל התוצאות ממשיכות ללגלג עלינו. מבחן התוצאה מחייב לשקול לפחות גישה אחרת: גישה שאוהבת את הנבחרת, גישה שאוהבת את האהבה לנבחרת. אם הבוז לא עזר, אולי אהבה כן. אולי אנחנו, האוהדים, הם אלה שיכולים לשנות כאן את הכל. נשנה את עצמנו, ואם גם על הדרך נשנה את הנבחרת, מה טוב.

המכשולים בדרך לשם הם רבים ומובנים. היושר של אבי לוזון, סגנון המשחק של דרור קשטן, האופי הנרפה של חלק מהשחקנים, הקוקטייל של ד"ר מרק רוסנובסקי, היציעים של אצטדיון רמת גן – כל כך הרבה סיבות לשנוא יש לנו, עד ששכחנו שאפשר גם להפריד בין המהות לעטיפה. שאפשר לשלב בין הגיחוך על לוזון לבין הסימפטיה לנבחרת שהיא אנחנו. שאפשר לכעוס על התיקו מול יוון ולדעת להעריך מאמץ כנה של השחקנים. שאפשר לדרוש נבחרת טובה יותר, ליגה טובה יותר, אצטדיונים טובים יותר, מאמנים ושחקנים מקצועיים יותר, ולהמשיך לאהוב את המשחק עצמו. שאפשר לשרוק בוז במהלך משחק נבחרת, אבל ב-95 אחוז מהמקרים רק בסיומו. לא בשביל אף אחד מהמנהלים, המאמנים או השחקנים, אלא בעיקר בשבילנו. לוזון, קשטן, רוסנובסקי הם דמויות חולפות (טוב, רוסנובסקי לא), אבל הנבחרת נשארת. זו שמספקת לנו הרבה דאגות, קצת רגעי אושר, אבל תמיד תמיד נמצאת שם. כמו החיים שלנו. לא נוכל לברוח ממנה, לא נוכל לשקר אותה, זה מי שאנחנו. אנחנו זה הנבחרת – בואו נלמד לחיות עם זה באהבה. זה לא אומר שנצא פראיירים.

למרות ההובי המטופש והממכר שלנו להשוות בין הנעשה כאן לנעשה בקבוצות הגדולות בעולם, אין ברירה אלא להשתמש שוב באנגליה כדוגמה. אין כמעט גוף ספורטיבי בעולם שזוכה ללעג תקשורתי כמו נבחרת אנגליה, גם האוהדים אינם תמימים ויודעים בדיוק בינם לבין עצמם מי הם השתיינים והשחקנים המאותגרים טכנית שעברו על הדשא של וומבלי ברבות השנים. אבל כאשר הם מתאספים ביציע הם מניחים את הציניות בצד ושרים למען הנבחרת שלהם. מניסיון, אין כמעט חוויה ספורטיבית שמתקרבת למשחק של נבחרת אנגליה, כאשר המקהלה האדומה לבנה נעמדת לשיר את ההמנון. לא צריכים להיות פטריוטים כדי לחוש את הצמרמורת. את העוצמה האנושית. האם זה אומר שהם תמימים? שהם לא שמו לב ללוזריות של השחקנים שלהם? שהם לא ראו את הטעויות של המאמנים? שהם לא ניזונו מהביקורת הארסית בעיתונים? בטח שהם הבחינו, אבל הם למדו לחיות עם האבסורד. למדו לדעת מיהם ולמה הם התכנסו כאן. ההפרדה בין מה שנאמר בתקשורת והאווירה הציבורית לבין למה שקורה ביציעים ברורה.

דבריו של יוסי בניון נגד יחס הקהל ותרבות האוהדים של הנבחרת מגיעים בדיוק משם, מאנגליה. אם זה לא היה בניון, עוד אפשר לחשוד באיזשהו אינטרס, אבל מעולם לנבחרת ישראל לא היה מנהיג שאומר דברים כאלה ממקום טהור. למעטים היה אומץ להקריב מעריצים בשביל זה. למי שלא מבין, שיקרא שנייה את הטוקבקים בראיון שנתן בניון. בדיוק מכאן, חשוב להבין את מי שעד לפני שלושה שבועות היה בעיני כולם סמל לצניעות וליושר מקצועי. זה לא ברקוביץ' שמכור להילה, או רביבו שמכור לתהילה. זה לא נמני שמכור לכוח. בדבר אחד בניון שונה ממנהיגי הדור הקודם: הוא לא אחד מאותם מנהיגים שנגרר לסכסוכים ויוצר נבחרת מסוכסכת, הוא המנהיג הראשון שאני זוכר שכל הזמן דואג לדבר על האחרים ולחלק את התהילה. לכן, כשבניון פונה אליכם ומבקש שתשנו גישה, הוא הכי נקי שיש. הכי קל לו לשבת על כורסת הילד הטוב שמצטיין בליברפול ולא לומר משהו מעורר אנטגוניזם, אבל יותר חשוב לו לספר לכם מה הוא ראה בעולם ומה שינה אותו מאז שהוא עזב את הארץ. לא בא לכם לטעום קצת מהבריאות הנפשית הזו?

בסופו של דבר, אפשר גם לחשוב מה כבר יקרה אם נעלה למונדיאל או ליורו. האם שווה לשרוף את כל האנרגיות השליליות בשביל משהו שיימשך חודש אחד, וכנראה ייקח עוד 40 שנה עד שנחזור עליו? בסוף נישאר עם עצמנו ועם מה שיצרנו, ועם מה שמדינה בת שבעה מיליון תושבים מהמזרח התיכון, עם ממשלה גרועה ומצב ביטחוני גרוע, יכולה בעצם להפיק מעצמה. מקצועיים וספורטיביים ככל שנהיה ונשתפר, מה שראינו מול יוון, שוויץ, אירלנד, צרפת, אוסטריה – את זה גם נמשיך לראות בעתיד. ש.ג, שרף, נילסן, גרנט, קשטן – עם כולם בסוף הגענו רק קרוב לבאר. גם מאמן טוב יותר יוכל לקחת אותנו מקסימום עוד צעד קדימה. לעולם לא נהיה מי שאנחנו חושבים את עצמנו. לעולם קצבת הקצפת שלנו תהיה מוגבלת, בואו לפחות נלמד ליהנות ממנה.