פרסום ראשון

ישראל – יוון 0:0 / ישראל – יוון 1:0

"מעריב": ניפגש ב-2014

סופו של כל בלון להתפוצץ. שבועות מילאנו אותו באוויר חם, קיווינו שיישא אותנו מעלה לעבר החלום, אך עם שריקת הסיום הוא התנפץ בפנינו ברעש גדול ולא הותיר מקום לספק: ניאלץ להמשיך לחכות. ברגעי ההתפכחות הללו, כשהאופוריה המטופשת מפנה את מקומה למציאות הכואבת, לפחות נוכל להתנחם בדבר אחד: אפשר לחזור להתמסר בלב שקט למאבקים באורווה, בטדי ובבלומפילד.

"ידיעות אחרונות": זה מה יש

אין סיבה להיות מופתעים, כל חובב כדורגל שעיניו בראשו יכול היה לצפות את האכזבה מראש: הפערים עדיין גדולים, ההבדלים נותרו מהותיים. כבר 40 שנה שהעם היהודי מלא תקווה אך שוב ושוב כושל ברגעי האמת, למה חשבנו שמול יוון זה ייראה אחרת? הנבחרת של רהאגל – שעם כל הכבוד, הראתה בעיקר עד כמה היא בינונית, אפרורית ומשעממת – חשפה לעיני כל את הכשלים היסודיים של הכדורגלן הישראלי, אלו ששוב בחרנו להדחיק ולהתעלם מהם. עזבו את הפיזיות, תשכחו מהמהירות, תתעלמו מהעובדה ששוב בדקה ה-70 נפלנו מהרגליים – אמש התברר שוב כי גם מבחינה טכנית אין לבחורינו מה להציע ברמות הגבוהות. בניון הפצוע (עד מתי יוסי?) התקשה לחדור את ההגנה היוונית הקשוחה, ברדה וגולן (כנראה שגנק היא לא כזאת אימפריה) פספסו כל הזדמנות שנקרתה בדרכם, אלברמן ותמיר כהן (לא יעזור, אין תחליף לדקות משחק) בעיקר התמסרו ביניהם, בן חיים וקינן (מה עם סטרול דרור?) נכנעו לכל כדור גובה, ועם כל הכבוד לסבן ובן דיין (פה זה לא הקופסה חברים), פה זה לא הקופסה.

"הארץ": לך כבר הביתה

כמובן שלא נשכח, אולי גם לא נסלח, לאדם שניצח על ההצגה, ליד שניענעה את ההריסה, לאיש ולחמסה. כבר שנים שאנחנו סובלים אותו, את הסגירות התקשורתית, את השמרנות הטקטית, את החילופים הצפויים, את הקלישאות הנבובות – עכשיו זה פשוט נמאס. נדמה שהפעם אין מנוס אלא להודות לקשטן על המאמץ ולפנות את הכיסא למישהו שבאמת מסוגל. ספק אם נזכה אי פעם לכזאת הזדמנות ולהגרלה כל כך נוחה, אך הגנרל המזדקן שוב התקשה לזהות את מה שכל נער ביציע ראה. אולי בפעם הבאה, במקום להורות לבן סהר ולעומר גולן להתרכז במשימות הגנתיות, יואיל אדון קשטן לזנוח את הפחדנות המסורתית שלו, ולפחות ליצור מראית עין של רצון לנצח? אצל גרנט לפחות זכינו לתוצאות תיקו עם שערים, אבל מקשטן נזכור רק את השיעמום והמבוכה. ניפרד כידידים? אין בעיה, העיקר שניפרד.

"ישראל היום": כלום ושום דבר

אז נכון שהמאמן מתעקש ש"הסיפור עוד לא גמור", שלוזון מבטיח ש"ניסע לכרתים במטרה לנצח", שבניון טוען ש"זו לא בושה לסיים בתיקו מול אלופת אירופה", אבל המסקנה ברורה: אין פה, לא היה פה ולא יהיה פה כדורגל, הכל חלטורה, בושה, ובושה לחלטורה. מזל שמגדילים את הליגה.

ישראל – יוון 0:1

"מעריב": אנחנו על המפה

אל תפתחו עדיין את השמפניות, אך זה הרגע להתחיל לצנן אותן: כן רבותיי, אנחנו על המפה. גם אם לא הייתה זו תצוגת כדורגל מרהיבה במיוחד, הרי שאחד המשחקים ההרואיים בתולדות הכדורגל הישראלי נכנס היישר לדפי ההיסטוריה, שנכתבים בימים אלה מחדש. תשכחו משפיגלר את שפיגל – מעתה אמרו בן את בניון. דרום אפריקה, הנה אנחנו באים.

"ידיעות אחרונות": בית ספר לאימון

גם אם נדמה שנאמרו כבר כל הסופרלטיבים האפשריים על דרור קשטן, אמש המאסטרו הישראלי הצליח להתעלות על עצמו. השמצתם אותו, קטלתם אותו, כיניתם אותו "בונקריסט", אבל גם אוטו רהאגל נאלץ להסיר את הכובע בפני הגנרל הוותיק והמנוסה. המאמן הלאומי, מאנשי המקצוע הגדולים בתולדות הספורט הישראלי, ניצל שוב את הצניעות המאפיינת אותו ואת הענווה הקשטנית הטבעית, ומבלי להיסחף ולהתלהם בנה פה קבוצה בצלמו: לוחמת, לוחצת, ממושמעת ומאוחדת. ככה, רבותיי, עושים זאת נכון. אנא ממך לוזון, אל תתמהמה: עכשיו זה הזמן להחתים אותו לעוד קדנציה.

"הארץ": בלוף יווני

הנבחרת של רהאגל – שעם כל הכבוד, הראתה בעיקר עד כמה היא בינונית, אפרורית ומשעממת – הזכירה לנו שוב מדוע העולם ייחל לנפילתה ביורו 2008. נדמה כי כל חובב כדורגל באשר הוא אמור לשלוח היום זר פרחים לבן סהר, ועל אף שהשער שכבש היה כתוצאה של שגיאה חמורה בהגנה היוונית, הילד עם החוצפה החיובית הוכיח שדה חראפשחאפ היא רק תחנת ביניים בדרך לטופ האירופאי. שבחים מגיעים כמובן גם ליוסי בניון, שעם רגל אחת ותשעה לבבות הזכיר מדוע הוא כוכבה של אחת מקבוצות הפאר באירופה; לברדה וגולן, חלוצי העתיד של הנבחרת, שהמחישו לכל כדורגלן צעיר את המיומנויות שניתן לרכוש בליגות הגדולות של אירופה; ולדקל קינן, שהוכיח שלב גדול יכול לחפות על כבדות, איטיות וחוסר תיאום.

"ישראל היום": לא צריך להתנצל

ומה נאמר על דודו אוואט? אומנם היוונים מתעקשים כי יפנו לאופ"א בתלונות על בזבוזי זמן חסרי תקדים, אבל השוער הישראלי עשה מה שכל פטריוט אחר היה עושה. יודע זאת היטב גם טל בן חיים, שהאגרוף שסחט מגקאס והכרטיס האדום שנשלף בעקבות ההתפתלות התיאטרלית על הדשא שינו לחלוטין את המשחק. אין צורך להצטדק, אין סיבה להתנצל, זה הכדורגל. זה לא היה מרשים במיוחד, אבל ככה עושים זאת נכון. העם גאה בכם.