הקהל הטוב בעולם

נדמה שהדיון בסוגיית "מיהו קהל הספורט הטוב בעולם" לא יוכרע לעולם. הנטייה הטבעית במקומותינו היא להלל ולשבח את הקהל בפרמיירליג, זה ששואג כגוף אחד בהתלהבות אין קץ ובשמחת חיים מעוררת השראה (או כפי שרוביניו הגדיר אותם, "הם חוגגים פה כל כדור קרן"), אלה שממלאים מאות איצטדיונים ברחבי הממלכה מדי סוף שבוע ומעניקים לעולם שיעור מאלף באהבה ללא תנאים ובתרבות אהדה. מנגד, כל מי שזכה להיות ביציעי ה"פופולר" בארגנטינה יודע שספק גדול אם האנגלים יכולים להתחרות באינטנסיביות הלטינית ובאווירת הקרנבל שמייצרים הארגנטינאים, בשירה המרגשת עם העיניים הדומעות, בצעיפים המתנופפים ובפתיתי הנייר המרהיבים, בגוש האנושי שמתנועע מצד לצד ומקפץ בתזזיתיות לאורך 90 דקות.

אחרים יטענו כי את הקהל המטורף ביותר ניתן למצוא דווקא באיצטדיוני ה-NFL הענקיים שבארה"ב, עם רבבות הרדנקים המופרעים שמשקיעים שעות ארוכות באיפור ובתחפושות בתקווה שמצלמות הטלוויזיה יתמקדו בהם, אז יוכלו לשאוג כמו משוגעים ולהניף אצבע מנצחת, ועל אף שהאמריקאים אינם מתאפיינים בשירה אחידה, נדמה כי מבחינת דציבלים נטו קשה להתמודד איתם. יש מי שיתעקש כי את תצוגת האהדה הכי מרשימה של השנים האחרונות סיפקו דווקא הדרום קוריאנים במונדיאל במדינתם ב-2002, עם התופים והמצילתיים והשירה מחרישת האוזניים, כשלא נמצא אדם אחד באיצטדיון כולו שלא עטוף במדי האדום הבוהק. אז מיהו, אם כך, הקהל החם בעולם? איפה ניתן למצוא את האוהדים האולטימטיביים, אלה שמשלבים בין הלהט הלטיני, התרבות האנגלית, הדבקות הקוריאנית והעוצמה האמריקאית? מיהם אותם יחידי סגולה? נדמה שאת התשובה לכך ניתן לקבל בימים אלה, ימי חודש מרץ המשוגע, בטורניר המכללות: הריעו לסטודנטים באמריקה.

על אף שכישראלים רובנו מעולם לא ביקרנו בקולג', מעולם לא היינו חברים באחווה, מעולם לא התהוללנו בחופשת האביב - עדיין תרבות הקולג'ים היא חלק מהווייתנו. עקב היותנו קורבנות של התרבות האמריקאית, עם רזומה מרשים שכולל צפייה בעשרות סרטי קולג'ים (מ"בית החיות" ועד "אמריקן פאי", מ"נקמת המרובעים" ועד ל"בחזרה לנעורים"), כל אחד מאיתנו מכיר את החוויה בקולג' עד פרטיה הקטנים ביותר: את החדר במעונות ואת השותף המוזר, את בתי האחוות ומבחני הנאמנות האכזריים, את הקווטרבק החתיך וחברתו המעודדת, וכמובן את מסיבות השחיתות והפורענות המינית. וכמו אותו אבא שמוריד את בנו ליום הראשון במכללה, כך גם אנחנו יודעים לדקלם: זו התקופה הכי יפה בחייהם. מה הפלא שהם כל כך נהנים מכדורסל?

קשה שלא לקנא בהם. בימים אלה המכללה שלהם שותפה בטורניר שמטריף את האומה כולה, וזה הרגע לו הם התכוננו כל השנה. כבר במשחקי העונה הרגילה הם נהגו באקסטזה מלאת הורמונים, אבל עכשיו, כשהמתח בשיאו, קבוצתם היא כל עולמם. זה מתבטא בשאגות בלתי פוסקות, בשתייה עד שיכרון, בצביעת כל הגוף בצבעי מלחמה, בעידוד מקורי ספוג באמוציות, ובתחושת גאווה בנבחרת שמורכבת מחבריהם ל"לימודים". כחובבי ספורט, בידיעה שבימים אלה לא ניתן למצוא אוהדים מסורים ונלהבים יותר, אין לנו ברירה אלא להביט בהם בתימהון וביראת כבוד. כשמוסיפים לקלחת הזו גם את המסיבה הלוהטת שמצפה להם בסיום הערב, עם אותן נערות קולג' פרועות שמנצלות את המרחק מהבית כדי לפרוק כל עול, הרי שכולנו קנאה והערצה.

ומנגד, אי שם בארץ הקודש, מתכוננים אוהדיה המסורים של נבחרת ישראל לקראת צמד המפגשים מול יוון, במשחקים שעשויים לפלס את דרכנו למונדיאל. קשה למצוא ניגוד מדכא יותר בין ההתלהבות הכנה והאותנטית של ידידינו מהקולג'ים לבין האפתיות המקומית בכל הנוגע לנבחרת. אומנם התקשורת מנסה בכל כוחה לעורר עניין במשחקים, ואין ספק שרובנו אף נצפה בהתמודדויות ונשתוקק לניצחון ישראלי בכל לבנו, אבל אין טעם להכחיש: חסרה תחושת דחיפות. אולי זו אשמתו של המאמן היבשושי וסגנונו הלא אטרקטיבי, אולי זו הבעיה המסורתית (המוכרת בכל העולם) של קושי להזדהות עם נבחרת שמשחקת רק אחת לכמה חודשים, ואולי כי פשוט איבדנו את הסבלנות בכל ההתעסקות עם הסכסוך של אוואט עם דוידוביץ', עם הכושר הלקוי של הליגיונרים, עם העדכונים השוטפים בפציעה של בניון. אז יכול להיות שההתאחדות הייתה צריכה להתמקד בארגון מסיבות חשק במקום לכפות עלינו "שיר אוהדים" חדש, ואולי בעצם התחושות הללו ישתנו ככל שנתקרב למשחק, אבל מבט אחד לעבר הנעשה במרץ המשוגע מגלה את התמונה העגומה: בכל הנוגע לנבחרת, איבדנו את התשוקה.