פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        (חוסר) מזל של אלופים

        האם בוסטון הפצועה איבדה את הקסם? האם העתיד של מיאמי מבטיח יותר מההווה שלה? ואיך דאלאס ברחה לפיניקס? דן לזר מסכם שבוע

        החמישיה הטובה

        1. חם בפלורידה. מיאמי שוב נראית כמו קבוצה שיכולה לעשות רעש בפלייאוף, שנה אחרי שנראתה כבויה וגמורה ובלי עתיד קרוב. עם חמישה ניצחונות מתוך שבעת המשחקים האחרונים קרובים פתאום ההיט לאטלנטה בקרב על המקום השני בבית הדרום מזרחי, ובקצב הנוכחי נראה שהשמים הם הגבול עבורם, ובעצם, מה כל כך שונה ממה שהיה להם לפני שלוש שנים? דווין וויד הפך השבוע לקלע הטוב בכל הזמנים של מיאמי, ונמצא בכושר אדיר, כנראה הטוב בקריירה שלו. ושאר הצוות המסייע? נראה טוב יותר ויותר. למעשה, בהשוואה לשחקנים הגדולים האחרים (לברון ג'יימס, כריס פול, קובי בריאנט) וויד עושה רושם של החבילה השלמה, ומצוי בכושר הטוב ביותר בליגה. אף אחד לא ירצה להתמודד עמו ועם החבורה הלוחמת שלידו בפלייאוף, ופתאום נראה שהתשבץ של מיאמי קרוב להפוך לשלם, והיא מסוגלת להתמודד מול כל קבוצה. ג'רמיין אונ'יל נותן להם אופציה חזקה מתחת לסלים, יודוניס האסלם מתפנה לקליעה מחצי מרחק, ג'מריו מון השתלט בקלות על עמדת הסמול פורוורד ומאריו צ'אלמרס, יחד עם וויד, הם צמד הגארדים הטוב בליגה בכל מה שקשור להגנה (4.2 חטיפות למשחק, ביחד). יחד עם מייקל ביזלי הצעיר, שרק ילך וישתפר, הקבוצה הזו יכולה לצפות אל העתיד בכליון עיניים, ואם לא השנה, אולי כבר בשנה הבאה יוכלו להאמין בפלורידה שיכולה להגיע לשם אליפות, ולא רק לאורלנדו.

        2. גדולה על הגדולות. הלייקרס משחקים מצוין, זה לא חדש. אבל הם משחקים מצוין באופן ספציפי נגד הגדולות. ד"ר ג'ק רמזי ראה את הניצחון של הלייקרס בסן אנטוניו, ב- 12 למרץ, ואמר לאחר מכן שברבע הראשון במשחק הזה ניתנה ההופעה הטובה והשלמה ביותר שראה מקבוצה כלשהי העונה ב-NBA. וזו לא היתה ההצלחה הראשונה של האגמיים נגד הגדולות - עם מאזן של 1:6 נגד קליבלנד, בוסטון והספרס, בפער ממוצע של שמונה נקודות, מה שאיננו דבר של מה בכך. זאת ועוד, ההפסד היחיד של הלייקרס נגד הגדולות, נזכיר, הגיע במשחק השני של בק טוב בק, בסן אנטוניו, שנזקקה לסל בחצי נס של רוג'ר מייסון בשנייה האחרונה. הלייקרס עדיין מאמינים שיוכלו לנצח את הקאבס במאבק על המאזן הטוב בליגה, אבל לאור ההצלחה שלהם נגדם הן בבית והן בחוץ, לא בטוח שהם יבואו בפחד למפגש אפשרי בגמר גם ללא יתרון הביתיות.

        3. לילה בלי כוכב. כאשר קווין דוראנט נפצע והושבת לשבועיים-שלושה, חשבו באוקלהומה סיטי שזה עוד עיכוב בבניית הקבוצה, אבל המציאות הראתה אחרת. דוראנט החמיץ שבעה משחקים והקבוצה ניצחה בחמישה מהם. אבל אלו לא רק הניצחונות היבשים, זו היכולת שהרימה גבות רבות. דברים טובים החלו לקרות בקבוצה הצעירה והמוכשרת של הרעמים. זה לא עוד "למסור את הכדור לדוראנט וללכת הצדה", זה לקחת את הכדור ולעשות את מה שצריך כדי לקלוע בהתקפה, ואז לשמור בכל הכוח בהגנה. שחקני רוטציה כמו ננאד קרסטיץ וקייל וויבר העלו את רמת משחקם, תאבו ספולושה נראה כמו דוב של ממש בהגנה, וראסל ווסטברוק הפך את כל מי שמסביבו לטוב יותר, כמו שרכזים גדולים עושים. עכשיו רק נותר לקוות שחזרתו של דוראנט להרכב תמצא קבוצה מעט יותר בוגרת, שעברה עוד משהו ביחד, בדרך להיות קבוצה הרבה יותר טובה בשנה הבאה ובשנים שאחריה. ורק לחשוב שגם טייסון צ'אנדלר יכול היה להצטרף.

        4. מאבריקים. דאלאס בכושר טוב ונדמה שתצליח במשימה העיקרית: להעפיל לפלייאוף. יתרה מזאת, היא אפילו לא ממש רחוקה מהקבוצות שלפניה במערב, ולמעשה המרחק בינה לבין יוסטון, במקום השלישי, הוא 2.5 משחקים בלבד. מדהים, אבל דאלאס עשתה כברת דרך, בשקט בשקט, ובמשחקים רבים ללא ג'וש האוורד, ומגיעה לעמדה לא רעה בכלל לקראת הישורת האחרונה של העונה. בשבועיים האחרונים המאבריקס השיגו כמה ניצחונות מרשימים במיוחד, נגד סן אנטוניו, ובחוץ נגד פיניקס ופורטלנד, מתמודדות ישירות על הפלייאוף או על המיקום בו. הניצחונות בפיניקס ובפורטלנד היו באופן ספציפי מיוחדים, שכן באו לילה אחר לילה, ובאופן מעורר הערכה. דירק נוביצקי וג'ייסון טרי קלעו את כל הקליעות הגדולות, אבל הקבוצה, כקבוצה, עמדה בהצלחה בניסיונות הריצה של פורטלנד ופיניקס, תוך משחק הקרבה שלא מוערך מספיק משחקני הדרג המשנה בקבוצה, כמו אריק דאמפיר, אנטואן רייט ומשחק הגנה אזורית משובח. לדאלאס אולי אין את העומק ואפילו לא את הכישרון הדרוש כדי לאיים על הגדולות במערב בסדרות פלייאוף ארוכות, אבל כרגע, נכון לעכשיו, מארק קיובן יכול להישען אחורה וקצת לנוח.

        5. הולכים בשלשות. הטרנד החדש אצל הכוכבים הוא לרשום טריפל דאבלים. זה נעשה כל כך קל עבורם, עד שזה כמעט מטריד. ובכל מקרה, לאוהדים זה בהחלט משובב נפש לראות את הפנומנים האלו מסתובבים על המגרש בקלילות של איילה, ועושים ככל העולה על רוחם מול אנשים שאנחנו היינו רואים בהם חומה בצורה. לברון רשם 14, 10, 12 מול מיאמי, 32, 13, 11 מול הקליפרס ו-34, 10, 13 מול פיניקס, ואלו רק טריפל דאבלים מאז החל חודש מרץ. כריס פול צבר 30, 10, 13 מול וושינגטון בשבוע שעבר, וכמו לברון הוא עומד על שישה טריפל דאבלים העונה, ואפשר להניח שהיד עוד נטויה. בינתיים גם ג'ייסון קיד תפר עוד טריפל דאבל אחד משלו, עם 21, 10, 11 מול גולדן סטייט (ופיספס טריפל דאבל אחד נוסף בגלל שלוש נקודות מול פורטלנד) ודווין וויד הסתובב כמה פעמים במרץ סביב הטריפל דאבל (50, 10, 9 מול יוטה, 25, 8, 12 מול קליבלנד, 46, 8, 10 מול ניו יורק). לא רע, לא רע בכלל.

        החמישיה הרעה

        1. חולשת השמשות. פיניקס פשוט מתפרקת. אוטוטו לא ייוותר כלום מקבוצה שעד לפני שנה נחשבה מועמדת תמידית לאליפות. הסאנס עם 7 הפסדים ב-11 האחרונים, והסימן הגרוע ביותר היא ההתפרקות המנטלית לקראת סיומם של משחקים חשובים. פיניקס הובילה לאחרונה לא פעם ברבע הרביעי והצליחה להפסיד, ובמספר משחקים אחרים פשוט לא ידעה לנצח התמודדויות צמודות. בשורה התחתונה פשוט לא נותרה בפיניקס קשיחות הדרושה למאבקי הפלייאוף במערב הפרוע, וגם השחקנים שלה לא מפגינים חוכמה יתרה, כפי שקרה לקראת סוף המשחק נגד קליבלנד. במצב של מינוס 2 ועם כדור ביד, ג'ייסון ריצ'רדסון החליט שזה זמן טוב להתאמן לתחרות ההטבעות וניסה הטבעה ספקטקולרית של 360 מעלות, במקום פשוט לעלות מהר ולשריין שתיים. השהות הזו נתנה ללברון אפשרות להגיח ולחסום את הכדור הזה (השופט קבע שללא עבירה), במה שנסתיים מיד בשלשה בצד השני. זו נקראת "טיפשות כדורסל", חברים, ועם רמת קבלת החלטות שכזו אין הווה בפיניקס. לאור החוזים העצומים, נדמה שגם אין עתיד.

        2. זן נכחד. הרפטור של טורונטו נראה לאחרונה כמו זן נכחד של חיה, רגע לפני שהיא נעלמת מן העולם. טורונטו מחלקת ניצחונות לכל דורש והפכה ב-2009 לאחת משתי הקבוצות הגרועות במזרח ולאחת החלשות בליגה. לצורך הפרספקטיבה מספיק להסתכל על הנתון הבא - מאז ערב השנה החדשה ניצחה טורונטו רק ב-12 משחקים מתוך 35 ששוחקו, בעוד וושינגטון, אולי הקבוצה הגרועה בליגה, ניצחה ב-10 מתוך המשחקים שלה. רק השבוע הקבוצה הקנדית הצליחה לשבור רצף של 7 הפסדים רצופים, ואם בחלק הראשון של העונה היא הייתה מועמדת לגיטימית לפלייאוף, בחלק השני של העונה היא קבוצה מפורקת, עם שחקנים מובילים ממורמרים ואי סדר טוטאלי במערכת. והנה סימנים מעידים לעד כמה הקבוצה הזו חלשה: לסנטר הפותח (אנדראה ברניאני) יש רק מעט מעל חמישה ריבאונדים לערב, הקבוצה מחתימה את פופס מנאש בונסו, והשחקן אשר מתייחסים אליו כ"עתיד" של המועדון הוא קרואטי בעל זריקה מכוערת להפליא בשם רוקו אוקיץ'. דיכאון.

        3. (חוסר) מזל של אלופים? הסלטיקס נראו בחלק הראשון של השנה כמעט בלתי מנוצחים, עם רצפי ניצחונות בלתי נגמרים ועם גרוב שזרם כמו נהר צ'ארלס בימים היפים של הקיץ. אלא שאחרי רצף קצר של הפסדים (שהחל בהפסד בלוס אנג'לס) משהו התערער אצל האלופה ומאז בעיקר פציעות מעיבות על הניסיון של בוסטון להבטיח יתרון ביתיות במזרח. כרגע קליבלנד מתרחקת (4.5 משחקים) ואורלנדו מתקרבת (חצי משחק בלבד מאחור). קווין גארנט החמיץ כבר 12 משחקים ברצף, רייג'ון רונדו נפצע גם הוא ונראה חד פחות מאשר בתחילת העונה, גם גלן דיוויס לא היה כשיר, עכשיו ליאון פו נפצע ועדיין לא ברור כמה זמן ייעדר, והירוקים איבדו את הקצב ומתקשים לנצח משחקים שבעבר היו מסתיימים עוד במחצית הראשונה. ב-11 המשחקים האחרונים הסלטיקס הפסידו שישה, וההפסד במילווקי בתחילת השבוע והלילה בשיקגו היו הקש ששבר את גב הגמל. מול הבאקס קלעה האלופה הגאה 77 נקודות ונגד שיקגו ספגה 127. "לא נהרוג את עצמנו בשביל יתרון ביתיות", אמר פול פירס, אבל האמת היא שהאמירה הזו מקפלת בתוכה גם חששות העולים בסביבותיה של האלופה הגאה - אולי הקסם בעצם נגמר עבור בוסטון?

        4. ההבטחה שמכזיבה. בשיקגו מנסים כבר שלוש שנים להיות סבלניים עם טיירוס תומאס. מחכים לו, מטפחים אותו, מדי פעם נותנים לו יותר ויותר דקות משחק, אבל האמת צריכה להיאמר - הוא מוציא את אנשי הקבוצה מדעתם. אחרי שכבר נראה היה בפברואר שתומאס מצא את הנוסחה להצלחה וליציבות, הוא חוזר במרץ לסורו, משחק רע, ויורד בכל הפרמטרים בהם נמדד שחקן כדורסל. ולא פחות חשוב - קבלת ההחלטות שלו ממאנת להשתפר, והוא ממשיך לטעות וליפול לכל הבורות הקטנים ששחקן כדורסל חכם צריך ללמוד להימנע מהם. מול אורלנדו, למשל, זרק טיירוס 13 זריקות מן השדה, רק 2 מהן באזור המחיה הטבעי שלו, מתחת לסל. שאר הזריקות באו מחצי מרחק ורחוק מזה, למרות שדוויט האוורד היה בבעיית עבירות כל הערב, ולמרות שתומאס הוא לא קלע טבעי, בלשון המעטה. בנוסף, גם ההגנה שלו איומה ונוראה, למרות סטטיסטיקת החטיפות והחסימות המרשימה למראה. יכולת הכיסוי שלו במהלכי פיק אנד רול אינה יעילה, הוא מאבד את השחקן שלו בתנועה ללא כדור, שני אספקטים שמובילים לסלים קלים מתחת לסל של שיקגו. הוא לוקה פעם אחר פעם ביסודות המשחק, וכבר אפשר היה לצפות ממנו ללמוד ולהשתפר. בגיל 23 כבר ציפינו מכל הפוטנציאל הזה להתפוצץ, או לפחות להראות יותר סימני חיים.

        5. כריס קרוס. באמצע החיים מצטרף לרשימת כריס קרוס הלא מחמיאה רשארד לואיס, בדרך כלל סימן ליציבות, אפילו משעממת. בדטרויט שיחק רשארד משחק רגיל לחלוטין, ממש ממוצע, ורשם 21 נקודות, עם 6 ריבאונדים ו-3 שלשות. יומיים לאחר מכן מול שיקגו אורלנדו הסתדרה גם בלי לואיס, אבל הוא לא נח אלא פשוט שיחק גרוע, עם 0 מ-9 מעליב מהשדה. עוד יומיים מאוחר יותר התאושש הפורוורד הוותיק עם 19 נקודות, 6 ריבאונדים ו-3 שלשות נוספות לאוסף מול וושינגטון מעוררת הרחמים, אבל שוב התאדה יומיים נוספים לאחר מכן, מול יוטה, ורשם רק 5 נקודות, ב-22 אחוזים מהשדה, כולל 0 מ-6 מאחורי הקשת. הוא שוב הצליח להיראות כמו סמרטוט רצפה שחוק גם נגד קליבלנד, ב-17 לחודש, עם 6 נקודות ב-20 אחוזים מהשדה, כולל 0 מ-8 מרשים מחוץ לקשת, ואם צריך להמר, אז במשחק הקרוב, מול מילווקי, לואיס בטח יתפוצץ וייראה שוב כמו השחקן הטוב שלמדנו להכיר בשנים האחרונות. אורלנדו תלויה ביציבות ובתפוקה של לואיס, כך שלקראת סדרות הפלייאוף הארוכות, כדאי מאוד שיאפס כוונות ובעיקר את הראש, כי זה ממש לא הזמן להתחיל לרחף פה ושם במקום לשמור על ריכוז על הפרקט, איפה שבאמת צריכים אותך.