הכי בית"ר שיש

אם בית"ר ירושלים תעשה את הבלתי ייאמן ותזכה באליפות שלישית ברציפות, זו תהיה האליפות הכי בית"רית, הכי אמיתית מכל אלו שעברו שם בעידן גאידמק. הכדורגל כבר פחות טוב, התוצאות כבר פחות דומיננטיות, אבל ההישג יכול להיות יותר מרשים ובעיקר: הכי רחוק מגאידמק, הכי דומה לבית"ר ירושלים. עונה שנולדה מתלאות, מצרות, משמועות. עונה שנבנתה מהתלהבות, מיצריות, מרוח אנושית. עונה בה מועדון קם מהקרשים, הביט לעבר הלא נודע שהוא בשר מבשרה של בית"ר ירושלים, והמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. אם וכאשר, זאת לא תהיה האליפות של גרשון, בואטנג וזנדברג, אלא של יצחקי, בן שושן, ברוכיאן, עידן ורד ובנאדו, שהוא כבר חלק אינטגרלי מההיסטוריה של בית"ר ירושלים. אליפות שלא בטוח שיש לה מחר, כיאה לבית"ר ירושלים. רק חסר שמישהו ימכור כלייה כדי להשאיר את ברק יצחקי.

מכבי תל אביב שוברת בימים אלה את הראש לגבי איזה שחקנים להביא ואיזה שחקנים לשחרר, אבל לא פחות חשוב מבחינתה יהיה לדעת איזה שחקנים להשאיר. הזעם והתסכול הובילו את מכבי בשנים האחרונות לזרוק את כל סלסלת התפוחים יחד עם אלו הרקובים ולבנות בכל קיץ קבוצה חדשה. מה שגרר לחץ מחודש, ואכזבה מחודשת וסלסלת תפוחים חדשה, אבל לא סידר למכבי תוצאות חדשות. יכול מאוד להיות שהפעם מכבי צריכה לפעול בצורה חדשה, ולא לזרוק את כל העונה הזאת לזבל. אחרי הכל, למכבי יש עדיין כמה שחקנים לא רעים בכלל שסבלו מהחלטות רעות. צריך לדעת לזהות אותם.

בוזגלו הוא בטוח אחד מהם. לדעתי, גם יבוריאן. לא בטוח שכדאי יהיה לזרוק לפח את שנת ההתאקלמות שלו במועדון, זמן התאקלמות שמי שיבוא במקומו יצטרך לשלם מחדש. שילוב של חלוץ איכותי שמשלים את יבוריאן, יכול להיות אופציה לא רעה לעומת האופציה לבנות מצבת חלוצים חדשה. אותו דבר לגבי ישראלביץ'. לא יזיק למכבי תל אביב לכוןן את סגנון המשחק שלה לזה של ישראלביץ'. לא בתור מנהיג, אלא כגישה, כסגנון, ולא לחלום שוב על אימפריה דורסנית. יש בנחישות ובנשמה של ישראלביץ', על אף מוגבלותו, המון ערכים מכביסטים נשכחים שכדאי להזכיר בעונה הבאה.

שווה גם לשקול מחדש את אופציית טומאסיץ', למרות הכתם שרודף אותו מתחילת העונה. יש משהו בבלם הזה שמעלה מחדש את השאלה האם הוא לא קורבן של בנייה לא נכונה של ההגנה, וחוסר הבנה שאסור לבנות עליו כבלם המוביל. נבחרת בולגריה לא היתה מאזרחת כל אחד. אם מכבי תלך בעונה הבאה על בלמים מוכחים כמו בנאדו או סטרול ואפילו תצליח לשים את ידה על מגן ברמה של דדי בן דיין, אופציית טומאסיץ' לא נראית משוגעת לגמרי. אין טעם להזכיר שוב את עניין שכר הלימוד בעונה הראשונה במכבי תל אביב. גם למכבי תל אביב אין כבר כוח לשמוע על זה.

דרור קשטן חונק את ליגת העל. הזימונים החדשים של מאמן הנבחרת לא באמת נותנים תקווה למצטייני הליגה ומספקים תורת גמול הוגנת שתאיץ בשחקנים להשתפר ולהיות מוזמנים, אלא רק מלמדים שקשטן מזמין שחקנים שהוא יוכל להסתדר איתם. לא השחקנים הטובים ביותר, אלא השחקנים שיהיו הנאמנים ביותר. קשטן לא רק מאמין שהוא המציא את פיני בלילי – ציטוט שחשף צורת מחשבה מעוותת ומסוכנת של מאמנים – אלא מנסה להמציא את הליגה מחדש. יצחקי אחד בסגל זה ממש לא מספיק. קשטן כבר זימן אותו ואחרי הלחץ הציבורי לא הייתה לו ברירה אלא להחזיר אותו. אם יצחקי כבר מוזמן, אז יש עוד כמה ברשימה.

ורמוט ומורי, שני שחקני ליגה מעולים, הם דוגמה לנטייה הקשטנית לבחור שחקנים שיהיו ממושמעים לו. שחקנים שאין להם שום סיכוי להשפיע על המשחקים מול יוון, אלא אם כן יותר חשוב לקשטן כרגע לבנות נבחרת. לקשטן אין למשל את גדלות הנפש של קאפלו, שהחזיר לסגל שלו את בקהאם המתקמבק. אם לקשטן היה מעט מהחומר הזה, הוא היה מזמין לפני ורמוט ומורי, את קטן ובנאדו – שני מועמדים רציניים מאוד לתואר שחקן השנה. הניסיון האירופי של השניים, בתוספת היכולת שלהם להתמודד עם הפיזיות היוונית, לא רק שווים סגל. הם שווים הרכב. לבנאדו זה בטח מגיע. הוא מופת לכל שחקן בנבחרת ישראל, וקטן פשוט טוב יותר מרוב שחקני הקישור הקדמי והתקפה. הם עונים לכל הקריטריונים, חוץ מזה החשוב באמת: הם לא שחקנים של קשטן ו/או לא יהיו חיילים שלו.

1. התחקיר העני, השטחי והגזעני שהתכנית שתולים סיפרה לנו על ארגון "לה פאמיליה" לא היה רק מיחזור ילדותי לסטריאוטיפים ישנים בנוגע לאוהדי בית"ר ירושלים, אלא לכל קהל אוהדי הכדורגל הישראלי. אם אורלי וילנאי פדרבוש היתה עושה באמת תחקיר, היא היתה מגלה שהשנה רמת האלימות בכדורגל הישראלי פחתה בצורה מעוררת פליאה. היא היתה מבינה שהכתבה שלה מנותקת קונטקסט ולא קשורה לנעשה בשנה האחרונה. פדרבוש השטחית והצפויה היא רק מתחזה לתחקירנית, אלא שבמקרה הזה הבעיה היא של כולנו. גם אנחנו שבוים בקונספט ההיסטורי ומתעלמים מהיחלשותה המתמדת של האלימות במגרשים, למעט התפרעויות מקומיות ומקריות. גם אנחנו מתקשים להשתחרר מהדימוי הקבוע של הענף, ובכלל לא שמים לב שהכותרות הפליליות השנה, דווקא, הולכות למכבי תל אביב כדורסל. ההיא שהיתה יקירת התקשורת.

2. אותו צאן הולך באופן עיוור גם אחרי מה שהפרשנים אומרים בטלוויזיה. ברקוביץ' אומר שלא היה פנדל על בן שושן ושלא הגיע אדום לאנייימה, וכולם מצטרפים כמו מקהלה. בחדשות הספורט, בעיתונים, ברדיו. אז מה אם אניימה מרים את יד שמאל שלו ושולח אותה כדי להפיל את בן שושן. עבירה היא גם כאשר הכדור לא נמצא ברגליים שלך, אבל אם ברקוביץ' אמר, מי אנחנו שנחשוב באופן עצמאי?

"לסכנין יש סגל מעולה"

שנייה אחרי שבני יהודה אמרה את המילה תואר, היא נחנקה מול מכבי חיפה. ובאמת, בני יהודה נראתה כמו כמו הקבוצות שאנחנו רגילים לראות במאבקי אליפות: פחות שמחה, פחות זורמת, קצת כבויה, קצת מפוחדת, קצת לחוצה, רק לא יודעת להסתיר את זה עם שער. בפעם הקודמת שדיברו בבני יהודה על תואר, נשקו לשיפולי הצמרת והגיעו לגמר הגביע, האכזבה קטעה מהר מאוד את המומנטום החיובי בו היה המועדון. הפעם לבני יהודה יש סיכוי טוב יותר. הסגל טוב יותר, לא מבוסס רק על שחקני רכש שנפלטו מקבוצות אחרות, שלד שאפשר יהיה לרוץ איתו עוד שנתיים- שלוש. שלד שעם חיזוק קטן ומדויק יוכל למנף את העונה הזו לעונה עוד יותר טובה ולהפוך את החידלון מול מכבי חיפה לזכרון רחוק על משחק בו הובקעו הבתולים ונלמד הלקח.

למרות שכולם אוהבים לדבר על שניידר וגאידמק, הקבוצות הקטנות כמו בני יהודה צפויות בעונה הבאה לסבול הרבה יותר מהמשבר הכלכלי. הפירורים יתמעטו והתקציבים יקטנו, במיוחד כשיש יותר קבוצות ופחות הקצבות. אלא שיש גם צד שני למטבע. כשנגמרת השתוללות המחירים, איכות האירגון להתמודד עם הכאוס ולשמור על הדרך משחקת תפקיד מכריע. אלו בדיוק היתרונות שיש בניהול בבני יהודה. אם לחזי מגן לא יימאס פתאום, יש לו סגל שיהיה לו מה למכור מול הגדולות של הליגה. יש לו גם מאמן שיודע לעבוד לטווח ארוך ועשה משהו דומה עם מכבי פתח תקווה, ויש לו מנהל – משה דמאיו – שיודע לתפעל היטב את השחקן הישראלי, הרבה יותר מכל נציגי הדור החדש שתפסו את מקומם של האברם לוי למיניהם. לא בטוח שהתהליך הזה שהחל במשחק מול מכבי חיפה יישא פרי כבר במבחן הבא מול הפועל תל אביב, אבל זה יכול להיות עוד צעד בדרך לשם.