פירקנו אותם

מי היה מאמין שככה נשנא את השבדים? כיצד קרה שפיתחנו יריבות ואיבה עם מדינה כל כך ניטרלית ונטולת אופי? איך האומה הנפלאה, זו שהביאה לעולם את השבדיות, הפכה בכזאת טבעיות לאויבת העם היהודי? מתברר שדי בקלות. הפעם, לשם שינוי, נוכל להתנחם בכך שלא אנחנו היינו אלה שהציתו את השנאה הלאומית, כיוון שקשה היה שלא להיסחף אחרי רגשות הפטריוטיות למראה מאות המתפרעים מחוץ לאולם במאלמו – שונאי ישראל במלוא מובן המילה - שתקפו שוטרים, שרפו פחים והשתוללו כאילו זה עתה מטוסינו הפגיזו את שטוקהולם, ולא את קני הטרוריסטים בעזה. אפילו דודי סלע, שבדרך כלל מתהדר בחיוך תמים ונאיבי, הזיל דמעה נרגשת. פירקנו אותם.

השידור הטלוויזיוני, כצפוי, יישר קו עם הזקפה הלאומית המשתוללת. משלמה צורף, אבי דוקטרינת "הפרשן מהיציע", לא הופתענו כשהתלהם והשתלח בכל שופט קו צורר ומביאי כדורים אנטישמים, אבל ההפתעה הגיעה דווקא מצדו של רן מלובני, שבדרך כלל משדר בצורה מאופקת ומקצועית, אך הפעם נגרר אחר הרגשנות הישראלית. "איפה השבדים עכשיו?", שאל צורף למראה הישראלים המחובקים אחרי הניצחון, ומלובני לא היסס לזנוח את הממלכתיות והרשמיות ולהצהיר בפה מלא: "הם ברחו לחדר ההלבשה כמו שפנים!". יישר כוח מלובני, העם איתך, מתברר שלפעמים זה דווקא נחמד להיות הנבל, זה שמוצא את מפלטו בפטריוטיות. עכשיו רק נותר להכין את הקרקע לקראת המפגש עם רוסיה. הם מוכרים נשק לאירנים, לא?

ואם באויבי העם היהודי עסקינן, הרי שקשה להתעלם מהעליהום התקשורתי על אייל לחמן, התנפלות אלימה שרק במקרה הגיעה לשיאה אחרי הפציעה המצערת של כוכבה של חביבת התקשורת, הפועל ת"א. זה כבר קונצנזוס שלחמן דורש משחק אגרסיבי מחניכיו, ואין ספק שחלק מההסתערות על המאמן היא מוצדקת ואולי אף מבורכת – הרי ראוי שתופעות שלילות יגונו על ידי התקשורת – אבל נדמה שהפעם לא רק שופטי ליגת העל נכנעו בקלות מדי ללחץ שהופעל עליהם, אלא קודם כל סכנין. ספק גדול אם מישהו במועדון מאמין בלב שלם שהידע המקצועי של ערן קוליק עולה על זה של לחמן, כך שבבסיס ההחלטה עומד בעיקר הרצון לשינוי תדמיתי ומנוסה מכל פוטנציאל לפרובוקציות. נדמה שהשאיפה של הקבוצה שלא לעורר את זעם היהודים ולהישאר בלב הקונצנזוס, שאיפה שמקורה ברגשות נחיתות בלתי נמנעים, עלולה להרוס אותה ולהפוך אותה לעוד קבוצה בנאלית ומשעממת, תהליך שיסתיים בהתפוגגות איטית ובחזרה לליגות הנמוכות. הלא אם כבר יורדים ליגה, לא כבר עדיף לעשות את זה בגאון עם לחמן מאשר בצנעה עם קוליק?

מאז ומתמיד היו הבדלים תהומיים בין בחירת ה-MVP ב-NBA לבין בחירת שחקן העונה בליגות האירופאיות. בעוד ב-NBA הדרישות לבחירה ברורות – השחקן היעיל ביותר – הרי שעבור רבים באנגליה, למשל, הפריחה המחודשת של ריאן גיגס מציבה דווקא אותו כמועמד בכיר לתואר שחקן העונה בפרמיירליג, וזאת בזכות המנהיגות הכרזימתית, הדוגמה האישית והאופי הסוחף, ולא רק בגלל מאזנים סטטיסטיים. נדמה שאם יש לבחור את שחקן העונה ב-NBA לפי המדדים הללו, הרי שגם הפעם שאקיל אוניל, הקקטוס והאגדה, ינער מגבו בקלילות אופיינית את כל יריביו ויוכתר כדמות הבולטת, האהובה והמוערכת בליגה, כשבגיל 37, עם ברכיים שאמורות כבר להתפורר וגב שרק בנס ממשיך לסחוב את 150 הק"ג שלו, הדיזל פשוט מסרב להיגמר. זו לא רק העובדה שהוא עדיין דורש את הכדור בכל התקפה, שהוא עדיין מאמין שהוא הגדול בכל הזמנים, שבסיום כל משחק הוא משחרר ציטטות פואטיות שמזכירות שהוא בעצם משורר מבוזבז – זו בעיקר שמחת החיים, רוח הנעורים, הברייקדאנס באימונים, החיוך הכובש, וחשוב מכל - אהבת המשחק. אופיו הסוחף והקסום של שאק הצליח להפוך השבוע גם ריב תקשורתי עם ואן גנדי לאירוע חינני, והזכיר לנו שוב שהחור שייווצר בליגה עם לכתו גדול בערך כמו הלב שלו.

רק לפני כמה שבועות התבקש מאיר איינשטיין מצ'רלטון להתייחס לאולפן האלופות של ערוץ הספורט, ולא היסס להצהיר ש"בליגת האלופות כל קישוט גורע". גם אם דבריו של איינשטיין נובעים בעיקר מהתחרות עם הקולגות, הרי שאולפן פורים השבוע הזכיר לרבים את המגרעות של החבר'ה מקרימיניצקי, עם אותו קליפ פורימי צפוי, ששוב הילל את כישרונות הערוץ, טפח לחבר'ה על השכם בהפגנתיות, והמחיש את ההערצה העצמית והנרקיסיזם המוגזם של מודי וחבריו, שנדמה שכבר שכחו מי אמורים להיות הכוכבים האמיתיים של הערב.