מכאן בטוח תצא סינדרלה

מותה של סינדרלה

כמו שהרגנו את הקסם של הליגה עם עומס הציפיות והכתבות, כך גם עשינו לגביע. הגימיק מוצה, הקטנות קורסות והרומנטיקה נשחקה. דוד רוזנטל דווקא מתגעגע לימים בהם העריכו את הקבוצות הגדולות

הפרומואים הרגו את אום אל פאחם

אף אחד לא יכול לדעת מה עבר לאבי לוזון בראש במהלך הפנדלים בחצי גמר הגביע בין הפועל תל אביב לבית"ר/שמשון תל אביב בשנה שעברה, אבל אפשר רק לנחש. זה בטח היה משהו בסגנון: "אוי ואבוי לי, לא עוד קמפיין של חלוקת כרטיסים למשחק הגמר בבתי ספר ובמתנ"סים". אחרי מפגשים בגמר בין מכבי תל אביב להרצליה או הפועל תל אביב לאשקלון, ללוזון הייתה סיבה טובה לדאוג. כשהפועל ניצחה לבסוף וסידרה לעצמה גמר נגד בית"ר ירושלים, הוא בוודאי נשם לרווחה. הפעם לא הייתה שום בעיה להיפטר מהמלאי, והאיצטדיון הלאומי אולי ראה עוד משחק גמר ברמה ירודה, אבל לפחות עם מגרש שמלא באוהדי כדורגל אמיתיים ולא סוג של אירוע צדקה.

לא בטוח שלוזון הפנים זאת בגמר האחרון, אבל הרבה אנשים מתחילים להרגיש כי הגימיק של הסינדרלות מתחיל למצות את עצמו. ג'קי בן זקן אמר השבוע ב"יציע העיתונות" שהפרשנים הרסו את הכדורגל, כשהוא מכוון את דברים לליגה: עומס הציפיות, הדעות, הניתוחים, הרוע – זה פשוט היה גדול מדי על הליגה הצנועה שלנו. נדמה כי מגפת הציפיות המוגזמות מתחילה לכרות את הענף עליו ישבה האלטרנטיבה לליגה שלנו – גביע המדינה. גם אותו חנקנו בקדימונים, בכתבות, בציפיות, עד שלא נותר ממנו שום קסם. לכן, אין זה מפתיע כי הסינדרלות בסכנת הכחדה והעונה עדיין לא מצאנו אחת כזו. הבילד-אפ למשחקי סיבוב ט' - פעם סופ"ש זניח במהלך העונה ובשנים האחרונות מקוטלג כאירוע שיא – לא הותיר שום סיכוי לסינדרלות. אף מאמן של קבוצה בליגת העל לא היה זקוק לשיחת מוטיבציה לשחקניו, התקשורת עשתה עבורו את העבודה. מספיק היה להביט בלחץ של שחקני אום אל פאחם, שחלקם לא רצו לקחת חלק בפנדלים מול בני יהודה, כדי להבין שגם הם קראו מה שכתבו עליהם, ראו את הקדימונים והרגישו כאילו כל המדינה על הכתפיים שלהם. פעם זה לא היה קורה. הפתעה, הרי, עושים בשקט.

טוב לדעת (מקודם)

נובמבר סייל: ההזדמנות שלכם לנצח את הכאב - במבצע

לכתבה המלאה

אינפלציה של סינדרלות

למרות טיבו של גביע המדינה להיות נוסטלגי ולגרום לזיכרון להריץ משחקים בלתי נשכחים מהעבר, שינוי השיטה והסרת השריון לקבוצות ליגת העל בסיבוב ט' גרמו להיווצרות מהירה דווקא של קלאסיקות מודרניות. חמש השנים האחרונות נתנו לנו מנה גדושה של סיפורים מרתקים על מהות הספורט: הזכייה הבלתי תיאמן של הפועל רמת גן ב-2003, הניצחון שלה על מכבי חיפה במכתש לפני שנתיים, המרחק הקצר בין הפועל אשקלון לנשיא ב-2007 וכמובן ההעפלה של בני סכנין לאירופה דרך הזכייה בתואר. כך שבסך הכל מדובר בשינוי שהיה מבורך, כמעט הכרחי, כדי להפוך את הגביע למפעל של כולם, על אמת.

רק שאת החומר הזה שיווקו לנו הרבה יותר מדי פעמים בשנים האחרונות, סוג של מנגנון הרס עצמי שחיסל במהרה את האלטרנטיבה. אי אפשר כל שנה לצעוק סינדרלה, סינדרלה, ולצפות שנאמין. סינדרלה מגיעה אחת לכמה שנים, לא כל שנה. ההתייפייפות סביב הקבוצות הקטנות איבדה את הלגיטימציה ברגע שפערי הרמות טושטשו והגיעו לידי הבלטה בכל הזדמנות. הלא אם עוד פעם אשמע מהשדרים ש"קשה להבחין מי פה בליגת העל ומי בליגה א'", אשבור את הטלוויזיה. המציאות החדשה שהתגבשה בגביע היא של ערטול מוחלט של מהות האנדרדוג, ובכך מבקיע ערוץ הספורט שערים עצמיים פעם אחר פעם כששדריו טורחים לציין את העובדה הזו.

בעונה הבאה, כשליגת העל תתמלא ב-16 קבוצות, מכת המוות שהגיעה בעקבות זילות המושג אנדרדוג וסינדרלה וטחינתם עד דק תמצה סופית את הגימיק. קבוצות כמו טמרה, עכו, נצרת והפועל רמת גן יהיו חלק מהתפריט השבועי שלנו. המגרשים הרומנטיים, סיפורי הפריפריה הקסומים, יהיו חלק מהנוף הקבוע של הליגה, עד שלא יישאר שום געגוע לפרוק בגביע. או אז, כשגדולות ייפגשו רק פעמיים בשנה, נחזור אולי להעריך גמר גביע בין בית"ר להפועל תל אביב או מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב. ואם לא הבהרתי את זה עד עכשיו, זה גם מה שאני מעדיף. לא רק באשמתי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully