הספורט (הכחול) לבן

אם ממש תתעקשו, אפשר גם למצוא משהו שלילי בסופ"ש השבדי שעברנו בלי יותר מדי טניס איכותי. סופ"ש שהמחיש לנו שוב עד כמה גביע דייויס הוא אולי המפעל הקבוצתי היחיד בעולם, שבו עומק של נבחרת זה מושג כמעט חסר השפעה. לפני 22 שנים היו אלה עמוס מנסדורף ושלמה גליקשטיין שעמדו בגבורה מול נבחרת כוכבים צ'כוסלובקית, וניצחו 2:3 כשרק שניהם מרכיבים את סגל הנבחרת הישראלית, בדרך לרבע גמר הבית העליון. לא משהו שונה במיוחד מנבחרת הדייויס שלנו בשנים האחרונות. אז נכון, נבחרת הדייויס הנוכחית נהנתה בשנים האחרונות משירותו של צמד מהטופ העולמי במשחק הזוגות, אבל כשהצמד הזה התפרק זמנית, גילינו במשחק נגד שבדיה עד כמה חמור מצבו של הטניס הישראלי. אחרי הכל, מי היה מאמין שטניסאי כמו אמיר חדד, שכל קילוגרם מיותר שלו מסמל שנת פרישה מהטניס המקצועני, יהיה רבע מהנבחרת ששחזרה את ההיסטוריה של 1987.

אלא שזה יהיה מוטעה להסתכל על ההישג הענק הזה דרך זוית כל כך צרה. ישראל היא לא הנבחרת היחידה שהגיעה רחוק בגביע דייויס ללא סגל מרשים, אבל העובדה שהיא עושה את זה בפעם השנייה הופכת אותה לאחת הסינדרלות הגדולות בתולדות המפעל הזה, אם לא הגדולה שבהן. תחשבו על זה כך וזו לא הגזמה - העפלה לרבע גמר הבית העליון בגביע דייויס שוות ערך לפחות לעלייה לשמינית גמר גביע העולם בכדורגל, או לפחות למונדיאל עצמו. מדובר במפעל בעל חשיבות עצומה, מפעל קבוצתי בו אנו סובלים מפערים כמעט כמו בכדורגל. לא מדובר בענף איזוטרי, פה אנחנו מתעסקים בדבר האמיתי.

זה יהיה מוטעה באותה מידה לייחס את הניצחון להרכב החסר של השבדים. מי שחושב שזו נבחרת שישראל הייתה צריכה לעבור בקלות, חושב כנראה שאנדי רם היה החוליה החלשה במשחק הזוגות נגד השבדים או בקיצור - לא ממש מבין בטניס. מאטס וילאנדר, להזכירכם, הוא אחד הקפטנים היותר ערמומיים בגביע דייויס, ובזמן שהשבדים סיפרו לנו אגדות על צעירים חסרי ניסיון שיארחו את הישראלים, הם עמלו במשך מספר חודשים על הכשרת שני תותחים עתירי נסיון, שהיו יכולים בקלות להפוך את התוצאה ואפילו לסגור עניין כבר ביום הראשון. מי שחושב שקל לנצח מסורת כזו, מוזמן לבדוק שוב את ההיסטוריה של שבדיה בגביע דייויס או סתם להיזכר מה היה כאן נגדם ברמת השרון.

ומי היה מאמין שדווקא הראל לוי יעשה את זה? רק לפני שנה וחצי הוא נשאר מחוץ לסגל נבחרת הדייויס, ואף קיבל אישור לעזוב את הארץ באמצע המפגש ההיסטורי שבו ניצחה ישראל את צ'ילה 2:3. אם לא הפציעות של נועם אוקון, יתכן ולא היה חוזר לסגל עד היום. אבל בטניס יש כל כך הרבה עליות וירידות, כך שאולי המשחק הגדול הזה של הראל לוי, יכול לגרום לנו להיות אופטימיים באשר לקאמבק אפשרי של שחר פאר. אחרי הכל, לוי היה הטניסאי השלישי בישראל בכל הזמנים (אצל הגברים) מבחינת דירוג והגיע למקום ה-30 בעולם, מצד שני הוא כבר היה עם רגל ושלושת רבעי מחוץ למקצוע הזה. עכשיו, אחרי שהשיג את הניצחון הקבוצתי הגדול בקריירה שלו (אפילו שמדובר ביריב שכבר לא סופרים אותו בעולם), אל תתפלאו אם הביטחון יחזור ללוי מחדש ותראו אותו מטפס בדירוג העולמי ומנסה לחזור לטופ 100.

ומי יכול לשכוח את שני הניצחונות שסידרו להראל לוי את ההזדמנות להיכנס להיסטוריה? האיש שתמיד עושה עבורנו היסטוריה – דודי סלע. אולי אחד מספורטאי הנשמה הגדולים שידענו. זה מדהים שהוא עדיין מסתובב לו בחופשיות יחסית במהלך השנה בנתב"ג, למרות התרומה שלו לספורט הישראלי. נראה שהגיע הזמן להתחיל להציק לו יותר, כי הילד הזה פשוט לא יודע איך לאכזב אותנו. שימו לב לרקורד המדהים שלו בגביע דייויס - תשעה ניצחונות ב-11 המשחקים האחרונים שלו, כאשר אחד ההפסדים היה במשחק חסר חשיבות (החמישי מול איטליה) והשני היה מול תומאס יוהנסון בארץ. וינר זה אחד שיודע מתי אפשר להפסיד, ובסופ"ש השבוע האחרון סלע ידע שהוא לא יכול להפסיד. ידע להיות וינר.

דודי סלע, הראל לוי, אנדי רם ובתקווה שבקרוב גם יוני ארליך - אין לנו שום טניסאי אחר חוץ מהם כי נועם אוקון כבר בסוף הדרך. תראו מה קרה כשחיפשו בנרות טניסאי לשעת חירום. תחשבו שהסגל של דרור קשטן היה מורכב מ-11 שחקנים בלבד לאורך כל הדרך ואל תשכחו להודות לקפטן אייל רן, שפשוט ידע איך להפיק יש מאין. עומק? זה משהו שאפשר למצוא גם בלב.