פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הלמאר והמתוק

        אודום התעורר מאז הפציעה של ביינום, והלייקרס לא עוצרים, בזמן שמרבורי מעמיד את הכימיה של בוסטון בסכנה. דן לזר מסכם את השבוע

        החמישיה הטובה

        1. כלים שלובים. מדהים, אבל משחק הניצחון הנאה של יוטה מול אטלנטה, ב-23 לפברואר, היה המשחק הראשון השנה בו לרשות ג'רי סלואן עמד סגל שלם ובריא. פעם ראשונה אחרי 56 משחקים בעונה. זו התפתחות מעניינת, ומעמידה את ההישגים של יוטה באור שונה. הג'אז התקשו לאורך תקופה לא קצרה אבל רושמים רצף ניצחונות נאה לאחרונה, עם תשעה רצופים, כולל על קבוצות מצוינות כמו הלייקרס, בוסטון, ניו אורלינס, דאלאס, יוסטון ואטלנטה. יוטה נותרה בתמונת הפלייאוף ואפילו נמצאת בעמדת קפיצה למקום הראשון בבית הצפון מערבי, מה שיבטיח לה יתרון ביתיות בתחילת הפלייאוף. אף אחד לא ירצה לפגוש אותה בפלייאוף, כאשר כל הכלים בה שלובים היטב ומתפקדים במלוא הכוח, והעתיד, לראשונה העונה, שוב נראה ורוד לקבוצה המוכשרת מעיר המורמונים.

        2. גוליבר בארץ הסנטרים. שאקיל אוניל בעונה נפלאה, את זה כבר אמרנו יותר מפעם אחת, אבל בגיל 37 מגיע לאוניל אזכור נוסף בזכות משחקו הבלתי מתפשר, העוצמות המרשימות מתחת לסל, הקליעה המשופרת מהקו ומשחק אחד ב-27 לפברואר, מול טורונטו, ששחקנים צעירים משאקיל גם בשנים רבות, ואפילו כוכבים גדולים, לא יזכו לשחק במהלך חיים שלמים. שאקיל טחן את טורונטו פעם אחר פעם, בדרך ל- 45 נקודות, כולל 20 מ-25 קליעות מוצלחות מהשדה. לא כריס בוש, לא אנדראה ברניאני ולא אף אחד אחר יכול היה לעמוד מול המפלצת, ואפילו להצר את צעדיה. אוניל לא קלע למעלה מ-40 מאז 2004, והפעם האחרונה שקלע יותר מ-45 נקודות היתה בכלל ב-2003. אגב, גם מול הלייקרס, במשחק הבא אחרי ההצגה מול טורונטו, רשם שאק 33 נקודות וסחב את השמשות על הגב לניצחון מרשים. "הוא פשוט חזק מדי, דוחף אנשים מתחת לסל ונכנס עד הטבעת. אין לנו מאצ' אפ מולו", הודה ג'יי טריאנו, מאמן הראפטורס אחרי המשחק הגדול של הביג קקטוס, והשלים אוניל בעצמו, כשאמר "אני חושב שאני השחקן היחיד בליגה שיכול להסתכל על כל הסנטרים ולומר: אני הולך לבשל את העופות על המנגל". אין ספק שאוניל מהווה מודל לחיקוי ולהשראה להרבה מאד ספורטאים, בכל רחבי העולם, הרואים שגם בגיל 37, ואולי בכל גיל, אפשר עדיין לעשות הרבה ותמיד לשמור על רוח טובה ולעשות את המירב האפשרי.

        3. השמש לעולם לא שוקעת. שימו לב מה קרה בשנתיים האחרונות בפיניקס - הטרייד של שון מריון עבור שאק הפך את הקבוצה לבעלת פחות פוטנציאל לרוץ, ההפסד בפלייאוף לסן אנטוניו היה מתסכל ויש מי שחשב שיכול אפילו לפרק את הקבוצה לגורמים, העזיבה של מייק ד'אנטוני, אבי אבות משחק הריצה של פיניקס, העזיבה של בוריס דיאו וראג'ה בל, הניסוי בשיטת המשחק של טרי פורטר ולבסוף הפציעה של אמארה סטודמאייר שלא יחזור עד סוף אפריל. ואחרי כל זה, פיניקס היא עדיין אחת הקבוצות המהנות ביותר בליגה, קבוצה שפשוט כיף לראות ותמיד יש סיכוי לתפוס באיזה סקור מטורף וחסר כל פרופורציה. בתקופה האחרונה קלעה פיניקס שלוש פעמים ברציפות 140 נקודות (פעמיים מול הקליפרס ופעם אחת מול אוקלהומה סיטי) ובסך הכל קולעת 106 נקודות או יותר כבר תשעה משחקים ברצף. פיניקס, בינתיים, ממשיכה לנצח משחקים, גם בלי סטודמאייר, ועדיין נמצאת במאבק על המקום האחרון בפלייאוף, אם כי דאלאס, יוטה וניו אורלינס שלפניה נראות במצב טוב יותר.

        4. תחליף ראוי. ב-31 לינואר קרע אנדרו ביינום את רצועות ברך ימין, האוהדים אחזו בראשיהם כלא מאמינים ואבל כבד ירד על משפחת הלייקרס המורחבת. אלא שמאז 16 משחקים חלפו (כולל משחק הפציעה עצמו, בו נפצע ביינום אחרי 5 דקות) והלייקרס ניצחו 13 מהם, עם חגיגות בבוסטון, בקליבלנד ומול ניו אורלינס ופיניקס. הלייקרס לא מורידים את הרגל מהגז וההשלכה הברורה ביותר של פציעתו של ביינום היא חזרתו לרלוונטיות של למאר אודום, שהוקפץ חזרה לחמישייה, ומאז רושם בממוצע 16.5 נקודות, 13 ריבאונדים ו 1.4 חסימות, כולם מספרי שיא לעונה זו. בסוף השבוע החולף גברו הדיבורים מסביב לקבוצה על כך שהלייקרס למעשה טובים יותר כאשר אודום פותח ולא עולה מהספסל, ובכלל טובים יותר ללא ביינום. עדיין לא ברור אם הסנטר הצעיר והמוכשר ישוב לשחק לפני תום העונה הסדירה או לא, אבל מה שברור לחלוטין הוא שהלייקרס לא איבדו את האמונה לאחר הפציעה וממשיכים לחוות עונה נהדרת ותקווה גדולה לגמר כללי שני ברציפות, שאולי הפעם יסתיים אחרת.

        5. מתעוררים בזמן הנכון. העונה המנומנמת של ניו אורלינס נראית כרגע קצת כמו מי שמתעורר משינה ארוכה, מתמתח מדי פעם, אבל הולך וצובר יותר ויותר ערנות. הצרעות נראות טוב יותר, מנצחות יותר (שבעה בעשרת האחרונים) וחוזרות לאיים על הצמרת הגבוהה במערב, שיפור משמעותי להתבוססות שלהן עד לפני כמה שבועות במקומות מהם נאבקים על הכרטיסים האחרונים לארץ המובטחת.

        לאחר פרשת הטרייד דד ליין, בה נשלח טייסון צ'נדלר לאוקלהומה סיטי בטרייד שנפל עקב מצב בריאותו של הסנטר, נראה שהניעור דווקא עזר מאוד, וצ'נדלר נראה מאושש, חוזר לשלוט בצבע ומתחת לסלים ועוזר להעלות את הקבוצה בחזרה אל המסלול הנכון. דייויד ווסט משחק נכון לעכשיו את הכדורסל הטוב ביותר שלו בעונה כולה, ולכן זה לא מפתיע שגם הקבוצה כולה לא נראתה טוב יותר בשום שלב אחר מאז תחילת נובמבר. לקראת הישורת האחרונה נראה שלצרעות יש מה להגיד במערב, וגם בפלייאוף הם עשויים בהחלט לשוב ולהיות סוס שחור שיכול ללכת רחוק מאוד.

        החמישיה הרעה

        1. כוכב לשעבר. סטפון מרבורי סוף סוף שוחרר מניו יורק, וכך מגיעה לסיומה סאגה ארוכה ועצובה, אחת המביכות ואולי הגרועה של העשור האחרון. הנה כמה פרטים על מרבורי, שתמיד נראה שעשה מעצמו הרבה יותר ממה שהיה בו באמת: נבחר רביעי בדראפט 1996 (מי נבחר חמישי? ריי אלן. איפה אלן ואיפה מרבורי). במהלך העונה הזו, בה לא שיחק, הרוויח כ-150,000 דולר ליום. אחרי שעזב את מינסוטה, הקבוצה עשתה קפיצת מדרגה בלעדיו, אחרי שעזב את ניו ג'רזי רצה זו עם ג'ייסון קיד לימיה הטובים ביותר, אחרי שעזב את פיניקס הפכו הסאנס למועמדים אמיתיים לאליפות, ועכשיו, אחרי שיעזוב את ניו יורק, אולי ייפתח הפתח להצלחה גם בקבוצה החבוטה הזו. לבסוף, מוקדם יותר השנה, כאשר החלו דיבורים על חתימה אפשרית של מרבורי בבוסטון, הסלטיקס שיחקו בתקופה הגרועה ביותר שלהם העונה וצברו כמה וכמה הפסדים רצופים ולא נעימים. אחת הסברות הייתה שהשמועות על בואו הצפוי של מרבורי פוגעות ברייג'ון רונדו הצעיר והמוכשר. האם קיבלנו רמז לעתידה של הסלטיקס, עכשיו כאשר השערורייה המהלכת והעונה לשם מארבורי הגיעה לגארדן?

        2. מיתון עמוק. בעיר המכוניות מרגישים השנה היטב את המיתון העמוק הפוקד את התעשייה האמריקנית, וחברות גדולות כגון ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר נאנקות תחת ערימות הקשיים הנערמות על ראשן, עד כדי איום קיומי אמיתי. אלא שבדטרויט יש עוד תעשייה אחת הסובלת מיתון קשה ואף במקרה שלה נראה שהשימוש במונח "ירדה מנכסיה" אינו רחוק מן המציאות. הפיסטונס כבר לא מאיימים על אף אחד ולראשונה מזה שש שנים לא תגיע דטרויט לגמר המזרח. דטרויט של השנה איבדה כיוון, נראית כאוסף של שחקנים לא מחוברים וללא יד מכוונת, ממש 180 מעלות לדבוקת השחקנים המיוחדת שהיוותה את מקור הכוח של הקבוצה הגדולה של השנים האחרונות. אלן אייברסון שאמור היה לסחוב את הקבוצה חזרה לרלבנטיות כאילו הזדקן באחת ואיבד את הכוח המתפרץ שלו, ומהשושלת הגדולה ההיא נותרו בקבוצה רק ראשיד וואלאס המזדקן, ריפ המילטון הדוהה וטיישון פרינס הלא זוהר. וואלאס אף הגדיל בשבוע שעבר לעשות כאשר קיבל שתי עבירות טכניות מהירות ונזרק מהמשחק מול ניו אורלינס, ומיד לאחר מכן השליך מגבת לכיוון מאמנו מייקל קרי, במין אקט שאולי מסמל את סוף התקופה שלו בקבוצה, שצפוי להגיע מיד בסוף העונה הנוכחית. הקבוצה חזרה בימים האחרונים לנצח, אחרי רצף של כשבעה הפסדים רצופים (כל הניצחונות ללא אייברסון), אך עדיין לא הבטיחה כלל את מקומה בפלייאוף, במה שעלול להיות המסמר אחרון בהילה שעטפה עד היום את המועדון.

        3. הדון האחרון. על גולדן סטייט עבר קיץ לא פשוט ואחרי שנחשבה לאחת הקבוצות המרעננות בליגה היא נכנסה למוד בניה, אם כי כאשר בשורותיך שחקנים כמו סטיבן ג'קסון, קורי מגטי, ג'מאל קרופורד, אנדריס ביידרינס ושורת שחקנים צעירים ומוכשרים אתה לא יכול להתעלם לגמרי מן ההווה. אפשר בהחלט לצפות לאווירה תחרותית, לרצון לנצח ולספורטיביות עד הסוף. בנוסף, הלוחמים מאזור המפרץ נמצאים במקום העשירי במערב, רק מקום אחד אחרי פיניקס, ואינם סוגרים את הליגה במאבק על המקום הטוב ביותר בלוטרי. אלפי אוהדים קנו מנויים השנה למשחקי הקבוצה האהובה עליהם, ואלפים אחרים ממשיכים לקנות כרטיסים בקופות לפני כל משחק ביתי. והנה, 25 משחקים לפני סיום העונה, מודיע דון נלסון שהוא הולך לספסל את כוכביו, הבריאים יש לומר, מדי פעם, ולמשחק שלם, כדי "לתת לצעירים מקום להתפתח". יש דרכים לשלב צעירים במרקם הקבוצתי, אפשר לתת לאנשים כמו ג'קסון לשחק 33 דקות לערב, במקום 41, או לתת לקרופורד 30 במקום 38, וכך לאסוף דקות עבור הצעירים, שילמדו לשחק לצד הוותיקים וילמדו על בשרם משחק אינטנסיבי מהו. אבל לא, הדון שולח אצבע משולשת אל האוהדים ומראה לכולם מי הבוס. אתם אוהבים את ג'קסון? מתים על מגטי? אולי לא תראו אותם במשחק הבא של גולדן סטייט, כי גולדן סטייט לא שמה עליכם, ובעיקר כי דון נלסון הוא (תופים) ה-בוס.

        4. על פציעות ואכזבות. להלן הנפשות האחרונות ליפול קורבן לעומס המשחקים האדיר ב-NBA: בן וואלאס ספג שבר ברגל ימין, קווין גארנט מושבת עם מתיחה בברך ימין, אריק גורדון עם כתף חבולה, דני גריינג'ר עם פציעת רגל וברך, מייק דנליבי עם פציעה חוזרת בברך, אייברסון עם פגיעה בגב, מאנו ג'ינובילי עם שבר מאמץ בקרסול ימין, אמארה עם פגיעה בעין, קווין דוראנט עם נקע בקרסול, ג'ף גרין עם פציעה בגב, גרג אודן עם פציעה נוספת בברך, ואלו רק רשימת השחקנים המוכרים שספגו פציעות בשבועיים האחרונים. האחרון להיפצע הוא לואל דנג, משיקגו, והמקרה שלו מתסכל במיוחד. הפציעה האחרונה, כנראה שבר שיסיים את העונה שלו, היא כבר הרביעית השנה של הפורוורד המוכשר, הצעיר אך המאכזב של שיקגו, אשר רק הקיץ חתם על חוזה ענק ומושמץ ולא הצליח לפדות את הצ'ק הענק החתום על שמו. במקום זאת החזיר דנג לשיקגו בעונה מתסכלת, עלובה, הפך במהלכה לג'אמפ שוטר חסר אנרגיות (במקום השחקן החד שנהג לחתוך לסל בכל הזדמנות) ומשחקן של 19 נקודות לערב, ב-52 אחוזים מהשדה לפני 2 עונות, ו-17 נקודות ב-48 אחוזים בשנה שעברה, הדרדר השנה ומסיים עונה אחרי 49 משחקים בלבד, ועם ממוצע מעליב של 14 נקודות לערב וב-45 אחוזים רעים. מישהו בשיקגו וודאי מורט שערות עכשיו, אחרי החלטה ניהולית נוספת אשר שוב נראה שלא תיטיב עם הקבוצה שכבר כל כך הרבה שנים מנסה להיבנות מחדש.

        5. כריס קרוס. קשים חייו של רכז צעיר ממוצע, ועוד יותר של רכז צעיר שמקבל לידיו מפתחות של קבוצה גדולה כמו יוסטון. שחקני על בליגה הטובה בעולם, כמו יאו מינג ורון ארטסט מביטים אל ארון ברוקס ומצפים ממנו לקחת את המפתחות לניהול הקבוצה ולנהוג אותה אל חוף המבטחים של הפלייאוף. וברוקס? מוכשר ככל שיהיה הוא עדיין לא מצליח לשמור על יציבות והרוויח ביושר, מאז הפך לרכז הראשון, את הופעתו הנוכחית בפינת כריס קרוס. מול ניו ג'רסי, ב-17 לפברואר, קלע ברוקס 8 נקודות אנמיות ולא משפיעות, אבל שלושה ימים לאחר מכן קלע 19 נקודות, עם 6 ריבאונדים ו-8 אסיסטים בניצחון על דאלאס. כבר ב- 22 לחודש שוב נעלם ברוקס במשחק מול שארלוט, עם 7 נקודות ב-33 אחוזים מהשדה, אבל הופיע פעם נוספת, רענן וטוב לב, יומיים לאחר מכן מול פורטלנד, עם 20 נקודות ו-5 ריבאונדים. לא חלפו אלא יומיים וארון שלנו לא מצא את הטבעת, בדרך ל- 3 נקודות ב-14 אחוזים מן השדה מול קליבלנד, אולם בראשון למרץ, במינסוטה, כבר השיב ברוקס המוכשר לאוהדים הדואגים במשחק נפלא של 22 נקודות ו- 10 אסיסטים יעילים, רק כדי להיעלם שוב בשלישי לחודש, מול טורונטו, עם 7 נקודות ב-1 מ-5, ושלושה איבודים לטבלון.

        ברוקס עוד יהיה רכז ראשון לגיטימי בליגה הטובה בעולם, אולם כדי שיגיע היום הזה במהרה בימינו, הוא חייב ללמוד איך להימנע מהופעות חוזרות בפינת כריס קרוס, ויפה עונה אחת קודם.