"אומרים שבמקום שעליו הוא דורך, הדשא לעולם לא ישוב לצמוח... השער הוא החגיגה של הכדורגל, החלוץ מייצר חגיגות, והשוער? הוא זה שמחריב את המסיבה. הוא נושא על גבו את הספרה אחת - הראשון שמשלם את המחיר... כשעל הקבוצה עובר יום רע, הוא זה שסובל יותר מכולם; תחת מטר של בעיטות, מכפר על חטאים קדמונים לא לו. שאר השחקנים יכולים לטעות מפעם לפעם או אפילו פעמים רבות במשחק, אולם הם יכולים לגאול את עצמם, הוא לא. ההמון לא סולח לשוער [ש]בטעות אחת הורס את כל המשחק ואז הקהל שוכח בבת אחת את כל ההישגים שלו ודן אותו לכף חובה ולדיראון עולם".
נדמה כי משפטיו הציוריים של סופר הכדורגל האורגוואי אדוארו גליאנו (בתרגומו המצוין של רועי בית לוי) יכולים לשמש רקע לשניים מהדמויות המעניינות יותר במחזור הספרדי - ויקטור ואלדז ודודו אוואט. לאחד תופרים תיק של אחד האשמים הבולטים במשברון של ברצלונה ולשני יש כבר אחריות על המיני מהפך והתייצבות של מאיורקה. האחד משלם היום על אופיו הקצת עצבני ולא עוזר לדברים להירגע והשני בא היום על שכרו בעקבות השקט שהוא שידר.
אל תפספס
רגיש מדי
אמירתו הקלאסית של איימה ז'אקה "שוער הוא חצי קבוצה" באה לידי ביטוי מוחשי במיוחד בעונה הספרדית הנוכחית. בראשיתה, ויקטור ואלדז ואיקר קסיאס כאילו עשו כל מאמץ על מנת להתחלף האחד עם השני. המפגש ביניהם בקאמפ נואו היה נקודת המפנה. ואלדז אומנם הציל שער קריטי (בעזרת דרנתה), אבל קסיאס היה ללא ספק השחקן הטוב ביותר על המגרש, ומשם ההגנה של ריאל לא הסתכלה אחורה. שוערה של בארסה, לעומת זאת, התחיל להסתכל אחורה במשחקים האחרונים רק כדי לראות איך הכדורים נכנסים לו לרשת, לעיתים קרובות באשמתו.
במחזור הקודם מול אספניול, ואלדז הגיע כזכור לשיאו עם בישול השנה לדה-לה פניה. אטו אומנם ניסה להזכיר לעיתונאים את הצלותיו של ואלדז מול בטיס שבוע קודם לכן וכדרכו הדגיש את גודל שני אשכיו של השוער, אבל זה לא ממש שכנע את העיתונאים. סיד לאו המצוין כתב בגרדיאן בתגובה "אם כך הוא הפיל אחד מהם. למעשה לא רק הפיל הוא רץ אחריו, מעד, החליק על המגרש והתנגש בפחי צבע לצלילי התרסקות והמולה ולא בפעם הראשונה". ועם שמונה שערים שספג בשלושת המשחקים האחרונים, ייתכן שלא מדובר בהחלקה האחרונה.
לכאורה, אפשר לומר להגנתו של ואלדז שהגנתו פצועה/מושעית (או לחילופין משחקת כאילו היא פצועה ומושעית), בעוד ההגנה של קסיאס למשל התייצבה. זה נכון, וזה עדיין לא מצדיק שום דבר, בעיקר כי מעבר לטעויות ישירות, חוסר הביטחון הקיומי שואלדז משרה על שחקני ההגנה שלו הוא בעיה גדולה לא פחות. מבחינת אוהדי בארסה יש כאן דמיון מטריד ליריבה שלהם אתמול (ראשון), אתלטיקו. ואלדז הוא אחד הגורמים העיקריים לכך שמארקז בועט בכל דבר חוץ מבכדור, פיקה לא מפוקס, פויול הולך לאיבוד בתוך הרעמה, אלבס מתרכז בלעשות קסמים למעלה, ופתאום אבידל הפצוע נראה כמו חומה בצורה ממש.
אוי-ויי-ויקטור לבש את אפודת השוער הראשון של בארסה ב-2002-2003, כתשובה-לכאורה לשוער הביתי של ריאל. רק שמהרגע הראשון היה הבדל עמוק ביניהם, ולא רק ביכולת. קסיאס תמיד נראה כאילו הוא רק רוצה לסיים את המשחק מהר כדי להספיק להשלים את שיעורי הבית שנשארו לו למחר (העובדה שכתיכוניסט הגיע לאימונים באוטובוס בעוד שאר הכוכבים של ריאל הגיעו עם פרארי ולמבורגיני רק הוסיפה). ואלדז, מנגד, נראה גם הוא אומנם כמו תיכוניסט (אז כהיום), אבל תמיד הסתובב עם חיוך זחוח ללא סיבה ונטייה להתפרצויות עצבניות. לאופי עצבני שכזה יש מחיר עבור שוער ועבור ההגנה שלו (אלא אם קוראים לך אוליבר קאן).
העצבים של ואלדז באו לידי ביטוי פומבי עוד בעונה שעברה, כשהודיע אחרי שער של תיירי הנרי ש"לא רציתי שיבקיע אני ממש לא אוהב את החגיגה שלו". אז אומנם בחירתו של הנרי לחגוג במשיכה עצמית בחוטיני הייתה תמוהה (בלשון המעטה), אבל בכל זאת מדובר בשחקן שעשה דבר אחד או שניים יותר מואלדז בכדורגל העולמי, שלא לומר פשוט חבר לקבוצה (תגובתו של הנרי, אגב, לא תועדה). בעונה הנוכחית, שלא במפתיע, ואלדז היה לראשון מבין שחקני בארסה שהתחיל להיות מוזכר בהקשרים אגרסיביים הרחוקים מהמגרש, כאשר תקף צופה תמים בקולנוע שביקש מחברתו להפסיק לעשן באולם.
עצביו של השוער הגיעו לשיא מתוקשר היטב רק בשבוע שעבר, על רקע שריקות בוז מהאוהדים ודיווחים כי בארסה מחפשת לו מחליף. ואלדז הודיע שהאוהדים "לא מעניינים אותי, רק המאמן והחברים לקבוצה". זהו כמובן משפט לא חכם במיוחד, בוודאי במועדון כמו ברצלונה, בו האוהדים הם בעלי המועדון, והם אלו שבוחרים את הנשיא שחותם על המשכורת שלך (וכנראה שיפסיק לעשות זאת מהרגע בו יוכל בסוף העונה). אבל ככה זה כשאתה עצבני.
מתעלם מאגרופים
כאן לשם שינוי נראה שהזווית הישראלית זו של דודו אוואט - באמת תורמת במשהו. בעוד השוער של בארסה תמיד אהב להיות הפרובוקטור, אוואט בגרסה הספרדית שלו תמיד ניסה להיות הילד הטוב. כך היה למשל כאשר במרוץ האליפות המטורף לפני שנתיים החלו כרגיל רחשים סביב מזוודות מלאות כסף כתמריצים לקבוצות שגמרו את העונה: בחטאפה לדוגמא הצהירו ש"צריך להכשיר את זה כי זה לא פוגע באף אחד" ואף הציעו הסברים יצירתיים ("המזוודות הן כמו אוסאמה בן-לאדן אף אחד לא ראה אותן, אבל הן קיימות", הבהיר אחד משחקני הקבוצה ברצינות תהומית). חבריו לקבוצה של אוואט בדפורטיבו הפגינו אף הם התלהבות ורדו למשל אפילו הכריז "אני משאיר את הנייד שלי זמין למקרה שמישהו ירצה להתקשר ולהציע לי מזומן".
אוואט היה היחיד שפשוט לא רצה להסתבך וענה בקצרה: "אני לא אוהב שום דבר שהוא לא חוקי". כשנשאל לעמדתו הפוליטית על רקע המבצע בעזה, בעקבות החולצה הפרו-פלסטינית של פרדי קאנוטה, ענה כי הוא פשוט רוצה ש"לא יהיו עוד מלחמות ולא עוד מתים" - דוגמה מובהקת עוד יותר להתנהגות שוער שרוצה להתעסק אך ורק בכדורגל, והופך יותר יותר יציב בנפשו. גם הצרות הכלכליות והמקצועיות של מאיורקה לא הלחיצו אותו.
בפגרת החורף אנשי "מארקה" טפחו לעצמם על השכם (כדרכם) על כך ש"היו הראשונים" שדיווחו שאוואט יגיע בסופו של דבר למאיורקה ולא לגיחון; ציירו אותו כמחוזר ("ולנסיה הציעה 8 מיליון יורו בקיץ האחרון ונדחתה", ובמאיורקה "עבדו בשיא המהירות" כדי להבטיח את הגעתו) והנגידו בינו לבין חרמן לוקס, השוער אותו הגיע להחליף במאיורקה, ש"במקום לנצל את ההזדמנות שניתנה לו אחרי פציעתו של מויה [השוער הראשון] עיצבן את השחקנים ואת הסביבה".
לאוואט, אחרי האגרוף המפורסם ממונואה, אין כנראה שום כוונה לעצבן אף אחד. עוד לפני שלושה שבועות, ערב המפגש עם מאיורקה ושוערם לשעבר, המשיכו אוהדי דפורטיבו להתעסק בפרשת האגרוף, אבל השוער הישראלי בחר להתעלם מכך (אוהדי סנטאנדר התייצבו לצידו בפורומים שלהם והצהירו באהדה שאוואט הוא "שוער מצוין ואדם טוב ובדפורטיבו עשו לו עוול"). מעבר לסיפור העצוב בסוף תקופתו בדפורטיבו, אוואט הצטיין כמעט לאורך כל שנותיו בספרד בפרופיל נמוך יחסית על המגרש ומחוצה לו כאחד. מלבד העיוות הקבוע של שמו לזה של מתאבק סומו ("א-וו-טאאאאה"), שמות התואר שדבקו בו היו נינוחים מאוד "סולידי", "יציב", "שקט". הניצחון מול חיחון, השלישי הרצוף של מאיורקה וכמו שני הקודמים ללא ספיגה, העלה את הקבוצה מעל הקו האדום, לראשונה בערך מאז הימים בהם ליהורם גאון היה שיער ("אס" הגדיר את אוואט במשחק הזה, שלא במפתיע, כ"רגוע"), ולמען האמת אם מישהו היה מהמר לפני שלושה שבועות שואלדז יספוג שמונה שערים בשלושת המחזורים הקרובים ואוואט יספוג אפס הוא כנראה היה יכול לקנות את כריסטיאנו רונאלדו.
ביום חמישי אוואט יארח את ואלדז בגומלין חצי גמר גביע המלך, כשמאיורקה תנסה לעשות את הבלתי סביר ולחזור מפיגור 2:0. מצד שני, גביע המלך היה המקום הקלאסי להתפרקות קולוסאלית של קבוצות גדולות בשנים האחרונות (ריאל של קירוש בגמר מול סרגוסה, וכמובן בארסה לפני שנתיים, שאחרי המסידונה ב-2:5 על חטאפה בחצי הגמר חטפה רביעיה ללא מענה בגומלין). ללא ספק יהיה מעניין במיוחד אם "אוואטה" ימשיך להיות "סולידי" וואלדז ימשיך להתחלק.
Shmulik_nili@walla.co.il
