יותר מסתם כדורגל

נדמה שרק אנשים שמצויים בסביבות הגיל של ריאן גיגס וחאבייר זאנטי יכולים להעריך את עליונותם הגופנית. בעוד רוב הגברים בני ה-35 מוצאים את עצמם ב-21:45 מנקרים מול המסך באפיסת כוחות, הרי שצמד ספורטאי העל האלה ממשיכים להתרוצץ במגרשי ליגת האלופות, נאבקים בגברים חסונים בשיא אונם ומציגים אינטנסיביות פיזית מעוררת השראה. בגיל הזה גבר אמור להיות שמנמן, עייף, מותש, לשחרר אנחה קלה כשהוא קם מהספה, לצלוע יומיים אחרי שנתקל בטעות בפינת השולחן, להרגיש שלבו כורע אחרי טיפוס שתי קומות עם שישיית מים מינרליים – אבל גיגס וזאנטי פשוט אינם יודעים מנוח. גיבורי העל הללו מצליחים להביך אותי שוב ושוב.

לפעמים חיבוק אחד שווה יותר מאלף מילים. חלוץ פורטו, ליסנדרו לופז, השווה ל-2:2 לזכות הפורטוגלים מול אתלטיקו מדריד, אבל שחקני ההגנה של פורטו העדיפו לחגוג בהתרגשות דווקא עם שוערם, הלטון הברזילאי, בסצינה קורעת לב. רק חצי שעה לפני כן הלטון הצעיר ספג שער מטופש מרגליו של דייגו פורלאן, וחבריו, שזיהו את המועקה שלו בעקבות אותה השמטה מביכה, הקיפו אותו בחיבוק קבוצתי במפגן חברות. לרגע אף היה נדמה שהם ממש מתייפחים על כתפו של השוער אחרי השוויון הדרמטי, כמו אומרים לו "תירגע, השווינו, לא הפסדנו בגללך", אך למעשה הייתה זו אותה אחווה ייחודית של שחקני ההגנה, החיילים האחראים ביותר בקבוצת הכדורגל, שיודעים עד כמה תפקידם הוא כפוי טובה.

קשה לדמיין מה עבר בראשו של ארסן ונגר, כשראה את קבוצתו פותחת את המחצית השנייה מול רומא בתשעה שחקנים בלבד. מיליוני דולרים מונחים על הכף, מיליוני אנשים צופים במשחק, יוקרתו המקצועית של המועדון עשויה להיות מוכרעת, אבל משום מה אין זכר לוויליאם גאלאס וקולו טורה. לאחר מכן התברר כי בעוד שהצרפתי קיבל טיפולים בחדר ההלבשה, טורה המתין לו בסבלנות בגלל אמונה טפלה, שמכריחה אותו להיות השחקן האחרון שעולה לדשא. ספק אם יש פער אירוני יותר בין המקצוענות והקפדנות של ליגת האלופות של אופ"א לבין הרגליהם המגונים של כדורגלנים, אבל נדמה שרק אלוהים יכול לעזור ברגעים כאלה למאמן יסודי כמו ונגר, שמכין את קבוצתו לכל משחק בדקדקנות ואחריות, אך מוצא שגורלו מופקד בידי אנשים שנסמכים על שדים ורוחות.

תוספת הזמן בסן סירו, יונייטד זוכה לכדור חופשי. ז'וליו סזאר, גיבור המשחק של אינטר, מסדר את החומה, המצלמה מתמקדת בפניו ומזהה את המתח בפרצופו, כשמהצד השני ניצב רונאלדו האימתני, שמביט בכדור בריכוז ופוסע שלושה צעדים ראוותניים לאחור. גם סזאר מכיר את הבעיטות הייחודיות של רונאלדו, שבמין מסלול משונה ניתקות מהקרקע ומתרוממות לאוויר, ומטרים ספורים לפני השער נוחתות בקשת מפתיעה, כשהכל נעשה במהירות שיא ובניגוד מוחלט לחוקי הכבידה. רונאלדו יורה, סזאר משמיט והודף בקושי, אך לשמחתו ההגנה מרחיקה את הכדור. השופט שורק לסיום, והמצלמה שוב מתמקדת בברזילאי, שמשחרר לאוויר צחוק מתגלגל וקולני. "איזה מזל", הוא אומר בהקלה לזאנטי, ושוב צוחק בקול גדול ובשמחה טהורה.

עד לדקה ה-82 המשחק בין ליברפול לריאל מדריד היה משעמם ומביך, ההפך הגמור מהציפייה ממפגש בין שתי אימפריות כדורגל (ונדמה שכל עוד לא תשתנה שיטת משחקי ההצלבה, גורלנו יועיד לנו עוד משחקים רבים מהסוג הזה. ככה זה כששני מאמנים יכולים להגיד בסיום משחק ש"0:0 זו תוצאה טובה"). ובכל זאת, רגע אחד במשחק המחיש את יכולותיהם המקצועיות של הכוכבים על הדשא, כשצ'אבי אלונסו חטף כדור במרכז המגרש ומ-60 מטר שלח במהירות טיל קשתי בניסיון להפתיע את קסיאס. הספרדי אומנם הציל שער בטוח, אבל עבור רבים היה זה ביצוע מושלם של ספורטאי נהדר, כדורגלן שניחן במיומנות שיא באמנות הבעיטה. השדר יורם ארבל, מנגד, ציין בקול עייף ורפה ש"קסיאס הדף בקלות לקרן". מה קורה ליורם? האם חלפו הימים בהם היה מתרגש מכדורגל?

לא במקרה נאמר השבוע עשרות פעמים בהקשר של יוסי בניון "הילד מדימונה". איזה מרחק פיזי ותדמיתי קיים בין העיר המדברית ומוכת האבטלה מהנגב לבין איצטדיון הכדורגל הנוצץ במדריד, איזה פער יש בין מגרשי החול הרעועים שבדרום לבין המתקנים המושלמים באירופה, כמה אמונה צריכה להיות לילד ממקום שכוח אל כמו דימונה כדי להגיע לאחת מהזירות היוקרתיות של הספורט העולמי. נדמה שהדבר הכי משמעותי בשער של בניון היה שהוא העניק תקווה לדור שלם של ילדים בישראל. תמשיכו להתאמן ילדים, זה יכול לקרות גם לכם.