לאן מנווטת ספינת הפיראטים?

יש הרבה סממנים שמגדירים עיר של פוטבול. קצת קשה להעביר אותם בכתב, זה מסוג הדברים שמרגישים בשטח. המושג הערטילאי לא כל כך קשור להצלחה או לגודל השוק, להפך – לעתים נדמה שככל שהשוק יותר קטן, כך מחוברת העיר לקבוצה המייצגת אותה. בוסטון וניו יורק הן לא ערים של פוטבול, למרות קהלי אוהדים עצומים (הפטריוטס הם קבוצת השוק השלישית בגודלה בעיקר משום שהם מאגדים חמש מדינות, הג'איינטס והג'טס במקומות 4 ו-5 בהתאמה). למעשה, ככל שהמקום פחות קוסמו-פוליטי, כך ניתן לחוש בזיקה בין התושבים לבין קבוצת הפוטבול שלהם. לא מדובר במשהו אמפירי שניתן להוכיח, הרי גם בבוסטון תמצאו דגלים, ז'קטים ושאר אביזרים של הפטריוטס, אלא בתחושה חזקה שנמצאת באוויר.

אבל ערך שוק הוא כן משהו שניתן להוכיח מבחינה מספרית. טמפה ביי, למשל, חולקת את האהדה במדינת פלורידה עם עוד שתי קבוצות, מיאמי וג'קסונוויל. כקבוצה שנוסדה רק לפני 32 שנים ושחלק גדול מתושבי העיר שבה היא משחקת הגיע כתוצאה מהגירת פנים בשל האקלים הנוח, לא אמורים הבאקנירס, לכאורה, למצוא את עצמם במקום גבוה במיוחד. על פי סקר "פורבס" שנערך ב-2005, טמפה ביי נכנסה למקום התשיעי (מתוך 32), ועל פי אותו סקר שנערך ב-2008, נסוגו הבאקנירס למקום ה-12. שקלול ערכן של הקבוצות נעשה על פי גורמים כספיים שמשקללים בתוכם מחזורי כספים והכנסות, בין היתר ממכירת מרצ'נדייז. את הנסיגה של הבאקנירס ניתן להסביר בכך שהפופולאריות שלהם עלתה לאחר הזכייה בסופרבול של 2002 וירדה קמעה עם הדעיכה שלאחר מכן, אולם גם ב-2008 הם נותרו איתנים בחלק העליון של הדירוג כקבוצת שוק גדול, עם מחזור כספים של 224 מיליון דולר בשנה, שמקדים את שתי הקבוצות מניו יורק.

הנתונים הללו מסבירים, פחות או יותר, איך הצליחה טמפה ביי להפוך לעיר ששרופה על פוטבול, כזו שכמעט מכל כלי תחבורה ניבט ממנה דגל, שכמעט בכל חנות בה, גם אם אינה קשורה לספורט, תמצאו איזשהו אזכור לבאקנירס. הלייטנינג זכו בגביע סטנלי בהוקי קרח ב-2004, הרייז הגיעו לוורלד סירייס בעונה החולפת ואף אחת מהקבוצות הללו לא מדגדגת אפילו את הבאקנירס. ככה נראית עיר של פוטבול.

בשל הזיקה הזאת לא צריך להפליג בדמיון כדי לתאר מה הרגישו התושבים בטמפה ביי בצהרי יום רביעי, כשנודע להם על המהפכה שביצעו המאמן רחים מוריס וה-GM מארק דומיניק. החיתוכים של אייק היליארד, ג'ואי גאלוויי ו-ווריק דאן היו מובנים, במידה מסויימת גם בלתי נמנעים, זה של קאטו ג'ון עורר סימן שאלה והניפוי של הליינבקר דרק ברוקס, מעוז ההגנה, בכלל היה תמוה. עם 11 הופעות בפרובול, בגיל 35 עדיין יש לברוקס, האיש שאמון על מערך ההגנה המשובח שהקים טוני דאנג'י בסוף שנות ה-90 בקבוצה, מה לתרום. אם קנזס סיטי נתנה בחירת דראפט עבור מייק ורייבל, שחקן הרבה יותר מוגבל הצעיר מברוקס רק בשנה, טמפה ביי יכלה להמשיך להחזיק את היהלום שעיצב את אחת ההגנות הגדולות בהיסטוריה.

מוריס ודומיניק בחרו לא לעשות את זה. ב-NFL לא מסבירים למה, והאמת היא שהם גם לא צריכים. באמריקה הכל ביזנס, ואף אחד לא נותן לך חוזה על בסיס מה שעשית, אלא על מה שתעשה. אם המאמן וה-GM חשבו שהשארתו של ברוקס לא תיתן להם כלום, זכותם להגיד לו שלום יפה. שחקנים גדולים מברוקס (ברט פארב, למשל) עזבו את הקבוצות שבהן הפכו לסמל. השאלה היא מהו המניע. האם יש כאן רצון אמיתי להצעיר את הקבוצה ולבנות משהו שיעמוד בצלמם ובדמותם של הראשים החדשים שלה, או שמדובר באיזשהו חשש של מוריס ודומיניק מדמות דומיננטית ופופולארית, גם אם לא פרובלמאטית בעליל, כמו ברוקס. חשוב לזכור, לבאקס לא הייתה בעיה להשאיר את ברוקס, משום שסך התשלומים שלהם נמצא 40 מיליון דולר מתחת לתקרת השכר, פריבילגיה שלא הרבה קבוצות יכולות ליהנות ממנה.

בינתיים, התשובה של הבאקנירס למסע הניפויים היא קלן ווינסלו, הטייט אנד הבעייתי משהו של קליבלנד, עבורו הם נתנו בחירות דראפט. הכוכב ההגנתי אלברט היינסוורת' העדיף את וושינגטון למרות שהיה חזק על הכוונת של דומיניק, ונראה שגם הרץ האחורי דרק וורד לא ממהר להגיע. ג'ונתן וילמה היה ברשימה וגם הוא לא צפוי לנחות ב"ריימונד ג'יימס" בטיסה מניו אורלינס. לטמפה ביי אין קוורטרבק אחרי השחרור של ג'ף גארסיה ובכלל, כמעט כל שחקן דומיננטי שרצתה הקבוצה בשנים האחרונות העדיף ללכת למקום אחר. את התשובות לתהליך שעוברים הבאקנירס לא נקבל בעונת 2009, הניצנים ייראו רק שנה אחת אחר כך. 2011 תהיה המדד האמיתי לפעילות של הצמד דומיניק-את-מוריס, שהחלו את הקדנציה שלהם בעשיית שריר בולט. ההיסטוריה הענפה של הליגה לימדה אותנו שהחיפזון הוא מהשטן ובשל כך ניאלץ להמתין, אבל אי אפשר להשתחרר מהרושם שלפחות כרגע הספינה של הפיראטים עושה את הדרך הבטוחה להתנגשות בקרחון.