פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        נקודת מפנה

        בכל עונה ישנם אירועים מכוננים שמשנים את מהלך האירועים מן הקצה אל הקצה. עומר דיקמן מתכבד לדרג את המפנים הגדולים של 2008/9

        6. החלפת מאמן: מינסוטה

        בתוך גשם הפיטורים חסרי התועלת ששטף את הליגה העונה, היה אחד שהקפיץ אותנו מהכיסא באושר. מדובר כמובן ברנדי וויטמן שנבעט ממיניסוטה לאחר עונה וחצי כושלות במיוחד ופינה את מקומו לג'נרל מנג'ר המושמץ שלו, קווין מקהייל. באופן בלתי סביר בעליל הצליח וויטמן לקחת חבורת שחקנים לא רעה בכלל ולהפוך אותם לקבוצה כל כך גרועה, עד שאי אפשר שלא לתהות האם ספר התרגילים שלהם כלל ריצת אמוק אל מעבר לקווי המגרש, והעברת הכדור לרכז היריב על מנת לקרב בין לבבות השחקנים. זה לקח בדיוק שבועיים למיניסוטה להפוך מבשר תותחים חסר ערך לאחת הקבוצות המרעננות בליגה, ובמשך שבועיים שלמים בחודש ינואר החזיקו הוולבס בתואר "הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר בשנת 2009".

        אולם אין ספק שהמהפך האמיתי שהתרחש היה בתדמיתו של מקהייל. ג'נרל מנג'ר נוראי בעבר, ומאמן מצליח ויצירתי בהווה, כזה שנדמה שהשחקנים סומכים עליו וזוכרים לו חסד נעורים מימיו כהול אוף פיימר במדי הסלטיקס. רבים טוענים כי חוסר יכולתו של מקהייל לשמור על עקביות בניהול הקבוצה לאורך השנים היא בדיוק התכונה אשר מעניקה לו יתרון בעמדת המאמן, ומציידת אותו בחשיבה היצירתית שכל כך חסרה למאמנים רבים בליגה. עם שלד שכולל את אל ג'פרסון, רנדי פוי, ריאן גומז וכמה בחירות דראפט גבוהות, מצבה של מיניסוטה מעולם לא נראה טוב יותר, בהנחה כמובן שהעולם נברא לפני שנתיים.

        5. הפציעה: ג'מיר נלסון (אורלנדו)

        העונה, יותר מתמיד, ישנה הרגשה שכמות הפציעות פשוט עוברת את כל גבולות ההיגיון. שלושת רבעי עונה עוד לא עברה אפילו, ורשימת הפצועים שינוחו עד הקיץ כבר כוללת את אמארה סטודמאייר, אנדרו ביינום, אל ג'פרסון, מייקל רד, ועוד רבים וטובים שפשוט אינם מצליחים לעמוד במעמסה הפיזית הכרוכה בעונה של 82 משחקים.

        אולם מבין כל השמות האלו ישנה פציעה אחת ששינתה לחלוטין את יחסי הכוחות בליגה ואת התחזיות להמשך העונה. נלסון אמור היה לעשות את ההבדל בין מאבק משולש ומרתק על מלכות המזרח, לבין רימאץ' מתיש בין לברון ופול פירס. בינתיים הספיקה אורלנדו להגיב באופן מעורר התפעלות והביאה בטרייד מוצלח מאוד את את רייפר אלסטון, שחקן מוכשר לכל הדעות שיודע גם הוא (כנראה כמו כל מי שחי באורלנדו) לדפוק צ'אקות מהשלוש. אבל האם מישהו מוכן להמר שזה האיש שיצליח להיכנס לנעליו הגדולות של ג'מיר? כנראה שלא. אבל זו התשובה שהייתי נותן אילו הייתם שואלים אותי אם המג'יק יחד עם נלסון באמת יכולים היו לזכות באליפות.

        4. המשחק: לייקרס מנצחת את בוסטון בחג המולד

        הדרך הטובה ביותר להביס ענק בלתי מנוצח היא לגרום לו לחשוב שהוא איננו בלתי מנוצח. וגם גמד. זה בדיוק מה שעשו הלייקרס באותו משחק חגיגי בערב חג המולד, בו ניצחו את הסלטיקס 83:93 וקטעו להם רצף של 19 ניצחונות רצופים. הסלטיקס של אותם ימים נהגו לדרוס את קבוצות הליגה בזו אחר זו בהפרשים דו ספרתיים בלי כל מאמץ, הפרשנים דיברו עליהם כעל אחת האלופות המרשימות של העשור האחרון, ואפילו שיא 72 הניצחונות הוותיק של הבולס נראה כמו שלולית קטנה בדרך למאזן מפלצתי שאיש לעולם לא ישבור עוד. אלא שאז ניגפה בוסטון בפני הלייקרים חדורי המוטיבציה, ונכנסה למרה שחורה שעלתה לה בשבעה הפסדים בתשעה משחקים. ללא ספק הישג שאפילו ראשי הקליפרס לא היו מתגאים בו (לפחות לא בפומבי).

        מאז הספיקה בוסטון לחזור למסלול הניצחונות, ולאחרונה אף שיקמה את מאזן ההרתעה שלה באופן משמעותי לאחר שהביסה, ללא קווין גארנט הפצוע, את פיניקס ודנבר בזו אחר זו, וקשה שלא להסכים עם מרבית הפרשנים לגבי היותה של בוסטון מועמדת בכירה לאליפות. אולם גל ההפסדים מתחילת ינואר, שלאחריו הגיע הפסד בקליבלנד והפסיד ביתי לאותם הלייקרס, בהחלט נותן תקווה לקבוצות האחרות, ומזכיר להם שאחרי הכל, בוסטון עדיין איננה סן אנטוניו.

        3. הקאמבק: פילדלפיה

        לפעמים פציעה של סופרסטאר היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך. תשאלו את אד סטפנסקי, המנג'ר של פילדלפיה, שבשלהי חודש דצמבר חיפש בייאוש לשלוח את אלטון ברנד בטרייד עבור חבל, על מנת שיוכל לתלות את עצמו על ההחתמה המיותרת שחירבה לו את הקבוצה. הסיקסרס, שפתחו את העונה על תקן אחת הטוענות הראשיות לכתר המזרח, לא הצליחו לחבר בין יכולותיו של ברנד במשחק העומד לבין צורת המשחק הפרועה שמכתיבים דאבל אנדרה, ומצאו את עצמם נאבקים עם טורונטו על המקום ה-14 במזרח.

        אלא שאז, הפלא ופלא, נפצע ברנד, ופילי המוכה חזרה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב בעולם, לרוץ כמו חבורה של פנתרים, ובתוך שבועות ספורים לחלוף על פני מחצית מקבוצות המזרח, בדרך אל המקום השישי. אז נכון, פילי של העונה הנוכחית היא עדיין כישלון מוחץ בהתחשב בציפיות ההתחלתיות, אולם במידה שתצליח הקבוצה להיפטר מהחוזה של ברנד במהלך הקיץ, יש סיכוי לא רע שבעונה הבאה היא תסיים אפילו במקום החמישי.

        2. הטרייד: צ'ונסי לדנבר, אייברסון לפיסטונס

        בניגוד למה שקורה בדרך כלל, הטרייד המשמעותי של עונת 2008/9 לא התרחש חמש דקות לפני סיום מועד ההעברות, עם כל הכבוד לת'אבו ספלושה ומעברו לאוקלהומה סיטי, אלא בתחילת נובמבר. שבוע וחצי אחרי הטיפ אוף הראשון חצו שניים מהסמלים הבולטים של הליגה את גבולות קונפרנסיהם וערקו אל הצד השני של הארץ. צ'ונסי בילאפס, הסמל הגדול של אימפריית הפיסטונס, נשלח להשליט קצת סדר בכאוס של דנבר, ואילו אלן אייברסון, הסמל הגדול של המרקם הקבוצתי, יצא להפיח רוח חדשה בקבוצה העייפה מן המזרח.

        הזרקורים, באופן טבעי, הופנו בראש ובראשונה לדטרויט שהביאה כוכב על חדור מוטיבציה לענוד טבעת, ועל הדרך פינתה את תקרת השכר שלה מחוזהו של בילאפס הישיש. אלא שמהר מאד הפכה דטרויט ל... דנבר מודל 2008, כשהשחקנים מגלים אפאטיות בשני צדי המגרש, המאמן מייקל קרי מתחרה עם עצמו על תואר הג'ורג' קארל של העונה, ובאמצע עומד אחד בשם אייברסון שלא מפסיק להתלונן. חוזה נגמר או לא חוזה נגמר, יש לי הרגשה שהטראומה הזו עלולה להסתיים בלא פחות מאשר ריסט כללי של המערכת וירידה למחתרת הלוטרי.

        ובינתיים, בצד השני של היבשת, אי שם בין הרי הרוקי, התרחשו דברים לא פחות מעניינים. דנבר, אולי הקבוצה המתסכלת ביותר לצפייה מאז המצאת הכדורסל, הפכה במחי צ'ונסי לקבוצה מסודרת ואטרקטיבית שמשחקת לשם שינוי בשני צדי המגרש, ואף אחד, אבל אף אחד לא רוצה לפגוש בפלייאוף. כרגע הנאגטס מדורגים במקום השלישי (!) במערב הצפוף, והסיבוב השני, שנראה בעבר כחזיון תעתועים שאיננו קיים באמת, הפך לציפיה ריאלית לחלוטין. על הדרך שינה בילאפס את ההיסטוריה של הבוכנות, והבהיר שהוא הוא היה החוליה החשובה ביותר בחמישיה המאוזנת ההיא, ושתואר ה-MVP של גמר 2004 יושב אצלו בצדק מעל האח.

        1. נקודת מפנה בקריירה: טרייסי מקגריידי

        לכאורה, הייתה זו עוד שנה טיפוסית בקריירה המשגשגת של טימאק – פציעה, ועוד פציעה, ואחר כך פציעה, ולבסוף ניתוח שמסיים את העונה. אלא שהפעם, כך נראה, הצליח טימאק להביא את הסעיף ליותר מדי אנשים. העונה הזו היא העונה בה הפך מקגריידי מגיבור טרגי שכולם אוהבים לאהוב, לנודניק מעצבן שמצליח להביא את הסעיף לחבריו לקבוצה, המאמנים, הפרשנים, האוהדים, ומוכרי הנקניקיות בטויוטה סנטר, עם קריירה שנראית גמורה מתמיד.

        במהלך חצי עונה אומללה הספיק טימאק להשבית את עצמו לחודש וחצי בגלל כאבי ברכיים חוזרים ונשנים, לאחר שעבר בקיץ ניתוח ברכיים מסובך, כשבתווך הוא מקפיד להסתכסך עם יאו מינג, לספוג ביקורת נוקבת מרון ארטסט על יציבות, ולבסוף להחליט על ניתוח מסיים עונה מבלי לטרוח להודיע למאמנו ריק אדלמן שלא יבנה עליו בהמשך. כל זה היה עוד נסבל איכשהו אלמלא היה מאזנה של יוסטון טוב בהרבה דווקא במשחקים בהם טימאק לא עוטה על עצמו את המדים האדומים.

        בעונה הבאה הוא כנראה יהיה על תקן מיני סטפון מרבורי, עם חוזה נגמר של 23 מיליון דולר וקבוצה שמעדיפה שיישאר בבית. לא נותר אלא לתהות האם נקודות השפל הזו מהווה את סיום הקריירה העצובה של טרייסי, שבעבר הלא רחוק הושווה לקובי בריאנט והיה אחד הכוכבים הגדולים בעולם הכדורסל, או שמא מתכנן הוא קאמבק נוסף שסביר להניח יסתיים גם הוא בתוך שבוע באחד מחדרי המיון בטקסס.