פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        על נחיתות ועליונות ספרדית

        הביקור של ליברפול במדריד יהיה גם הזדמנות מצוינת לרפא בניטז לפתור את תסביך ריאל (או רק להעצים אותו). אלונסו וטורס יותר מישמחו לעזור לו

        בדצמבר האחרון, בבוקר שלמחרת מינויו של חואנדה ראמוס, "מארקה" צהל על כך ש"מדריד מינתה את המאמן הספרדי הטוב ביותר" – שורות למולן קורא אחד לפחות בליברפול כנראה השתנק עם הקוקו פופס שלו, בהפתעה מעורבת בעלבון. מצד שני, עבור רפא בניטז, התעלמות וריאל מדריד במידה רבה הלכו ביחד משך שנים, כך שהעלבון אולי התעמעם מכוחו של הרגל. יש מעט מאוד אנשים שמכירים את המועדון מבירת ספרד יותר טוב מבניטז, האיש שבילה בו מגיל 12 – וכבר אז היה כותב הערות ומחלק ציונים לאלו ששיחקו לצדו. ואכן, לאחר קריירת משחק בלתי משמעותית שנקטעה באיבה עקב פציעה, בניטז עבד בכל רמות האימון של המועדון, אבל מעולם לא קיבל הזדמנות של ממש בזו הבכירה ביותר – ולכן יצא להוכיח את עצמו במחוזות אחרים.

        בניטז עלה לתהילה בולנסיה, משם תקע מקלות בגלגליו של פלורנטינו פרז עם שני תארי אליפות בשלוש שנים, ומולנסיה הגיע לליברפול והשיג את מה שבריאל כמהים לו כל כך שוב – הצלחה בליגת האלופות. ייתכן שאותו שילוב בין תחושה של הזדמנות שנגזלה ממנו במועדון בו גדל לבין ההישגים שקצר כאשר עזב את מדריד, יכול להסביר כמה דברים אצל בניטז. בראשם ישנו החיבור הלא טבעי בין תחושת עליונות, או לפחות ביטחון עצמי ניכר ("אנחנו מסוגלים לנצח כל קבוצה") לבין תחושת נחיתות ברגעי האמת, שבאה לידי ביטוי באמירות מוזרות - לגבי פרגוסון, לגבי ליברפול עצמה וסיכוייה לקחת אליפות וכהנה וכהנה.

        חואנדה ראמוס טען ערב הגרלת שמינית הגמר שהוא לא רוצה לקבל יריבה אנגלית – וכאשר קיבל את ליברפול ענה שהוא לא חושש מהידע העמוק של בניטז על ריאל, כי הוא "מכיר את ליברפול באותה המידה". ספק אם אפילו ראמוס עצמו באמת מאמין במשפט הזה – אבל סביר להניח שהוא חש צורך לומר אותו דווקא בגלל האפשרות שלבניטז תהיה השפעה קריטית על ההתמודדות. האפשרות הזו נובעת, בין היתר, גם מכך שהספרדים באופן כללי סובלים גם הם מתסביך עליונות/נחיתות - ביחס לכדורגל האנגלי.

        הטעות של פרגוסון

        אוהדי ניוקאסל שהגיעו למשחק גביע אופ"א מול בילבאו בסוף שנות ה-90 חשבו שהגיעו לגן עדן – כי המקומיים התעקשו להעניק להם בערך את כל הבירה שבעולם, בחינם. בני מדינה אחרת לא היו זוכים להכנסת אורחים שכזו. מבין כל אומות הכדורגל, אנגליה, שלימדה את הספרדים את המשחק, נותרה במובנים רבים נקודת ההתייחסות העיקרית.

        האנגלים תמיד היו שם - החל מההיסטוריה העתיקה של הכדורגל במדינה, שנוסד במכרות האנגליים בהואלבה; עבור בשם ובמדים של אתלטיק בילבאו ובנאמנותו המוצהרת של חבייר קלמנטה כמאמן הנבחרת למה שהתעקש לכנות "דרך הכדורגל האנגלית" ("lo de ingaltera"); וכלה בהערכה המסורתית ליכולת של הנבחרת האנגלית להילחם עד הסוף – יותר מה"סלקסיון" – למרות יכולת טכנית פחותה. האנגלים נכחו אפילו בכינויים שנתנה התקשורת לנבחרת הספרדית עצמה – שברגעים ציניים-מרירים כונתה על ידי העיתונאים "הארמדה", באנלוגיה היסטורית ברורה: ממש כמו בתבוסה לאנגליה במאה ה-16, הספרדים היו אוספים יחדיו כוח מרשים על הנייר, כזה שלכאורה חזק בהרבה מהיריבות, רק כדי להיכשל ברגע האמת, כל פעם מחדש. זה היה החלק העמוק ביותר בתסביך.

        אבל אם במשך שנים ההצלחות האירופיות של ריאל היוו מעין תחליף לכישלונות "הארמדה", בין היתר מול האנגלים, הרי שלאחרונה המצב התהפך. במפגש האחרון מול קבוצה בערך-אנגלית (פרנסנל), ריאל סבלה והודחה. הקבוצות האנגליות בליגת האלופות ובאופן כללי הפרמיירליג כליגה פתחו מעין פער על הליגה הספרדית בכל הקשור לביצועים ומשיכה גלובלית. לפתע הייתה הנבחרת למקור הגאווה המרכזי, עם רצף ניצחונות מדהים שהגיע לשיאו עם הזכייה ביורו והמשיך גם לניצחון נינוח מול אנגליה של קאפלו ממש לאחרונה – ניצחון שפתאום נתפס כטבעי לחלוטין. סיבה אפשרית אחת היא שנבחרת אנגליה, מה לעשות, עדיין משחקת כדורגל אנגלי קלאסי, עליו הספרדים למדו להתנשא. הקבוצות האנגליות הבכירות, לעומת זאת, כבר משחקות, באדיבות הזרים, בסגנון מתוחכם בהרבה – כך היה עם ארסנל של הנרי בשיאו שהדיחה את ריאל, כך קורה עם מנצ'סטר הנוכחית של רונאלדו, כך קורה בוודאי אצל ליברפול הספרדית של בניטז.

        בשתי הפעמים האחרונות בהן ריאל הדיחה קבוצה אנגלית, זו הייתה מנצ'סטר יונייטד שעדיין שיחקה, גם ב-2000 וגם ב-2003, בסגנון נאיבי משהו. אפילו פרגוסון עצמו חטא בנאיביות הזו ישירות כאשר הצהיר אז באופן מתמיה שמזידאן למשל לא תבוא סכנה, כי הוא "רק עושה פעלולים יפים". זידאן הגיב בלגרום לשחקני יונייטד להתנגש אחד בשני, ופרגוסון כאילו היה היחיד שהופתע: במקום לשמור באינטנסיביות ובאגרסיביות את הסופרסטארים של ריאל, הסקוטי ניסה לנצח אותם במשחק שלהם – והפסיד בגדול (מהפקת הלקחים שלו, אגב, סבלה בארסה בשנה שעברה). בניטז לא היה עושה טעות כזו, גם לא ולנסיה האגרסיבית ולעתים הברוטאלית שלו, ובוודאי שגם לא ליברפול שלו היום בערב.

        תמימות ומכניות

        הנאיביות של פרגוסון ב-2003 זכתה להערכה במדריד – הערכה שהתחברה לאותה הוקרה מסורתית כלפי האנגלים. העיתונאים הספרדים הסכימו אז ביניהם כי יונייטד "נותנת לך לשחק" ("dejan jugar") – מחמאה עמוקה, שנשמרת רק לקבוצות המכובדות ביותר ככאלו שנאמנות למהות המשחק במקום לסרס אותו באופן ציני. אבל בניטז הוא לא מאמן שיגרום לסימפטיה שכזו – והוא גם לא מחפש אותה. הרגישויות של כולם - אוהדים, בעלים, עיתונאים, אפילו השחקנים שלו (אותם ניהל בשיטות "הפרד ומשול" בולנסיה) - משוקללות כולן רק כל עוד הן תורמות למטרות שהוא מציב לעצמו. בניטז יעשה כל מה שהוא יכול כדי לתסכל את ריאל בפתיחת המשחק – בין היתר כי מי כמוהו יודע שבניגוד לאנפילד, ישנו סיכוי מסוים שאחרי חצי שעה יישמעו שריקות בוז כלפי הקבוצה הביתית.

        לצדו במטרה הזו יתבלטו עוד שניים שיש להם מערכת יחסים מורכבת עם ריאל מדריד (גם אם לא באותה מידה כמו של מאמנם). האחד הוא כמובן פרננדו טורס, האיש שהצליח לכבוש רק שער אחד נגד היריבה העירונית השנואה בכל שנותיו באתלטיקו מדריד, וכאילו נכפה עליו נגד רצונו לסייע לה פעם אחר פעם באינספור שערים מול בארסה. אל-ניניו היה ונותר אליל מבחינתם של אוהדי אתלטיקו, אבל בדיוק כמו המאמן הנוכחי שלו, גם הוא היה צריך לברוח ממדריד כדי לפרוח.

        מעבר לכך ישנו צ'אבי אלונסו, והסיבה שלו לרצות במיוחד לנצח היא כפולה. ראשית ישנו כמובן העניין הפוליטי. לפני מעברו לליברפול הספיק אלונסו להביס את ריאל עם סוסיאדד, וכבאסקי שמייחס חשיבות ללאומיות הבאסקית (לא דבר מובן מאליו), הוא כנראה נהנה מכל רגע; בחגיגות הנבחרת בגמר היורו אלונסו מיהר להיפטר כנשוך נחש מאותו דגל ספרד שבולט על חולצתה של ריאל כאשר זה הועבר אליו. ומי שתוהה מה המדים של ריאל מדריד עושים לבאסקים שמחויבים למטרה מוזמן לצפות שוב בביקור רב הנפגעים של בילבאו במדריד בתחילת העונה.

        אבל מעבר לעניין הפוליטי נדמה שיש גם עניין אחר, זה של אופי. בימיו בסוסיאדד הסתובבו שמועות עקשניות על כך שאלונסו יוחתם על ידי ריאל (אולי כניסיון של פרז להוכיח שמכונת האושר הדביקה שלו מתעלה אפילו מעל מחלוקות היסטוריות כואבות). הבחור המוכשר בחר בליברפול בסופו של דבר, ואם לומר את האמת נראה שהוא בחר נכון. בניגוד גמור לאווירה השחצנית ששוררת לעיתים קרובות במדריד (ובוודאי ששלטה בימי הגלקטיקוס), אלונסו מותיר רושם של בחור שקט וצנוע – כזה שמשתקע ונאחז במקומות אותם הוא רואה כבית.

        פיל בול, העיתונאי האנגלי שחי שנים רבות בסן סבסטיאן, סיפר בקיץ האחרון, על רקע שמועות כי אלונסו יירכש על ידי יובה, כיצד בנו, משנתבשר כי אלונסו בא לביקור בעיר (בה גדל), רץ לאתר את הכוכב ולהחתימו על חולצה של ליברפול. שעה לאחר מכן הבן שב עם החולצה חתומה בבאסקית (שפה בלתי אפשרית שגם כיום מדוברת רק על ידי רבע מהבאסקים), עם הכיתוב Harryenzat, besarkada bat – "להארי, בחיבוק". כאשר בנו של בול לחץ על אלונסו בשאלה להיכן מועדות פניו בעונה הבאה ואמר לו בבאסקית "הישאר בליברפול", אלונסו ענה בפשטות "Noski" – "כמובן". הבן רץ הביתה וסיפר לאביו שאין שום סיכוי שבעולם שאלונסו יעזוב את אנפילד. תמים? אולי. אבל אלונסו באמת נשאר.

        הלב נשאר במדריד

        התמימות הזו, כמו התחושה המסוימת של פשטות וחוסר יומרנות שמתלווה אליו, כאילו מתחברת באופן טבעי לחלוטין להמוני אוהדים ששרים "לעולם לא תצעדי לבד", גרועה ככל שתהיה הקבוצה שלהם. הניגוד ליומרנות והגנדרנות בהצהרות כמו זו של ויסנטה בולודה, על כך שריאל תנצח הערב 0:3 ותעפיל לשלב הבא, חד ומוחשי.

        יכול מאוד להיות שהכושר הנפלא בו ריאל נמצאת לעומת הנפילה היחסית של ליברפול לאחרונה יגרמו לכך שריאל תהיה זו שתעלה לרבע הגמר – אבל במקרה כזה, הרווח האמיתי של עולם הכדורגל יהיה אם אפשר יהיה לשעתק את האוהדים הנפלאים של ליברפול להיכל הקנטרני והמעצבן לעיתים שנקרא הברנביאו. דווקא בגלל האוהדים המיוחדים של ליברפול, בניטז באמת נראה תלוש במקצת באנפילד. משהו באופי המכני שלו אומר שמקומו הטבעי אכן נמצא במדריד, ומשום מה ישנה התחושה שלא יעבור זמן רב לפני שיקבל את ההזדמנות לפתור אחת ולתמיד את תסביכיו בקשר לקבוצה בה גדל. דווקא אם יהיה מסוגל להוביל את הקבוצה שלו לניצחון בברנביאו, ייתכן שיהיה מדובר בזמן קצר במיוחד.

        Shmulik_nili@walla.co.il