אוהדי בית"ר, תציצו רגע מהחולון

עד שמהפכת מתיאוס תושלם – אם בכלל – ובדלת שנפתחה יכנסו עוד ועוד מאמנים זרים, שישלחו מחדש את המאמן הישראלי החפיפניק אל חדר הלימודים, חשוב להבין מה סוד ההצלחה של מאמן מכבי נתניה. היכן הוא מצליח שנילסן, אוהרין ופרננדז – שלושה מאמנים טובים ומנוסים ממנו – נכשלו? התשובה אולי נעוצה בזה שהוא לא שם עלינו. גם כשהוא מתעמר בשופטים, הוא עושה את זה מתוך משחק, והוא לא באמת מייחס חשיבות מה כותב עליו העיתונאי הישראלי. תוסיפו לזה גם את הרעב. להבדיל מהמאמנים הזרים הקודמים שעברו כאן, מתיאוס באמת רעב. הוא הגיע לקבוצה רעבה ללא שיאים כמאמן ועם עבר של שחקן שלא נשבר אף פעם.

אבל הנקודה החשובה מכל היא דניאל יאמר. להבדיל מהמאמנים הזרים הקודמים, שהמשענת שהם קיבלו מהבוס היתה תלויה מאוד בדעת הקהל, יאמר יילך עם מתיאוס גם באש וגם במים. הדרך שלהם, הגישה שלהם והסגנון שלהם הם כמעט זהים, ויאמר יותר ממבין את ההתייחסות של מתיאוס לכדורגל הישראלי. הוא מזדהה איתו. שניהם רוצים לשנות ולא מוכנים להשתנות בשביל אף אחד. עם גב כזה, רעב מקצועי ויכולת סינון שטויות, הרבה יותר קל להצליח. בטח כשאתה מאמן טוב יותר מכל שאר המקומיים.

מי שעקב דרך התקשורת אחרי ההכנות של הפועל תל אביב למשחק בפתח תקווה, ודאי זיהה מוטיב חוזר: להוריד לקרקע. אלי גוטמן מתכוון להוריד את שחקניו לקרקע אחרי הדרבי. אלי גוטמן רוצה להוריד את שחקניו לקרקע, אלי גוטמן הוריד את שחקניו לקרקע. לא הייתם צריכים להיכנס לאסיפה הטקטית כדי להבין על מה עסקו בתדריך, ובאיזה סגנון תנקוט הפועל תל אביב במשחק בפתח תקווה – סגנון של קבוצה שלא מאמינה ליכולת של עצמה.

לא ברור למה גוטמן מפחד כל כך מההתלהבות סביב היכולת של הפועל תל אביב, ולא ממנף זאת לעוד ביטחון, ועוד הצגות. לא ברור למה לגוטמן חשוב להחזיר את שחקניו למציאות, ולא מראה להם שהם משחקים הכי טוב בארץ ואחרי הצמד בדרבי הם באים לדרוס עם שלישייה בפתח תקווה. למה לעצור אם אפשר לחלום. זה אולי ההבדל בינו לבין דרור קשטן – עוד מאמן שיטתי, יסודי וקפדן. קשטן, כמאמן קבוצות, ידע לזהות את הרגע שבו צריך להפסיק לחנך ולהתחיל לדרוס. גוטמן פחות.

מאמן הפועל תל אביב חייב לשפר את הנקודה הזאת. גם למענו וגם למען הקבוצה שלו. למענו, כי הוא עדיין אחד משני המאמנים הכי טובים בארץ, ובחלל שנוצר בשוק המאמנים הוא יכול לזכות בשנים הקרובות בתהילה שהיתה כל כך חסרה לו. הוא רק חייב להתנהג יותר כמו מאמן של קבוצות עם עליונות (סטייל מכבי חיפה) ולא רק כמו מאמן של קבוצות עם נחיתות (סטייל הפועל תל אביב בתחילת העונה). קבוצות שמחפשות מעוף ולא רק סדר ומשמעת.

זה לא מקרי שמכבי חיפה לא לקחה את גוטמן עד היום, אבל במוקדם או במאוחר זה יכול לקרות אם גוטמן יתנהג קצת כמו מאמן מכבי חיפה המסורתית. זה גם יהיה למען הקבוצה שלו. כי מי שראה את המשחק בין מכבי חיפה למכבי נתניה יודע מיהי הקבוצה הכי טובה בארץ ולמה להפועל תל אביב יש העונה הזדמנות היסטורית לזכות באליפות. אם גוטמן כל הזמן יוריד את שחקניו לקרקע אחרי משחק גדול, ההזדמנות הזו עלולה להיות מוחמצת.

מי שהקשיב למחאת האוהדים בטדי במוצ"ש, יכול היה לחשוב שראובן עטר הוא פושע מלחמה. אחרת איך אפשר להסביר את שירת ה"ראובן עטר מת", שעלתה בקול גדול מתוך היציעים. מה זה? מחאה נגד מאמן שלא מוצא חן בעיניך? ביקורת על המערך והחילופים של האיש על הקווים? לא ולא. למאמן כזה צועקים במקרה הכי גרוע תתפטר. להכריז על מותו של המאמן זה אובדן ערכים, אובדן דרך, אובדן כבוד, אובדן צלם אנוש. זה מעבר לטיפשות או התלהמות. זה מנגנון הרס פנימי שכל הזמן משדרג את עצמו.

תרבות החורבן הזו מועצמת כאשר משווים אותה למה שקרה להפועל חולון בכדורסל – קבוצה בעלת סגנון קהל דומה עד מאוד, שאוהדיה יום אחד הבינו כי בכוחם להמית את הקבוצה או לסחוב אותה על גבם. מישהו מכם יכול לדמיין את אוהדי בית"ר מתפרעים כמו בתקרית החזיז במלחה, ופתאום מבינים שהם בעצם אלה שטועים ולא ההתאחדות או המשטרה. להיפך. תקריות כאלה רק גורמות לאוהדי בית"ר להאמין יותר בצדקת דרכם ולהתנהג ביתר אלימות. מי שלא מסכים, שיחשוב שוב על השיר ראובן עטר מת, וינסה להבין מה הוא עשה כדי שישירו לו זאת.

אוהדי הפועל חולון חוו העונה את מה שבית"ר עומדת לחוות בעונה הבאה. אבל דווקא כשאלופת המדינה בכדורסל איבדה את רוב נכסיה על המגרש, היא גילתה איזה נכס יש לה ביציע. הקהילה לקחה על עצמה את הקבוצה וגילתה אחריות מנצחת. מקבוצה פראית וסוררת, הפועל חולון הפכה לפנינה – זאת מבלי לאבד שמץ מהזהות העממית שאפיינה אותה עד כה.

קשה לראות את אוהדי בית"ר נוהגים בצורה כזאת בעונה הבאה. אותו גרעין חסר כבוד עדיין מתפלא למה בית"ר מתקשה לנצח בבית העונה ובעונות קודמות, כי הוא לא מסוגל להסתכל במראה. בגלל אותו גרעין אוהדי בית"ר הפכו למעמסה, ולא לכוח. אם רק היו צועדים על השביל של אוהדי חולון, הרבה יותר אנשי עסקים היו שוקלים לקחת אחריות על בית"ר ומבינים איזה כוח גלום בקהל שלה. איזה איש עסקים ירצה קבוצה עם קהל חולני – אין מילה עדינה יותר - שצועק 'ראובן עטר מת'. איזו אנרגיה תרד מהיציע לעבר הקבוצה הצעירה וחסרת הניסיון שתפסיד הרבה יותר משחקים בעונה הבאה? נראה שאתה יודעים את התשובה.

אף פעם לא קניתי את התדמית העממית והאמיצה של אייל ברקוביץ'. גם בגלל העדות הכוזבת שהוא סיפק לגברי לוי במשפט התקיפה נגדי (הנה לכם גילוי נאות), וגם בגלל הנטייה להכפיף את האמת הישירה שלו לאינטרסים הנמוכים שלו. החן האישי של הכדורגלן הגאון תמיד הסתיר את הכוונה הערמומית מאחורי הציטוט, אבל את עם ישראל חובב הוולגריות זה לא עניין. זה הקסים.

היום, גם לי קשה לחשוב על פרשן טוב יותר שעבר על הכיסא של המשחק המרכזי בליגת העל. ברקוביץ' עובר מסך מעולה, הוא מבין את המשחק, מוסיף המון תובנות ששחקני עבר קודמים לא עשו כפרשנים, הוא משתלב נהדר עם השכונה על הדשא, לא נותן לצופה להירדם בגלל רמת המשחק ותמיד מפלפל את דבריו בשובבות לא רצינית מדי – מחלתם של רוב הפרשנים בטלוויזיה.

גם היום ברקוביץ' אומר רק מה שנוח לסביבה שלו. הוא נכנס בזרים ומגן על חברים. הוא סוגר חשבונות ישנים ומתעלם מעוולות של אחרים. הוא תמיד ידבר על ווסט אנדרסון וג'ון קולמה, ויגן על אלון חרזי וראובן עטר – חבריו הישנים והטובים. הוא צבוע, הוא וולגרי, הוא לפעמים עושה דברים דוחים שאף אחד אחר לא היה מרשה לעצמו לעשות ומתנהג כאילו השידור הוא שלו ושלו בלבד – אבל היי, הוא אייל ברקוביץ'. אתם מכירים מישהו טוב יותר להעביר איתו שעתיים של ליגת העל?

האמת, שאין כזה כרגע. אלא שברקוביץ' חייב לזכור דבר אחד. גם שלמה שרף היה פעם חביב העם לפני שהפך לפרשן. גם שלמה שרף היה הישיר, האמיץ, העממי שכולם אהבו לראות ולשמוע מנתח בלי הרדמה. גם זה נגמר בסוף. היום שלמה שרף הוא בדיחה. האינטרסים שלו ברורים, הביקורת שלו שקופה והחן שלו נשמר רק כאשר הוא יושב ליד רון קופמן. מפרשן חד וגאה הוא גמר כפרשן עילג ומריר, רק בגלל שלא השכיל להבין את השינויים האלה וסחט את הסימפטיה העממית כלפיו הרבה מעבר לזיכרון הציבורי. ברקוביץ', אם לא ייזהר, בדרך לשם.

"הפועל פתח תקווה יצאה לדרך חדשה"

קולות המחאה שעלו מיציעי מכבי תל אביב כלפי אבי נמני הם בהחלט התחלה של משהו, רק לא בטוח של מה. חשוב לזכור שני דברים: הראשון, קריאות ה"תתפטר" לא הופנו כלפי אבי נמני, אלא כלפי אבי נמני המאמן. אף אחד מאותם אוהדים בשער 13 לא דרש את סילוקו של נמני והצביע עליו כבעיה של המועדון, אלא רק מחה על יכולת האימון של נמני, שזה הרבה פחות דרמטי. שתיים, לאוהדי מכבי תל אביב היו מספיק הזדמנויות לפנות נגד נמני, אבל לא עשו זאת. נמני הוא השריד האחרון של מה שהיתה פעם מכבי תל אביב, של משהו מוכר וברור לאוהדים. אם גם נגדו הם יצאו, הם יישארו בלי כלום. בלי ערכים ובלי משהו להזדהות איתו, הכל מושחת, הכל הפקר. זה השלב בו אדם משתגע או שאוהד כדורגל מתחיל לנטוש. צריך להעריך ולהבין את אוהדי מכבי שמתעקשים על שריד הזהות האחרון הזה.

נמני דווקא צריך להיזהר הרבה יותר ממה שקורה לו בחדר ההלבשה. כמות השחקנים המושפלים בתקופתו מתחילה להזכיר את סדרות החינוך והמריבות של משה סיני המאמן. אין כמעט שחקן במכבי תל אביב שנמני לא ניסה לחנך בדרך מעוררת אנטגוניזם, ולצערו, הוא מגיע עכשיו לשני משחקים בהם הוא תלוי לחלוטין בשחקנים הפגועים האלה. תחילה אשדוד, אחר כך הדרבי.

כל מי שצפה במשחקי מכבי תחת נמני – מהפועל פתח תקווה ועד הפועל פתח תקווה – יודע כי מה שיש למכבי למכור בשני המשחקים הגורליים האלה, הוא מלחמה. שחקנים ששמעו את הקולות מהיציע, וחשוב להם להוכיח אחרת. שחקנים שייתנו אקסטרה בשביל המאמן שמאמין בהם ומגן עליהם, ועוזר להם להצליח. האם דווקא בשעת משבר זו ייתייצבו שחקני מכבי תל אביב מאחורי המנג'ר שלהם או שיתנו לו לשקוע? התשובה לכך הרבה יותר מדאיגה מאשר מעמדו של נמני ביציע.