מוטב מאוחר

ב-29 בינואר, לאחר שנרגעו הדי הניצחון בגביע על מארסיי, כינס מאמן ליון, קלוד פואל, מסיבת עיתונאים נוספת. אנשי התקשורת שהגיעו למקום ציפו לקבל סוף סוף אישור לספקולציות שפירסמו ללא הרף בשבועות שקדמו לכך, בנוגע לצירופו של המגן פסקל שימבונדה או כל אחד מן השמות האחרים שקושרו לקבוצה. פואל חשב אחרת. האיש שהגיע בקיץ מליל כיורשו של אלן פראן - מאמן שהוביל לדאבל היסטורי ופוטר - הבהיר לכולם כי "אין כל כוונה לחזק את הקבוצה. אני מרוצה מהסגל העומד לרשותי. מדובר בשחקנים תחרותיים וממוקדים שיובילו אותנו למטרה. אולי החיזוקים שלי יהיו הפצועים שחוזרים אלינו".

ההודעה של פואל התקבלה בתדהמה על ידי העיתונאים. הרי בתחילת אותו חודש הצהיר הנשיא ז'אן מישל אולאס על כוונתו להשקיע ברכש בחלון ההעברות של החורף, וגם המאמן עצמו דיבר על הבעיות שנוצרו בסגל בשל הפציעות המרובות. אז מה השתנה אחרי אותו משחק? האם היו אלה הפרסומים על ירידה חדה במכירות והפסד תפעולי הצפוי ב-2009, לראשונה זה תקופה ארוכה, או שמא השלמה עם המציאות והסתפקות בקיים, שכן ברצלונה נראית עבור הצרפתים כמחסום בלתי עביר באלופות? כרגע, זו בעיקר הסיבה השנייה.

במבט כללי, ליון עומדת בדיוק בנקודה הזינוק אליה כיוון אולאס. הקבוצה מוליכה את הליגה עם יתרון שש נקודות, מועמדת לזכות בגביע הצרפתי וגם בליגת האלופות העפילה לשמינית הגמר. על גביע הליגה האיזוטרי, ממנו הודחו בשלב מוקדם יחסית, לא הזילו דמעה במועדון. הכדורגל אולי לא מענג כפי שהיה לפני שנתיים ושלוש, אולם כוח ההרתעה נשמר והפער בצמרת, גם אחרי תקופות דשדוש, מנציח את התופעה. ליון כרגע עוסקת בשימור המצב בליגה המקומית. זכייה בליגת האלופות, או לכל הפחות עלייה לחצי הגמר, היא המטרה הרחוקה – אולי בעוד שלוש-ארבע שנים. אולי.

קלוד פואל הובא לליון כי התאים כמו כפפה ליד לתוכנית הארבע-שנתית של הנשיא. האיש שגידל סוללת שחקנים מרשימה בליל והעפיל עם הקבוצה הצנועה לליגת האלופות, רשם נקודות זכות רבות אצל אולאס, שבמשך השנים רכש כשרונות מליל והתרשם מהאופן בו התפתחו. הנשיא האמין כי צירוף צעירים בשלב זה, יחד עם מאמן בעל ניסיון בליגת האלופות, יהווה מפתח להצלחה באירופה בעוד מספר שנים. ליון מעולם לא צלחה את שלב רבע הגמר במפעל, וזה הדבר שהעיק על אולאס יותר מכל.

החלפת המאמן בקיץ לא באה כרעם ביום בהיר. "דז'ה וו", כינו זאת ב'פראנס פוטבול' בתחילת העונה. "עוד חילופי מאמנים (בפעם החמישית בשבע שנות אליפות), שוב מסע רכש בקיץ ובסופו של דבר יגיע תואר נוסף". אמנם אלן פראן הצעיד את ליון לדאבל ראשון אי פעם, אבל הכדורגל המשעמם שלו לא השביע את רצונו של הנשיא, שניהל עם המאמן מערכת יחסים צוננת הכוללת עקיצות הדדיות בתקשורת. כשפראן, כיום בסנט אטיין, נפגש בליגה עם ליון, הסתיים המשחק בתיקו 1:1 ששלח את המאמן להשתלח בשופטים ולטעון לקשר בינם לבין האלופה. אולאס לא נשאר חייב, והגיב: "פראן צריך לבוא בטענות רק לעצמו ולתהות איך הקבוצה שלו לא ניצחה יריבה שהייתה בנחיתות מספרית".

פואל, לעומת זאת, מנהל יחסים תקינים עם אולאס ואף יותר מכך. גם לאחר מספר משחקים מאכזבים, ידע הנשיא להחמיא לצוות המקצועי ולדבר על "עתיד ורוד שצפוי למועדון תחת הנהגתו של פואל". בתקשורת הצרפתית התבדחו לאחר הגרלת ליגת האלופות האכזרית, ואמרו שהאידיליה בין אולאס לפואל כל כך טובה עד שהוא קיים את הבטחתו והביא לסטאד דה ז'רלאן את סמואל אטו, עליו פינטזו השניים כרכש בתחילת העונה.

אם יש משהו שמנע עד כה מליון ליצור פער משמעותי יותר בליגה ומטריד את מנוחתו של פואל לקראת משחקי ליגת האלופות, אלו הן הפציעות. בזה אחר זה פוקדים שחקני ליון את חדר הטיפולים במקרה הטוב, ואת חדר הניתוח במקרה הגרוע. מוקד "הקללה", כפי שמכנים זאת אוהדי הקבוצה, נמצא בעמדת המגן הימני. בתחילת העונה יועד לשחק בתפקיד פרנסואה קלרק, אך זה קרע את רצועות ברך שמאל כבר במחזור הראשון ועסוק כרגע בתהליך שיקום. אחריו הגיע תורו של אנתוני רבייר, המגן הימני הנוסף של ליון ונבחרת צרפת, שחווה פציעה זהה וסיים את העונה בנובמבר. מאז פואל מאלתר פעם אחר פעם, אבל גם שחקנים שתפסו את התפקיד לחצי שעה נפלו קורבן לקללה.

סידני גובו, קיצוני ימני ואפילו חלוץ בימים כתיקונם, הוסט לעמדה זו במהלך אחד המשחקים, לאחר שגם מתיו בודמר נפצע. התוצאה: פציעה בקרסול השמאלי שתשבית אותו ככל הנראה עד סוף העונה. אם לא די בכך, נתפס גובו באותה תקופה כשהוא נוהג בגילופין. "הקללה עובדת שעות נוספות", צחקו האוהדים, "מי הבא בתור?". התשובה הגיעה שבוע אחר כך, כשג'ון מנסה נפצע אף הוא לשלושה שבועות. מאז הספיק הגנאי, המכונה "הסלע של גיברלטר", לחזור למגרשים, אך חווה התקפה גזענית מכוערת מצד אוהדי לה האבר במשחק הליגה לפני שבועיים ומתקשה לשוב לאיתנו. "אני שואל את עצמי האם היו לי אי פעם כל כך הרבה פציעות בקבוצה שלי", אמר פואל לעיתונאים, אחרי עוד משחק שגרתי בו איבד שחקן, "והתשובה היא ממש לא".

כך נותר פואל עם ילד צעיר ומוכשר העונה לשם לאמין גסאמה. הצרפתי בן ה-19 זוכה לאמון רב בליון ומשחק לסירוגין בליגה, אלא שאחרי ההתעללות שעבר באגף מצד פרנק ריברי, במשחק ליגת האלופות בו הפסידה ליון 3:2 לבאיירן מינכן, קשה להאמין שהוא ייזרק למים העמוקים מול לאונל מסי וחבריו. משמעות הדבר היא שאחד הבלמים, מנסה או ז'אן אלן בומסונג, ישמש כמגן ימני ואולי יחזיק עליו חמסה במהלך המשחק כדי לא להצטרף לסטטיסטיקה.

"אם ליון תשמור על יתרונה הכלכלי והפוליטי, כולנו נהיה בבעיה", הסביר לורן בלאן, מאמנה של בורדו, תוך כדי שהוא רומז לאותה תיאוריית קונספירציה שהציג פראן, על פיה נהנית האלופה מתמיכת העסקנים למיניהם. "יהיה קשה מאוד לנשל אותם מכס המלכות של הליגה הצרפתית". לוק רמי, חלוץ ניס שהגיע בתחילת העונה מסגל האלופה, דווקא רואה אור בקצה המנהרה. "אם יש משהו שעלול לפגוע בהם, זו חוסר האחדות בחדר ההלבשה", גרס רמי. "יש שם הרבה אגו ומעט אהבה, לא אומרים מילה טובה אחד לשני".

הטענה של רמי אוששה בפומבי על ידי שחקני ליון. "אי אפשר לכפות אווירה טובה בחדר ההלבשה. או שיש את זה או שאין, ואצלנו זה לא קיים", הודה גובו ב'פראנס פוטבול'. "בעבר דברים היו שונים לגמרי, אבל עכשיו המנטליות הקבוצתית השתנתה". האמת היא שגובו חוטא למציאות ומגן על חבריו לשעבר. ליון סבלה מתופעת המחנאות לא מעט בשנים האחרונות, כשעיקר החלוקה הייתה בין הברזילאים בראשות ז'וניניו לצרפתים בראשות פלורן מאלודה וסילבן וילטורד. מאז עזבו רוב הכוכבים הצרפתים, כולל חאתם בן ארפה הסורר, אחד ממוקדי הצרות בליון ושנוא נפשם של קארים בנזמה וכריס, והשליטה בחדר ההלבשה עברה לידי הברזילאים, כשגובו נותר די בודד במערכה.

ז'וניניו אף ויתר לפני שנתיים על סרט הקפטן לטובת כריס, אשר היה מקובל יותר על מרבית שחקני הסגל, כדי ליצור שקט ולהשיג שלום בית. אך החלוקה למחנות, כך מסתבר, חילחלה גם לסגל הנוכחי. "זה נכון שהייתה תקופה של אווירה עכורה בחדר ההלבשה שלנו", אמר כריס, "אבל עכשיו זה משתנה. אם לפני מספר חודשים היו מדברים איתי שלושה שחקנים, היום אלה כולם".

גם הברדק בחדר ההלבשה לא ישפיע על מצבה של ליון בליגה או באירופה. הקבוצה דורכת במקום, ומה שעבור אחרים נראה כהחלשות, מצטייר אצל הנשיא אולאס כעמידה במשימה. בצרפת לא נראית אלטרנטיבה באופק, למרות הרצון הטוב של המתחרות. הפליא לתאר זאת אוהד ליון כשהשווה את היריבות ל"בעל אימפוטנט הבטוח שהסיבה לכך נעוצה באשתו ולא בו, ולכן מנסה לבגוד בה, ללא הצלחה. רק אז הוא מגלה היכן באמת מקור הבעיה. מארסיי ושאר הקבוצות חושבות שאנחנו מפריעים, אבל זו טעות. הן רוצות, אבל לא מסוגלות לעשות כלום. תמיד הן כושלות ברגע האמת".

גם אולאס מחזיק בדעות דומות ואף יודע שהפוטנציאל ההתקפי של קבוצתו מסוגל, על הנייר, להביא אותו בשנים הקרובות למחוז חפצו - אל חצי גמר ליגת האלופות. קרוב לודאי שזה לא יקרה כבר העונה, כשהיריבה היא ברצלונה האימתנית, אבל הנשיא שהפך את ליון מעוד מועדון לשליט הבלתי מעורער בצרפת בעשור האחרון, ידוע כמי שמסמן יעדים וכובש אותם.