במשחק הכוכבים של סוף שבוע האולסטאר, מבין 24 השחקנים שנבחרו על ידי האוהדים והמאמנים, בלטו שלושה בלבד שגוון עורם בהיר. יתר 21 היו, בדומה ליותר מ-80 אחוזים מהשחקנים ב-NBA, שחורים. המשותף לשלושת הלבנים היה שאיש מהם איננו אמריקאי - פאו גאסול הינו ספרדי, יאו מינג סיני, ודירק נוביצקי הוא, בעוונותיו, גרמני. בשנים קודמות הופיעו לבנים אחרים מכל קצוות הגלובוס - מאנו ג'ינובילי הארגנטינאי, סטיב נאש הקנדי, מהמט אוקור הטורקי, זידרונאס אילגאוסקאס הליטאי, פז'ה סטויאקוביץ' ו-ולאדה דיבאץ' הסרבים, ואנדריי קירילנקו הרוסי. אמריקאים? יוק.
אבל מה שנשתנה האולסטאר הזה מאלה שקדמו לו היה שבפעם הראשונה מאז 2002 שמו של אמריקאי לבן נקשר בשיחות האולסטאר, כשהיו מי שהעלו את שמו כאחד המקופחים. האמת היא שקשה לא להיות מופתעים שהשחקן שקופח-כביכול הוא לא אחר מאשר דייויד לי מהניקס, שבקריירה הקצרה שלו נראה בעיקר כמו רול פלייר שמיש, אך הפך העונה בשיטתו של מייק ד'אנטוני למכונת ריבאונד וקליעה משומנת ויעילה. המספרים של לי הם לא רעים בכלל - 16 נקודות, 12 כדורים חוזרים, 56 אחוזים מהשדה, כשבחודשיים האחרונים אלה טיפסו ל-19 ו-13, באחוזים דומים מהשדה וב-79 אחוזים מהקו.
סביר להניח שכדי להיכנס לחבורה האקסקלוסיבית שמשחקת בסוף שבוע האולסטאר הוא יצטרך להוליך את ניו יורק לפחות למאזן חיובי, ואם וכאשר זה יקרה, הוא יהיה הלבן האמריקאי הראשון שמגיע לאולסטאר מאז שוולי שצ'רביאק נבחר אליו על ידי המאמנים אי שם ב-2002.
מ-MVP לקצה הספסל
מאז שתמו ימי לארי בירד, קווין מקהייל, מארק פרייס, ג'ון סטוקטון וכריס מאלין העליזים, הלך והידרדר מעמדו של השחקן האמריקאי הלבן. כיום אנו נאלצים להסתפק בשמות כמו קירק היינריך, מייק מילר, כריס קיימן, סטיב בלייק, ניק קוליסון, לוק רידנאוור, כריס אנדרסן, ג'ואל פריזבילה, כריס קיימן, בראד מילר, סטיב נובאק ואחרים. מסופרסטאר ענק הפך הלבן האמריקאי ללא יותר מרול פלייר בעל יכולות נקודתיות, כזה שמסוגל לעשות פעולה או שתיים, אך לא יותר, בעיקר למסור ולקלוע כשהוא חופשי.
לא עוד קבוצה שנבנית סביבם, אלא תפקוד כסותמי חורים. הסרט גברים לבנים אינם יכולים (1992) הבהיר את מצבם, גילה מה חושבת החברה האמריקאית על סיכויהם של צאצאי האירופאים להצליח במקצוענים, וקיבע את תקרת הזכוכית שלהם לשנים רבות.
דובר רבות על המחסור של האפרו אמריקאים במסלולי הצלחה מחוץ לעולם הספורט והמוזיקה (טרום ימי מהפכת ברק אובמה), אולם הצד השני של אותו המטבע הוא האפליה ממנה סובלים הספורטאים הלבנים בכלל, והכדורסלנים בפרט.
מחקרים שבדקו את הגזענות הסמויה כלפי שחורים, גילו שבזמן שמאמני חטיבה ותיכונים מטפטפים לשחקניהם השחורים שיתרונם נובע מהמבנה הפיזי שלהם, ולא מקבלת החלטות או ראיית משחק, למשל, מים קרים נשפכים על תקוותיהם של נערים לבנים המבקשים להגשים את חלומם. מלמדים אותם שלעולם לא יוכלו להתגבר על היתרונות של השחורים, וכך נהרסות להן קריירות רבות עוד לפני שהתפתחו.
תעשה לי ילד
אולם כל אותן אמיתות על עליונות גנטית של שחורים על פני לבנים היו נחלתם של האמריקאים בלבד. באירופה, באסיה ובדרום אמריקה המשיכו להצליח אינספור ספורטאים לבנים בכל הענפים, כולל בכאלה שנחשבו לשחורים, וללא רגשי הנחיתות הם השכילו לפתח לעצמם ארסנל בלתי נגמר של כלי נשק, כמו קליעה מבחוץ, שליטה בכדור, מסירה, ראיית משחק ועוד.
והנה ג'ינובילי מלהטט בדרכו לטבעת, קירילנקו נועל את יריביו בהגנה, נוביצקי יוצר לעצמו זריקות ברמות הגבוהות ביותר, שחקנים מוכשרים פחות, כמו ליינאס קלייזה וסאשה פבלוביץ', מבססים את משחקם על עוצמה מתפרצת, אנדרסון ורז'או לוחם ללא חת, והרשימה לא נגמרת. פתאום נדמה שאותה "מחלה לבנה" היתה בעצם מחלה חברתית אמריקאית ולא מחלה גנטית של הגזע הלבן.
כאן עשוי להיכנס לתמונה דייויד לי.
לי אמנם עודנו רחוק מלהיות כוכב, ולא בטוח כלל שאי פעם ייבחר למשחק הכוכבים הגדול, אולם האתלטיות שלו וחוסר הפחד שלו להתמודד עם ענקי הליגה מתחת לסלים מסמן, אולי, עתיד שוויוני ומגוון יותר. ואיתו בולטים עוד שני רוקיס צעירים, קווין לאב ממינסוטה וספסנר האווס מסקרמנטו, שתפסו מקום של קבע בחמישיה, ונראים מוכנים לנפץ את סטיגמת הגבוה הלבן. ואם תימשך המגמה הזו, מי יודע, אולי עוד נזכה לראות את היום שהורים אמריקאים מהמעמד הבינוני יוכלו להגיד לבנם הצעיר, "אתה יכול להיות מה כשאתה רוצה שתגדל. גם כדורסלן". אמן.