לא שמן. בריא

בעשורים האחרונים העולם המערבי לימד אותנו שלהיות שמן זה רע מאוד. החשיפה המוגברת לפרסום מראה לנו כיצד אמור להיראות הגוף האידיאלי (דבר מאוד לא פרקטי לחלקנו הגדול), עולם הרפואה מספר לנו השכם והערב על תחלואי ההשמנה, המסעדות ושאר המזללות מציעות מגוון ארוחות דלות קלוריות ובריאות.

גם בענפי הספורט המקצועני בכלל ובכדורגל בפרט אין כמעט מקום לשמנים. זה הרי בלתי נתפס ששחקן כדורגל מודרני לא יהיה בנוי לתלפיות עם חבילת קוביות המעטרת את בטנו. קחו את רונאלדיניו כמשל. כאשר הוא היה השחקן הטוב בעולם, בטנו הייתה מתוחה וגופו היה משורג. אחר כך, כשדעך וכבר לא ראינו ממנו את אותם דריבלים גדולים ומפורסמים, העדפנו להסתכל על בטנו המתפקעת. השאלה החשובה היא כיצד אנו, כחברה מערבית, רואים את הדברים? האם באמת הפנומן הברזילאי השמין וכתוצאה מזה נעשה שחקן פחות טוב, או שמא הוא הפסיק להיחשב בעינינו כסופרסטאר בגלל שהעלה במשקל?

נראה שההבדלים, שוב, נעוצים בתרבויות. באפריקה, לדוגמא, קיימים שבטים בהם אישה שמנה נתפסת כהרבה יותר מפתה ומושכת מאשר אחת רזה. כך גם השוני בתפיסה בין הכדורגל האירופי (והאח החורג הישראלי) לדרום אמריקאי. באירופה מושם דגש רב מאוד על עבודה מחוץ למגרש ושיפור תכונות כגון: זריזות, מהירות, קואורדינציה, כוח, סיבולת ועוד. בלעדיהם, סוברים האירופים, שחקן כדורגל לא יכול להיות שלם. באמריקה הלטינית - כפי שראינו השבוע כשכריסטיאן פאביאני הוריד את החולצה לאחר שכבש שער בכורה במדי ריבר פלייט - מתייחסים לדברים קצת אחרת, ולא רק בגלל היעדר משאבים כלכליים.

מקרהו של כריסטיאן פביאני, שחקנה של בית"ר ירושלים לשעבר, סותר בצורה מושלמת את הקישור המובנה אצלנו בין מימדי גוף ואחוזי שומן לתפוקה על הדשא. הוא נראה שמן ומסורבל, ובכל זאת פביאני, שעזב את בית"ר הרבה בגלל העובדה שלא הפסיקו להתעסק במשקלו, התקדם בצעדים מדודים אל עבר הפסגה. לפני תחילת ליגת הקלאוסורה בארגנטינה הוא הגיע בהשאלה לקבוצת הפאר ריבר פלייט. ביום ראשון האחרון הוא כבש את עולמו. במצב של פיגור 1:0, הוא נכנס כמחליף וסידר לריבר ניצחון חוץ 1:2 על רוסאריו סנטראל. פביאני הביא לשינוי והבקיע את השער השני בטיל מכ-25 מטרים.

השער היפה תפס את החלוץ לא ממש מוכן. פביאני ניסה לפשוט את חולצתו, אבל אז, אולי נזכר במה יגידו, הוא הרים אותה רק עד הראש, מבלי שבטנו תיחשף. במאי הטלוויזיה הנציח את הרגע וישר אחר כך עבר למצלמה שתפסה את אוהדי ריבר השמנים וחשופי החולצה מריעים. פביאני הוא אמנם החלוץ ששימח אותם, אולם לבד מזאת לא נראה שיש הבדלים רבים, בעיקר לא בכרס של כל הנוגעים בדבר.

הימים האחרונים, מאז שערו של פביאני, הכניסו מדינה שלמה לאחוזת טירוף סביבו. העיתונים ואתרי האינטרנט לא הפסיקו לעסוק בחלוץ. כזכור, לפביאני הומצא בזמנו הכינוי, 'מפלצת', זכר לעובדה שנהג לחגוג את שעריו כאשר הוא עוטה על עצמו מסכה של הדמות המצוירת מהסרט 'שרק'. ה'פביאנימאניה', וה-'שרקמאניה' הן רק חלק מכותרות המאמרים שנכתבו עליו.

לא רק שהשחקן עמד בראשן של כותרות עיתוני הספורט, אלא גם אימו, מירתה. מסתבר שהיא עובדת כשפית במסעדה, ואולי זה מקור ה'בעיה', תהו בתקשורת. "הוא שוקל רק 99 קילו. הוא אוהב לאכול הכול, והחולשה הגדולה שלו זה לפסטות", סיפרה מירתה, המומה מהחשיפה הגדולה. "אבל אני לא חושבת שהוא שמן, הוא איש בריא. זה עובר בתורשה אצלנו במשפחה. אם הוא יוריד משקל הוא יאבד מן הכוח שלו. אני מאושרת ואני יודעת שהוא מאושר וזה מה שחשוב לי". פביאני ניסה לגונן על עצמו ואמר: "אני משתדל לא ללכת לאימי, כי קשה לי לעמוד בפני הפיתוי של האוכל שלה".

אבל אם התקשורת בארגנטינה הרבתה לעסוק בשחקן גדל הגוף ובמימדיו, וזאת בלשון המעטה, הרי שאוהדי ריבר לא מייחסים לכך משקל גדול. הם כבר ממליכים אותו. מאז עבר פביאני לקבוצה, ובייחוד מאז שער הניצחון שלו, חולצותיו נקנות בקצב מהיר ולקבוצה משכונת נונייז יש אליל פוטנציאלי בהתהוות. שנים רבות חיכו שם לאחד שקהל יתחבר אליו. אפילו באליפות קלאוסורה 2008 לא היה לאוהדים מישהו לרוץ איתו. אולי כעת מסתמן אחד שאפשר יהיה להזדהות עימו.

עזיבתו של אריאל אורטגה, הפיכתו של אוסקר אהומדה לקפטן בלית ברירה, העובדה שדייגו בואננוטה כל כך זעיר ומדבר כמו ילד קטן, החזרה הלא מספיק מרגשת של מרסלו גז'ארדו, שלחו את אוהדי ריבר המיואשים לחפש תקווה ברכש הקטן-גדול שהגיע אליהם. זה לא רק בגלל המראה העממי שלו. אלה ההצהרות הישנות על אהבתו הגדולה לריבר. זאת הבעת השמחה אחרי שהקבוצה זכתה באליפות ואולי גם בגלל שבחר להצטלם עם חולצת המועדון עוד לפני שחתם על חוזהו בקבוצה. פביאני לא רק מדבר כמו אחד משלהם. הוא גם מתנהג ונראה ככה.

פביאני הוא לא הראשון המכונה 'שמן' ('El gordo') ברחבי היבשת הלטינית. שחקנים לא מעטים כמו לואיס אסקלדה, אנטוניו באריחו ואחרים זכו לכינוי זה. גם איבן ולנסיאנו, שחקנה של נבחרת קולומביה לשעבר שהבקיע בצרורות, כונה 'איש הזהב השמן'. ובל נשכח, כמובן, את החלוץ הברזילאי רונאלדו, שגם בימיו הגדולים ביותר לא בדיוק סבל מתת תזונה. מקרים אלה ואחרים מלמדים אולי שהיחס כאן בישראל כלפי אותם 'שמנים' הוא לא תמיד נכון. אם הם יכולים להצליח ברחבי דרום אמריקה, מי אנחנו במדינה הקטנה שנבקר את אותם שחקנים על עודף המשקל שלהם?

פדרו גלבאן הוא דוגמא מצוינת הממחישה את העניין. שחקנה הזר של בני יהודה הובא בתחילת הקיץ מארגנטינה, כאשר בקבוצה לא הפסיקו לספור את המיליגרמים שלו. שיחת היום בשכונה הייתה האם גלבאן ירזה או לא וכיצד משווים לו 'מראה של כדורגלן'? כל עוד גלבאן פישל על המגרש, כמו כל בני יהודה, המשיכו הטרוניות לגבי משקלו. כאשר החל הארגנטינאי לבשל, להבקיע ולנצח ביחד עם הזהובים המשקל העודף שלו כבר לא שיחק תפקיד.

לרודריגו מיאר, שחקן צ'יליאני שנבחן במדי מ.ס. אשדוד, לא היה אפילו את הצ'אנס להוכיח את עצמו והוא נשלח חזרה למכורתו אחרי שבקבוצה מעיר הנמל נטען שהוא "שמן מדי". גם פביאני נתקל בארץ בחומה בצורה. הפרשנים עבי הכרס לא הפסיקו להשתלח בו על משקלו העודף. ייתכן שאם היה מבקיע לא היו זוכרים לו את זה, אבל הוא לא הצליח ובישראל בחרו להתעסק רק בזה.

אולי זו הקרבה הגיאוגרפית, אולי זה רק הרצון להשתייך, או הפוזה, אבל בישראל, כמו באירופה, אנחנו מקדשים את העמל. גם אנחנו רוצים את השחקנים שלנו חסונים וחזקים. כמה פעמים כבר נכתב ודובר, למשל, על השווארמות שראובן עובד 'דופק'? הרי עד שהוא לא יפחית את כמות החומוס-צ'יפס-סלט נראה שאף מאמן לא ייתן לו לעלות על המגרש. לעומתו, קחו את טל בן חיים. כמה אנו אוהבים להתגאות בו. הדוגמא האולטימטיבית עבורנו לעבודה ששחקן כדורגל צריך ועושה. אבל האם אתם זוכרים מתי שחקנה של סנדרלנד, שמחליף לאחרונה קבוצות בצרורות, דרך על המגרש באופן קבוע לאחרונה? עם כל הכבוד לעבודה הרבה, הרי שללא הכישרון, ללא אותו ניצוץ, לו אנו תמיד מייחלים, לכדורגל (וגם לאוכל) שאנחנו כל כך אוהבים לא יהיה הרבה טעם.