אם אתה לא יכול לנצח אותם. הצטרף אלינו

מאז ומתמיד חובבי הכדורגל בתל אביב התקשו להתמודד עם הדרבי. מהצד זו נראית אולי חוויה צבעונית ומהנה, אך כל מי שעבר אותה יידע לספר כי מדובר בסיוט אמיתי, במתח בלתי נסבל, בעול כבד על נפשו הרעועה של האוהד. השבוע אף נוסף אלמנט נוסף למועקה המוכרת - מפעל הגביע שמחייב הכרעה – כך שהרשרושים בלב כבר החלו להישמע כרעידת אדמה.

מה כבר ניתן לעשות? כיצד נוהגים במצב כזה? מצד אחד השהייה בבלומפילד במהלך המשחקים היא מלהיטה ומצמררת, אבל רופאים רבים יטענו שגם לב בריא של אוהד צעיר אינו אמור להתמודד עם אירוע חרדתי שכזה; אומרים שהצפייה במשחק מהבית אמורה להקל על הלחץ, אך למעשה גם זו מתגלה כסיוט, כיוון שהיא שוללת מהאוהד חסר האונים את האפשרות לשחרר אמוציות ולהשפיע על המשחק. בסופו של דבר, בלית ברירה, אחרי ייסורים ולבטים רבים, הוחלט על הפתרון הישן והטוב – הדחקה.

אנשים נוטים להקל ראש במנגנון ההדחקה. הדעה הרווחת היא כי מדובר בתהליך לא בריא שמקורו בחוסר היכולת להתמודד עם המציאות, אך נדמה שההגדרה הזאת מעט פשטנית ומזלזלת. עם השנים רבים מאיתנו למדו להשלים עם יתרונותיה ויעילותה של ההדחקה (שלא במקרה מוגדרת כ"מנגנון הגנה"), וגם אם היא אינה מומלצת על ידי הפסיכולוגיה, הרי שביום-יום היא בהחלט מקלה על ההתמודדות.

למעשה, נדמה שאין דרך הגיונית יותר להתמודד עם מחשבות טורדניות וחוויות טראומתיות, וכשמדברים על התופעה שעבור רבים נחשבת לשיאה של המועקה הנפשית – אותו דרבי תל אביבי ארור – הרי שלא נותרת ברירה אלא לדחוק את החוויה עמוק עמוק על תוך נבכי תת ההכרה. הפעם, לעומת זאת, נמצא חידוש מרענן: אין מדובר בהדחקה הסטנדרטית והאומללה, זו שנכפית על הקורבן ונעשית בדיעבד ובלית ברירה - אלא בהדחקה מוקדמת, שנעשית הרבה לפני שהטראומה בכלל התחוללה.

על מנת להדחיק מראש אירוע עצום מימדים שכזה, יש להתכונן אליו ברצינות המירבית. ראשית, חובה להתעלם ממבול הפריביואים ומכתבות הצבע שנעשו לקראת המשחק, וכמובן להסיט את המבט מהמקרן בכל פעם שערוץ הספורט ממשיך בשטיפת המוח המקוממת שלו. כמו כן, יש לשמור מרחק מכל אוהד כדורגל באשר הוא – צהוב או אדום – על מנת שלא להסתכן בהקנטות, עקיצות או התגרויות מיותרות, ולהימנע מכל דבר שעלול להלהיט את האווירה. ולבסוף, יש למצוא מפלט במקום אלטרנטיבי, רחוק ככל האפשר מההמולה של בלומפילד הרותח, מקום שבו ניתן לברוח למציאות שקטה ונורמלית, מקום שבו לבך אינו מיטלטל מכל כדרור מיותר של כדורגלנים חסרי כישרון. בשמונה וחצי, אם כך, כמו שעון, התייצבנו בבר השכונתי.

תל אביב נראתה שקטה ושלווה על כיסאות הבר הלא נוחים, במיוחד ברגע קסום בו מלצרית נעימת מראה מגישה משקה צונן לשולחנך. אנשים בריאים בנפשם, צלולים ושפויים, המשיכו לפקוד את המקום כשהם עטויים בצבעים ניטרליים – שחור ולבן, אפור וירוק – והשכיחו כל זכר לשנאה בין הצבעים המנוגדים בעולם, אדום וצהוב. מוזיקה רכה הנעימה את מצב רוחם של המבלים, והאווירה הנינוחה אפשרה להם להתפנות לשיחות על ענייני ד'יומא. חיש מהר, כמעט בלית ברירה, נגררנו גם אנו לתופעת הלוואי המוכרת של התל אביבים הבועתיים – האפשרות להתנהל כרגיל תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שלא רחוק מאיתנו מתחולל קרב עקוב מדם. "איזה כיף פה", אמר ידידי בחיוך תוך שהוא מקיש את כוסו בשלי, "זה הדרבי הכי מהנה שחוויתי בחיי. לחיים".

ככל שעבר הזמן התגברה בנו התחושה שבכל מקרה, מהערב הזה נצא מנצחים. אם קרה הנס והמכבים גברו על כוחות הרשע, הרי שנתמוגג מכל רגע בצפייה בשידור החוזר; אם הפסדנו, חלילה, הרי שהצלחנו להימנע מההשפלה. הזמן המשיך לחלוף, על פי שעוני תם המשחק, אך ידענו כי תהיה זו טעות חמורה לברר את התוצאה. מי יודע, אולי ההתמודדות נגררה להארכה, לפנדלים, חבל להעמיס מתחים מיותרים ולהרוס ערב מופלא שכזה. אורות הבר התעמעמו עוד יותר. המוזיקה התגברה. האופוריה של משקאות השיכר החלה לתת את אותותיה.

"טרם קיבלתי אס-אמ-אסים מתלהמים מידידיי אוהדי הפועל", ציין ידידי, "בדרך כלל הם זורמים אליי מיד עם שריקת הסיום, האם יכול להיות ש...?". "הס", ציוויתי, "התעלם מהכל, והמשך בדרכך. בכאוס הנוראי הזה, מטרתנו היחידה היא לשרוד". "מלצרית, עוד סיבוב", קרא ידידי בחיוך רחב, והוסיף: "הסיבוב הזה עליי. איזה כיף בדרבי!".

ואז הגיע שאולי, המכביסט הוותיק, ומבטו העגום לא הותיר ספק באשר לאסון שהתחולל בבלומפילד. הוא מלמל משהו על בונקר ושער פסול של ז'אן, אבל סירבנו להקשיב. הוא בכלל התקשה להבין מה מעשינו בבר בזמן חירום כמו דרבי, אבל אנחנו רק הנהנו בראש והמשכנו לשתות. מדיניות ההדחקה נמשכה גם ביום למחרת. את העיתון שחיכה בבוקר על סף ביתי השלכתי לפח מבלי לעבור אפילו על עמודי החדשות. במשך 24 שעות המחשב היה כבוי. כמובן שלא צפיתי בשערים, לא קראתי את התגובות, והתעלמתי לחלוטין מהפרשנויות. יכול להיות שבקרוב זה יתנקם בי, שביום מן הימים ההדחקות הללו יפרצו ביתר שאת, אך כרגע יש להודות שדחיקתן אל התת מודע די מרגיעה את הסערה. למעשה, מבחינתי האירוע הזה בכלל לא קרה.

במהלך השבוע חלה התפתחות מעניינת. השמועות אודות האלטרנטיבה הופצו לכל עבר. פניות רבות הציפו את שולחן המערכת, מאות אנשים מתוסכלים וממורמרים מכל רחבי הארץ פנו בתחינה – אנא, גלה לנו את הסוד, גאל אותנו מייסורינו, מאסנו במשחקי דרבי. כן רבותיי, קבוצת התמיכה "מכביסטים אנונימיים" צוברת תאוצה. המלצה אישית, תדחיקו שהיא בכלל קיימת.