סרט בורקס

הכתובת הייתה על הקיר. הכישלון היה ידוע מראש. למעשה, מלכתחילה המשימה שניצבה מול פליפה סקולארי הייתה בלתי אפשרית. לא רק רומן אברמוביץ' הודה השבוע בטעותו, נדמה שלכל חובבי הכדורגל באירופה לא נותרה ברירה אלא להוריד את הכובע ולקבל בהשלמה את יכולותיו הכבירות של אחד מאנשי המקצוע המוערכים ביבשת, הלא הוא מאמן הפועל פתח תקוה לשעבר, אברהם גרנט. פיטוריו של סקולארי מצ'לסי העלו תהיות רבות: אם אלוף העולם לשעבר לא הצליח להיכנס לנעליו הגדולות של גרנט, כיצד יעשה זאת חוס הידינק האלמוני? מי כן יוכל לעשות את זה? האם מישהו יוכל לשחזר אי פעם את ההצלחה של נציגנו?

המשימות שעומדות בפני הידינק הן רבות ומאתגרות. בניגוד לגרנט, שכבר הוליך את נבחרת ישראל לקמפיין היסטורי שכלל אך ורק תוצאות תיקו, להידינק (כמו גם לסקולארי) אין עבר בינלאומי מרשים במיוחד, כך שהאתגר הראשון שלו יהיה כמובן עם התקשורת. ספק אם ההולנדי – שבגלל עברו המעורפל מתקבל בחשדנות טבעית בלונדון - יוכל ליהנות מקבלת הפנים החמימה שלה זכה גרנט, וספק גדול יותר אם יצליח לשחזר את המיומנויות התקשורתיות של הישראלי, בעיקר את אותה מסיבת עיתונאים מפורסמת, שהוכתרה כ"אחת ההזויות בתולדות הפרמיירליג". כנראה שיש שיאים שגם הידינק לא יצליח לשבור.

בהמשך הוא ייאלץ להתמודד עם האוהדים, שוודאי זוכרים את היכולת המשכנעת של צ'לסי בתקופתו של גרנט, את ההצגות באירופה ואת הווינריות ברגעי האמת; לאחר מכן עם השחקנים, שעדיין תחת הרושם העצום שהותירה עליהם דמותו הכריזמטית של הקוסם ויתקשו להסתגל למאמן אפור שהגיע משום מקום. אין פלא שגם התקשורת העולמית רעשה וגעשה השבוע. עשרות הפובליציסטים שהתייחסו לפיטוריו של פליפה סקולארי מצ'לסי הודו שהברזילאי, אלוף העולם לשעבר, לא הצליח לשחזר את ימיו הגדולים של המאמן ממלאבס. "אמרנו לכם", הם כתבו בציניות, "לא היה לו סיכוי". או שמא היה זה רק בישראל? מסופקני.

אבל עם כל הכבוד לקמפיינים הבלתי נגמרים של גרנט ולחששות בנוגע לעתידו של הידינק, הרי שסקרנותם של חובבי הכדורגל ברחבי העולם נתונה בימים אלה ל"סרטה של אופירה אסייג" על "הפרשה שהסעירה מדינה שלמה" – הלא היא עזיבתו קורעת הלב של חיים רביבו את ארצו ומולדתו, זו שהראה לה מאז ומתמיד נאמנות בלתי מתפשרת. הביקורת הבלתי נמנעת על הסרטים מהסוג הזה היא כמובן בכל הנוגע לאתיקה עיתונאית (על אף שאין דבר שהסרט הזה רחוק ממנו יותר מאשר "עיתונות"), וכמובן שאי אפשר להתעלם מהפתטיות של ערוץ 10 שהשתמש בפרומואים במשפטים כמו "אופירה אסייג יוצאת לגלות את האמת", "הזוג הראשון של הכדורגל הישראלי" ו"הסרט שכל המדינה מחכה לו", אך עבורי מה שצרם יותר מכל היו שתי מילים פשוטות: "סרטה של".

כחובב קולנוע, קשה לי שלא להתקומם נוכח השימוש בצמד המילים הללו, "סרטה של", שלא רק מרמזות על יצירה אמנותית ייחודית, שהושקעו בה לבטים אישיים ודילמות יצירתיות, אלא שלפני הכל מרמזות שהדבר הזה מתיימר להיקרא סרט. האם כל אוסף של קטעים מרצדים על המסך ראוי להיקרא סרט? האם גם הגרסה הטלוויזיונית של "גליצ'ים", או אם תרצו "גליצ'ים באורך מלא" – 60 דקות של רכילות צהובה כשתן במיטבה – גם היא עומדת בסטנדרטים הללו? האם גם ה"סרט" הנ"ל צולם במצלמת הפפראצי של כתבינו המסורים? עד מתי רשעים יעלוזו?

אז נכון שהיא מובסת בספרד ב-20 הפרש זה השבוע השני ברציפות, ונכון ששמעון כבר לא דומיננטי כמו פעם, ונכון שהאימפריה המתפוררת כבר מעבר לשיאה, אבל גם זינאדין זידאן, שנכח אמש באולם במדריד במשחק של ריאל, יודע דבר אחד: בימי חמישי החורפיים מכבי תל אביב היא ההצגה הכי טובה בעיר.