קרב קלאסי: היריבויות הגדולות בהיסטוריה של מכבי תל אביב

בדצמבר 2002 מועדון ריאל מדריד חגג את שנת המאה להיווסדו. כדי לציין זאת בצורה חגיגית, הזמינה קבוצת הכדורסל של המועדון את מי שהחשיבה ליריבתה ולידידתה הגדולה ביותר מבין קבוצות היבשת, זו שיש לה יריבות היסטורית עמה, ושהמפגשים בין שתי הקבוצות הפכו לקלאסיקה אירופית. ריאל הזמינה את מכבי תל אביב למשחק ראווה בפביליון.

זה לא היה עוד משחק, אלא אירוע גדול בו נכחו כל המי ומי בכדורסל האירופי לדורותיו. כדי להביע את עומק ההיסטוריה, ההערכה והידידות בין שני המועדונים, התקיים גם משחק בין שני שחקני העבר של המועדון. תוצאות שני המשחקים כמו היוו נייר לקמוס למצבו של הענק הספרדי. בעוד שהוותיקים בראשות ד"ר חואן אנטוניו קורבלאן ניצחו (כמיטב המסורת) את מכבי של מיקי-מוטי, אולסי פרי וג'מצ'י, קבוצת ההווה של המועדון הפסידה 87:71 לשחקניו של דייויד בלאט.

הערב (21:30, ערוץ 10) מכבי תל אביב תגיע לעוד משחק עם היריבה הוותיקה, וכמו תמיד, הרבה מונח על כף המאזניים. השינויים שעברו על המועדונים עם השנים, והעובדה שהכדורסל האירופי העכשווי הוא בעל זיקה לאומית חלשה יותר, נוטעים את התחושה כי מדובר ביריבות קלאסית, אך פחות יצרית ואישית. האם ריאל היא היריבה האירופית הגדולה ביותר של מכבי בכל הזמנים, ואם לא, אז מי כן?

למרות שהמועדון נמחק מהצמרת האירופית, הרי שמבחינת מכבי מדובר ביריבה עצומה, שיש לה מקום של כבוד בפנתיאון של יד אליהו. היריבות החלה כבר ב-1967, אז האיטלקים זכו בגביע מחזיקות גביע לאחר מפגש כפול עם הצהובים. מאז, וארזה חקקה את שמה באותיות זהב על לוח הנצח של הכדורסל האירופי, כשזכתה בין 1970 ל-1979 בחמישה גביעי אלופות, ורשמה מעמד גמר בכל אותן השנים.

מכבי פגשה את וארזה בגמר 1977 וניצחה באותו משחק דרמטי אגדות כדורסל כמו דינו מנגין (אז עוד עם שיער ארוך), אלדו אוסולה uבוב מורס. הניצחון הזה סימל את עלייתה של מכבי לליגה של הגדולים ולהפיכתה לכוח חדש ביבשת. לאורך השנים מאזן הכוחות בין המועדונים השתנה לבלי הכר, ולכן זו נותרה יריבות מכוננת, ותו לאו.

כבר שנים שמועדון הפאר הקרואטי מעמיד קבוצה בינונית בקנה מידה אירופי, אבל העבר בינו לבין מכבי עשיר וארוך. השתיים נפגשו לראשונה בגביע האלופות בעונת 1982/83, ומכבי לא ממש התקשתה, אבל ההמשך היה שונה לגמרי. דראזן פטרוביץ' הגדול הפך את ציבונה לאלופת אירופה, והמפגשים הפכו לקלאסיים. הניצחון בעונת 1984/85, כשלי ג'ונסון עצר בהגנה את פטרוביץ', ומכבי ניצחה בנקודה (87:88), פתח מסורת של משחקים מרתקים. ותיקי ההיכל זוכרים היטב את אותו משחק בנובמבר 1992, אז מכבי חטפה מהקרואטים את התבוסה הביתית הגדולה בהיסטוריה שלה, 110:89. רגע שפל בין הקבוצות התרחש בעונת 1998/99, כששתי הקבוצות ניסו להפסיד בכוונה את המשחק בזגרב, כדי לקבל יריבות טובות יותר בשלב הבא.

כבר שנים שציבונה מחוץ לצמרת האירופית, אך נוכחותה הקבועה ביורוליג יצרה מסורת ארוכה של מפגשים. יחד עם הקרבות נגד פטרוביץ', ציבונה משמרת עבור אוהדי מכבי את תחושת ההמשכיות, מעין חוט מקשר בין ימי שנות ה-80 הזוהרות, השקיעה ההדדית בשנות ה-90 וההיפרדות המעמדית בשנות ה-2000.

תכיפות המפגשים ונסיקתו של המועדון היווני בשני העשורים האחרונים, הופכים את אוליפיאקוס ליריבה מוערכת. מכבי פגשה את פיראוס עוד ב-1976/77, אבל רק באמצע שנות ה-90 היחסים עם היוונים עלו על פסים אישיים, עם מפגשים מותחים נגד קרנישובאס ופאסולס.

הצירוף של מועדון עשיר, משחקים גורליים שקבעו את המשך הדרך האירופית, פיני גרשון באדום, וויצ'יץ' והלפרין, הופך את אולימפיאקוס לשכן קרוב, כזה שאתה נתקל כל בו כל בוקר, ורוצה להוכיח לו שוב ושוב שאתה יותר מוצלח. העובדה שהשתיים טרם נפגשו במעמד גמר או חצי גמר, משאירה את היריבות על אש קטנה.

"בבקשה, רק אל תפסידו ב-20 הפרש", נזכר דינו ראדג'ה בדברים ששמעו הוא וחבריו לפני הגמר נגד מכבי ב-1989, שנה בה הצהובים רשמו ניצחון כפול על הקרואטים. ספליט הדהימה את אירופה כשניצחה באותו משחק, וייסדה את אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של היבשת. הכשרון העצום של הקרואטים, והעובדה שמכבי חטפה מהם בראש לא פעם, הפכו את יוגופלסטיקה הגדולה לאתגר אמיתי עבור מכבי. כשמכבי הביסה את ספליט הגדולה בעונת 1990/91 בתוצאה 65:103, הקהל ביד אליהו חש גאווה.

במשך השנים ספליט נמוגה והפכה לעוד קבוצה אירופית עם עבר מפואר והווה אפור, אבל אותן שנים בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, בהן שתי הקבוצות הכילו אחדים מגדולי השחקנים ביבשת, וניפקו תצוגות קבוצתיות מזהירות, הפכו את המפגשים לנכס צאן ברזל של הכדורסל האירופי. המפגשים עם חבריו של טוני קוקוץ' הפכו ליוקרתיים, ולכאלה שהולידו משחקים בלתי נשכחים. "מכבי ניצחה במשחק, מכבי ניצחה במשחק", זעק אורי לוי ב-1989, אחרי סל הניצחון של ג'מצ'י מהפינה (85:86), כשכמה שניות קודם לכן קני בארלו נתלה על הטבעת, ומנע בכל מחיר מדושקו איבנוביץ' לקלוע. הנה לכם רגע שמגדיר יריבות אמיתית, כזו שאפשר רק להתגעגע אליה.

כיום מדובר בקבוצה שבונה את עצמה מחדש, אבל בשנות ה-80 היא היתה הסיוט של שמעון מזרחי. הפעם דינו מנגין היה עם שיער קצר, ויחד עם קני בארלו (בשנת 1987), מייק ד'אנטוני ובוב מקאדו המיתולוגי, מילאנו נתנה בראש למכבי פעם אחר פעם. הצבע האדום הוסיף את שלו, והיריבות בין שני המועדונים הרקיעה לשחקים. בשנת 1987 מכבי ניצחה לראשונה במילאנו, 79:94, כשקווין מגי מנפק יכולת אישית מזהירה, והקרבות הפיזיים היוו מעין מקבילה אירופית למשחקי הדרבי נגד הפועל תל אביב.

החטאת השלשה של ג'מצי' בגמר 1987 העצבני ועמוס היצרים; גמר 1988, האחרון של רלף קליין, בו בארלו כבר שיחק בצהוב, מכבי ביצעה קאמבק מרשים והאיטלקים הדביקו למגי עבירות; העובדה שכל ניצחון על האיטלקים היה כמו טיפוס על האוורסט, הופכים את היריבות הזו למרה במיוחד, אבל קצרה במונחים היסטוריים.

עוד קבוצת פאר איטלקית ששקעה בשנים האחרונות, הן מבחינה ספורטיבית והן מבחינה כלכלית. היריבות הולכת אחורה לשנות ה-80, מכבי ניצחה את וירטוס בגמר הצמוד של 1981, כשהיא כבר קבוצה מהצמרת האירופית. מכבי פגשה באותן שנים גם את קאנטו ובאנקו די רומא, אבל וירטוס הפכה ליריבה גדולה מהן, כשהשתיים מקפידות לקיים מפגשים צמודים ביניהן. מסינה אילץ את מכבי לחשוב, יורי זדובץ' קלע סל ניצחון בהיכל ב-1992, והקבוצות הפכו ליריבות מרות.

משנות ה-90 הפכה בולוניה ל"נאחס" של מכבי, והיהירות האיטלקית הפכה את המפגשים לעמוסי רגש, וכאלו שעלו על אלה עם היריבה העירונית פורטיטודו. עונת הפיצול בשנת 2001 בה וירטוס זכתה ביורוליג ומכבי בסופרוליג, העלתה את השאלה מי היא האלופה האמיתית, כמו להטיל כתם על הגביע בו זכתה מכבי. כל אלו רק המתיקו כל ניצחון צהוב על האיטלקים.

בארסה תמיד גרמה למכבי לפקפק בעצמה וביכולותיה. גם בעונות מרשימות של הצהובים, הקטאלונים באו ליד אליהו ונתנו בראש (1989, 1992). כשמכבי כבר ניצחה, זה היה אחרי עמל רב (זוכרים את ה-107:108 ב-1988?). כשמכבי יצאה לברצלונה, זו הייתה תמיד שאלה של הפרש, כי הקטאלונים, בראשות חואן אנטוניו סן אפיפניו ואודי נוריס, מעולם לא ריחמו. כשווילי סימס חסם את אפי ב-85:88 הבלתי נשכח ב-1992, אוהדי מכבי חשו כי שרדו את האינקוויזיציה.

מה שהופך את היריבות הזו לגדולה באמת היא העובדה שמכבי פוגשת את בארסה לאורך שנים, אך בשונה מציבונה או אולימפיאקוס, השתיים נפגשות גם בשלבים המכריעים. חצי גמר פיינל פור 1991 הוא כתם שחור בעברה של מכבי (ברצלונה רמסה 67:101 את שחקניו של צביקה שרף), וכשמכבי גמלה ב-2000, היתה תחושת מה של סגירת מעגל. ברצלונה תמיד היתה שם נרדף להר עבור הצהובים, כזה שהטיפוס עליו בלתי אפשרי.

המועדון שהיווה השראה למכבי תל אביב, וליווה אותה יד ביד בהפיכתה למעצמה אירופית. מדובר ביחסי אהבה-שנאה, כשריאל מקפידה לחשל את מכבי על ידי כך שהביסה אותה פעם אחר פעם, וגרמה לה לרצות להצטיין יותר ויותר. מכבי העריצה את משחק הריצה המפורסם של ריאל, וגם כשספגה את הגדולה בתבוסותיה (125:78 בעונת 1976), לא אמרה נואש, וצמחה לאורו של הענק ממדריד.

השתיים נפגשו רק בגמר אחד (1980), אבל בשנות ה-80 התייחסו לכל כל מפגש ביניהן כמו לגמר, והמשחקים הפכו לחלק חשוב ומלא משמעות בהיסטוריה המכבית. די אם נזכיר את היעדרותו של אולסי ב-1983, הניצחון ההיסטורי במדריד ב-1987 וההערכה העמוקה שרחשו ביד אליהו לקורבלאן, ברבנדר ושאר ענקי הכדורסל. ריאל היא תו התקן של מכבי וככזו, ניצחון עליה תמיד קיבל משמעות מיוחדת עבור הצהובים. בעיני מזרחי ושות' ריאל היא המודל לניהול, מקצוענות והישגיות, וכמו התלמיד שעלה על מורהו, כך מכבי עקפה את המדרידאים, ששקעו מעט, דבר שפוגם בכוחה של היריבות.

השמות הגדולים, האווירה הרותחת בהיכל השלום והאחווה, והמפגשים המותחים הפכו את הירוקים ליריבה הגדולה ביותר של מכבי בשני העשורים האחרונים. 1996 יכולה לספק הצצה ליריבות האדירה. ינאקיס החטיא זריקות עונשין קריטיות ומכבי ניצחה בהארכה 91:92 ובהמשך אותה עונה השתיים נגררו לקרב ברוטאלי, בו פאו ניצחה 62:63.

מה שמעניק ליריבות הזו ממדים מיתולוגיים היא היריבות האישית, שנוצרה מאינספור מפגשים בשלבים השונים של היורוליג. ז'ליקו אובראדוביץ' הפך לבן בית בהיכל, דומיניק ווילקינס פיזר אבק כוכבים, ואלברטיס ו-ורנקוביץ' לבשו את דמות האויב המר. היריבות הזו טמנת בחובה רגעי שיא בעלי איכות קולנועית: עודד קטש הצטיין בגמר 2000 והעניק לפאו את גביע אירופה, כשהוא לא יודע אם לצחוק או לבכות, ולבו עם אוהדי מכבי ביציע. שנה אחר כך מכבי גמלה לפאו, ואלפי אוהדים שטפו את הפרקט בפריס והניפו את הנפלד והגביע אל על. אלמלא החוסר בעומק היסטורי, זו הייתה היריבות הגדולה ביותר.

כל סופרלטיב, קלישאה, מליצה או אמרת כנף שתיקחו, תתאים למפגש בין השתיים. זו היריבה שיצרה את מכבי, שהולידה את המיתוס הצהוב, ויצקה תוכן ספורטיבי באתוס הלאומי הישראלי. ה"אנחנו על המפה", הוא משפט שהגדיר אומה שלמה על רצונה לשרוד, להתקבל למשפחת העמים ולהוכיח את עוצמתה. הניצחון בווירטון לא היה רק ניצחונם של ג'ימבו ואולסי, אלא גם של הילדים בקיבוץ שמיר, פועלי הנמל בחיפה, יושבי בתי הקפה בתל אביב והמושבניקים משפלת יהודה.

זו היריבות הגדולה ביותר כי היריבה לובשת אדום; כי היא ייצגה מאבק בין גושי ויותר מכך - את המעצמה שתמכה באויבות ישראל; כי בשורותיה שיחקו שמות מפחידים; כי למעט מספר שנים מצומצם היא תמיד הייתה שם, בצמרת האירופית; כי היא היחידה שיש לה שיר ביציעי ההיכל.

ב-1989 הקבוצות התארחו בגוב האריות, ופרק חדש נפתח ביריבות העתיקה: מכבי שיחקה לראשונה בהיסטוריה במוסקבה, וניצחה 92:97, אחר כך הרוסים הגיעו להיכל ונוצחו 90:94. זו היריבות הכי עמוקה, ארוכה ויצרית של מכבי. ההארכה בעונת 1994/95, והשלשה של אנתוני פארקר ב-2003/04 הן דוגמאות קטנות לדרמות שהכילו המפגשים בין השתיים. המפגשים בשלבים הכי מכריעים הופכת את היריבות לגדולה מכולן. מכבי ניצחה את צסק"א בחצי הגמר של 2001 ו-2004 בדרך לזכייה באליפות אירופה, והרוסים גמלו לצהובים במעמדי הגמר של 2006 ו-2008. מגומלסקי ועד מסינה, צסק"א היא עדיין ה"גולית" האירופי שמכבי חייבת להכניע בכל פעם מחדש.