פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שאיפות של אלופים

        יחסית לשחקני NBA שקדמו לו, זכה חטא העישון של פלפס ליחס סלחני. הקומישינר חושב שזה קשור להיותו ספורטאי ענק. אה, וגם לבן

        עולם הספורט געש בשבוע האחרון עם פרסום התמונה ב"ניוז אוף דה וורלד" של מייקל פלפס ובאנג צמוד לפיו, מכשיר שלרוב תוחבים בו מריחואנה בצד אחד, מים בצד אחר, ושואפים ממנו את העשן הנעים מצד השלישי (כאילו, זה לפחות מה שסיפרו לי).

        הגיבור הלאומי, הספורטאי הגדול של אולימפיאדת בייג'ינג, האיש בעל שמונה המדליות המוזהבות, הדג האנושי - איכזב. את מי? את מי לא. את האוהדים, את ההורים, את החברים, את השחיינים, וכמובן יותר מכולם את הספונסרים. הו ספונסרים, אור לגויים, ציבור בעל מוסר עילאי ומצפון נקי מאין כמוהו, שהתקשה להתמודד עם השאיפות (אהמ אהמ) של פלפס.

        "זו סיטואציה בה פלפס עבר עבירות סמים, ולכן החלטנו לשלוח מסר חזק וברור", לשון ההודעה הרשמית של ועדת הספורט הלאומית בארה"ב, שהשעתה אותו לשלושה חודשים תמימים. הוועדה גם טרחה לציין את מי הוא איכזב יותר מכולם. "הוא איכזב הרבה מאוד אנשים, אבל במיוחד את מאות אלפי הילדים ששוחים בארה"ב ומסתכלים על פלפס כעל מודל לחיקוי". הכל, רק לא לאכזב את הילדים. ולכן, כדי שהילדים יהיו רגועים וסמכותם של ההורים לא תתערער בעיניהם, בתקופת ההשעיה הספונסרים של לא ישלמו לפלפס את שכרו, על מנת שלא להכתים את עצמם (קלוגס אף ביטלה את החוזה עמו).

        אבל דומה שהפעם, להבדיל מבמקרים קודמים בהם ספורטאים נתפסו עם הצמח בראותיהם, התנהל הדיון באווירה מעט שונה - צקצוקי הלשון הגיעו עם קריצה בולטת, ויותר כתבות בתקשורת המיינסטרים האמריקאית תהו שמא מדובר בסערה בכוס מי כלור. סביר להניח שג'וש הווארד יושב עכשיו בבית ומטפס על הקירות, שכן הודאתו בקיץ 2008 של הפורוורד של דאלאס כי הוא ואחרים נהנים מעישון מריחואנה בפגרה עורר סערה ציבורית רבתי, תגובה שחזרה על עצמה כאשר כוכבי NBA אחרים (זק רנדולף, ראשיד וואלאס, דיימון סטומדאייר), פוטבול וכדורסל מכללות נתפסו עם העשב ברשותם או נוהגים תחת השפעתו.

        אז מה נשתנה?

        אז מה נשתנתה השאיפה הזו מכל השאיפות? כמה סיבות. נתחיל מהסיבה הפרוזאית - פלפס, למזלו, לבן. ספורטאי לבן שמעשן גראס הוא בסך הכל ילד בתחילת שנות ה-20 לחייו שעושה את אותן השטויות שמבוגרים ממנו עשו בגילו, לא משהו שישפיע על חייו לטווח ארוך, בבחינת boys will be boys. כולה מריחואנה אמרו, סם קל שאיננו ממכר, איננו הופך את הצורך אותו לאלים, ואינו קשור למשפחת הסמים הקשים או הממריצים. ספורטאי שחור מעושן, להבדיל, בעצם עשה את הצעד הראשון בדרך לשוד באיומי אקדח במכולת הקרובה לביתכם. כמובן שתורמת לכך העובדה שענפי הספורט בהם מצטיינים השחורים כוללים לרוב אלימות בשונה בתכלית מהאלגנטיות והסטריליות של ספורט אינדיווידואלי וחסר כל מגע כמו שחיה.

        סיבה נוספת ליחס השונה כלפי פלפס היא ככל הנראה גדולתו של פלפס. הרי ידוע שבאמריקה אין דין קובי בריאנט (ששיקם את תדמיתו לאחר שעמד בפני כתב אישום באונס) כדין סטיבן ג'קסון (לו עדיין זוכרים את האגרופים במהומה בפאלאס). כשאתה ווינר אולטימטיבי שכרגע נכנס לדפי ההיסטוריה והביא כבוד לדגל הפסים והכוכבים, קל יותר להגיד שלהבדיל מהתשדיר (אותו דיקלם מייקל ג'ורדן, בין היתר), כנראה שווינרים לפעמים כן משתמשים בסמים. אם אתה סתם שחקן כדורסל הרפלקס הצדקני חזק בהרבה.

        ובהתאם, באליפות העולם שתתקיים הקיץ ברומא יהיה גם יהיה פלפס, שלא לדבר על אולימפיאדת לונדון אי שם ב-2012. הספורט האמריקאי לא היה מוכן לוותר על מדליות בתמורה לעונש חמור יותר, שלא לדבר על כך שסביר שגם שיקולים כלכליים שיחקו כאן תפקיד, שכן ספק אם רשתות הטלוויזיה שקנו את הזכויות לאליפות העולם במיליונים רבים היו מרשות להפוך את הסחורה שבידיהן לחסרת ערך.

        אבל יכול להיות שיש גם סיבות משמעותיות יותר ליחס הסלחני - אולי ארה"ב צועדת בכיוון הנכון, ומוותרת מעט על הצביעות ועל ההתחסדות שבלבה. הרי אחרי שעזב את הבית הלבן נשיא לבן שהיה בעברו חדל אישים אלכוהוליסט (התמכרות לאלכוהול זוכה, בלי שום סיבה הגיונית, ליחס סלחני פי כמה וכמה) יושב שם כעת גבר שחור שמודה שצרך בצעירותו מריחואנה. הוא גם לא מרגיש צורך לשקר כמו ביל קלינטון שקדם לו ולהתעקש שלא שאף לריאות ("זה היה כל העניין", עקץ כשנשאל בנושא).

        כמובן שהמבחן האמיתי טרם הגיע. כעת, לאחר שנחצה הרוביקון, נותר לראות מה ייאמר וייכתב כאשר יצוץ לו שחקן NBA ובידו ג'וינט. האם תשוב השאיפה האובססיבית והמעט ילדותית להפוך כל ספורטאי גדול לאדם גדול וחסר פגמים שעומד בסטנדרטים שאף בן אנוש לא מעוניין כלל לעמוד בהם, או שמא גם הפעם יסתפקו בנו נו נו? אז אולי בעצם הכל תלוי בנו? אם הציבור יגיב באדישות גם בפעם הבאה, סביר להניח שכל טקס ההיטהרות המביך הזה ייחסך מאתנו.