1. הלייקרס משחקים הלילה בקליבלנד. מחשבות?
אסף רביץ:
המחשבה שלא נותנת לי מנוח היא שזה המפגש האחרון בין השתיים עד יוני, כך שיהיה מעניין לראות איך הקבוצות עומדות אחת מול השנייה. כולם יהיו עסוקים בקובי ולברון, אבל אותי יעניינו יותר השחקנים שמסביב - מי יתמודד עם מו וויליאמס? האם הקאבס ישלטו בריבאונד? האם ההגנה של קליבלנד טובה מספיק כדי להאט את המשחק הקבוצתי הנהדר של הלייקרס? מי מהספסלים ייתן יותר.
בעיקר יעניין אותי המאצ' אפ בין גאסול לאילגאוסקס. זו תהיה הפעם הראשונה שהשניים נפגשים מאז שגאסול עבר ללייקרס, ויכול להיות שהקרב ביניהם יהיה לא פחות חשוב מקרב הסופרסטארים. הליטאי עומד על 7 מ-12 מהשלוש בעשרת המשחקים האחרונים ששיחק, והיכולת שלו להוציא את גבוהי היריבה החוצה מאוד עוזרת ללברון, בעיקר במאני טיים. קליבלנד פייבוריטית כי הלייקרס עמוק במסע מטורף, במשחק שישי בארבעה ימים ואחרי ניצחון מתיש בהארכה בבוסטון.
גיל קדרון:
בשבוע שעבר, במקום להרביץ אחד לשני, החליפו לברון וקובי מהלומות דרך גווייתה של ניו יורק, וכצעד הומניטרי הן נפגשות עתה ללא צורך בשק אגרוף כמתווך. הלייקרס נמצאים בסופו של מסע חוץ מוצלח אך מעייף, בעוד לקאבס יש את יתרון ביתיות (שם מאזנה הוא, אהמ, 0:23).
למרות גדולתו של לברון, המלך לא מצליח לגרום לאנשים להפסיק לדבר על הגמר הצפוי בין בוסטון והלייקרס, וזוהי ללא ספק ההזדמנות הטובה ביותר עבורו, אחרי ש-LA יצאה מהגארדן עם ניצחון. מעבר למפגש בין שני כוכבי העל של הליגה, מפתח נוסף בהתמודדות יהיה בקו הקדמי, שם אוגדת הענקים המרביצים של קליבלנד תנסה למרר את החיים לפאו גאסול ולמאר אודום, שכמו במקרה המשחק בבוסטון, בלי תצוגות שלהם גם 62 נקודות של קובי לא יושיעו. כך שצפו לקרב חפירות מהמדרגה הראשונה. והימור: מי מבין השניים, ג'יימס ובריאנט, שיגיע יותר פעמים לקו, יחגוג בסיום המשחק.
דן לזר:
הלייקרס מגיעים לקליבלנד במצב רוח טוב וכשגבם רחוק מהקיר. בלי ביינום ובמשחק חוץ מול הקבוצה הכי הטובה ביותר בליגה כשהיא משחקת בביתה שלה, אף אחד לא יופתע מהפסד צהוב-סגול, ולאנשים מלוס אנג'לס יש את כל התירוצים המוצדקים. אלא שאותם נתונים, פחות או יותר, היו בתוקף גם לפני המשחק בבוסטון ואופן המשחק של קובי וחבורתו הוכיח שהם הולכים ומתגבשים לצוות מגובש המאמין באמת ובתמים שהוא הטוב ביותר בליגה. אז אחרי שהם הוכיחו, בבוסטון, שהכל אפשרי, באמת לא משנה מי ינצח הערב בקליבלנד.
עומר דיקמן:
לאחר שבקשתם המשותפת של הצדדים לקיים את המשחק במדיסון סקוור גארדן נדחתה על ידי הליגה, ייאלצו קובי ולברון לקיים את קרב הענקים אי שם בין שדות התירס של אוהיו. עיני העולם יהיו נשואות כמובן לדו קרב בין מר 61 נקודות לבין מר כמעט טריפל דאבל, אבל בעיניי דווקא העימות המעניין והחשוב יותר יתרחש מתחת לסלים, שם יתמודדו פאו ואודום מול הקו הקדמי הקשוח ביותר בליגה וינסו להוכיח שתצוגת הגבורה בבוסטון לא היתה מקרית.
התזמון - שבועיים לפני הטרייד דדליין - לא יכול היה להיות טוב יותר עבור הלייקרס, שזקוקים לאינדיקציה לגבי עמידותו של צמד הגבוהים שלה מול מי שעשויה להיות מכשול עיקרי בדרך לכתר, והפסד עשוי לשלוח אותה מבוהלת לשוק המציאות רק כדי לגלות שהסנטר הכי טוב שמסתובב בשוק הוא צ'אקי אטקינס.
אל תפספס
2. אחרי הפציעה של ביינום והניצחון בבוסטון, איפה עומדים הלייקרס?
אסף רביץ:
מיד אחרי הפציעה של ביינום הלייקרס יצאו למסע חוץ מטורף במזרח ובינתיים הם עומדים על שלושה ניצחונות מצוינים בשלושה משחקים. חלק מהסיבה היא כושר מדהים של קובי, חלק אחר קשור לכך שהחסרון של ביינום לא עד כדי כך משמעותי כרגע. בשבועיים שלפני הפציעה ביינום היה נהדר, אבל זה בא על חשבון פאו גאסול. אחרי הפציעה גאסול נתן ארבע הצגות רצופות שדי הוכיחו את התחושה שהשניים יושבים אחד לשני על המשבצת.
מבחינה התקפית למאר אודום מתאים הרבה יותר לשחק ליד אחד משניהם מאשר לצד שניהם ביחד. האם זה אומר שהחסרון של ביינום לא ישפיע על הלייקרס? לא בדיוק. להגנה הוא יותר חשוב מגאסול והמחסור בעומק בגבוהים יכול לפגוע באגמיים אם הסנטר לא יחזור לפלייאוף. יכול להיות שהמצב האידיאלי הוא שביינום יחזור לקראת הסיבוב השני ויעלה מהספסל, בעיקר לימים בהם גאסול לא פוגע.
גיל קדרון:
האמת צריכה להיאמר: למרות הניצחון המרשים בבוסטון, כרגע נדמה שהלייקרס לא יהיו פייבוריטים בפלייאוף הקרוב. נכון, הם טובים משהיו בעונה שעברה, אבל כדי לחזור ולהיות דומיננטים עליהם יהיה לקבל תצוגות תכלית עקביות מגאסול (מה שבהחלט קורה מאז הפציעה של ביינום) ומאודום, שהתעורר בבוסטון לאחר עימות מילולי עם קווין גארנט, אבל ספק אם יש לו מספיק מחסניות מלאות באגרסיביות הנחוצה כדי להצטיין בפלייאוף באופן עקבי.
במשך רוב העונה ביינום היה על תקן חצי-עציץ ענקי שעמד בצבע, וגם תרומה זו תחסר לפיל ג'קסון, אבל העובדה שהפציעה הגיעה בתום שבועיים בהם הפך הסנטר בן ה-21 למפלצת אימתנית שדורסת את כל מה שנקרה בדרכה (כולל את טים דאנקן), הקרע ברצועות הוא כואב הרבה יותר. אם לא יחזור לכושר בזמן, יתקשרו בהוליווד לגבור על הקבוצות הקשוחות של הליגה בסדרה של הטוב משבע.
דן לזר:
התגובה הראשונה שלי לפציעה היתה אמוציונאלית, "שוב הלכה האליפות". אבל אחרי מחשבה נוספת, ואחרי המשחק בבוסטון, ההגיון חוזר לאט לאט לתמונה ומכתיב גישה אחרת. הלייקרס בלי ביינום היו מספיק חזקים כדי להגיע לגמר הליגה בשנה שעברה, וגם לנצח את בוסטון פעמיים, ועוד שנה לא עשתה רע לכימיה של הסגולים. וחוץ מזה שביינום, לפי הערכות מעודכנות יותר, יכול בהחלט לחזור לשחק אפילו לפני סוף העונה הסדירה, כך שאם ההחלמה והשיקום יתקדמו היטב יהיו לסנטר הצעיר עוד כמה משחקים ועוד סדרת פלייאוף אחת לפחות כדי לחזור לקצב ולתת ללייקרס את זריקת המרץ שאולי חסרה לה כדי להפוך להיות המועמדת העיקרית לזכיה בתואר.
כך שהמסקנה כרגע היא שהלייקרס נפגעו, ואולי יפסידו עוד כמה משחקים בעונה הסדירה, אבל אין מקום לפאניקה, לטריידים בהולים או לשינויים משמעותיים בצורת המשחק. הלייקרס צריכים לשמור על המסגרת והכל עדיין יכול להיות בסדר.
עומר דיקמן:
זה מטוס? זו ציפור? לא, זו שוב הברך של ביינום. שוב בחודש פברואר, שוב מול ממפיס, ושוב אנו נדרשים לנתח כיצד תשפיע הפציעה הזו על הרימאץ' החגיגי המתוכנן מול בוסטון אי שם בפאתי חודש יוני. לו הייתי מוצא את הניתוח שלי מהשנה שעברה הייתי עושה קופי פייסט וחוסך לעצמי 20 דקות יקרות של שינה, אבל מאחר שזה לא קרה ארשה לעצמי לשנות קצת את התחזית.
אם בשנה שעברה הימרתי (ולשם שינוי אפילו צדקתי) שללא ביינום יאכלו גארנט ופרקינס את הלייקרס חיים, הרי שהשנה אני כבר לא כל כך בטוח. הסיבה לכך היא שבניגוד לפעם הקודמת, פאו של השנה כבר לא נראה כמו בובת המרציפן האומללה שנטחנה שוב ושוב על ידי ליאון פאו, ולא פעם כבר נצפה גאסול מתלכלך במאבקים עקובים מדם בצבע, ושומו שמיים מטביע! האם זה יספיק? אני לא משוכנע בכלל, אבל במידה ואלוקי הכדורסל אכן יזמן לנו מפגש חוזר בין שתי האימפריות הקיץ, בניגוד לפעם הקודמת, זה אפילו עשוי להיות מעניין.
3. מה ההשפעה של הפציעה של ג'מיר נלסון על אורלנדו?
אסף רביץ:
יש שתי דרכים להסתכל על כך. הראשונה היא שהפציעה גמרה לאורלנדו את העונה וזה ממש מבאס. הייתה לנו כאן אחלה קבוצה שעשתה קולות של קונטנדרית רצינית, עכשיו המג'יק יעבירו את הזמן, יסיימו במקום השלישי ויעופו בסיבוב השני. חבל. השנייה היא שהפציעה גמרה לאורלנדו את העונה ובכלל לא בטוח שזה רע. החניכים של סטן ואן גנדי לא היו אמורים לפנטז על טבעות השנה, לפעמים כשקבוצה נהיית יותר מדי טובה יותר מדי מהר נוצרות ציפיות שגורמות לאכזבות שקשה להתאושש מהן.
עכשיו לאורלנדו תהיה אפשרות להעביר פלייאוף בלי לחץ, לצבור עוד נסיון, לבדוק מי הגארדים שלה ששווים רוטציה ולהתארגן לקראת שלוש-ארבע שנים בצמרת הגבוהה. ההשגה היחידה שלי על קו המחשבה הזה היא שהייתי רוצה לראות גם את נלסון צובר נסיון פלייאוף במעמדו החדש כשחקן מפתח.
גיל קדרון:
מה ההשפעה? הרסנית. נלסון היה החתיכה החסרה של המג'יק, שגם בעונה שעברה היו קבוצה טובה, רק בלי רכז ברמה גבוהה. העונה הפך נלסון לאולסטאר לכל דבר ועניין, צלף זריקות חשובות, קיבל קוחונס של מנהיג וחילק את הכדורים ביעילות, מבלי לנסות ולדרוך למישהו על הבהונות. בלעדיו, עם כל הכבוד לאנתוני ג'ונסון הנחמד, אין לאורלנדו כלים להגיע לגמר המזרח. פשוט אין לה. דוויט הווארד טרם הראה שהוא יכול לייצר בעצמו נקודות בעקביות, ולכן השמיכה של המג'יק הפכה קצרה מדי. נתראה ב-2009/10.
דן לזר:
בימים האחרונים דובר לא פעם ולא פעמיים על "עדר ללא רועה" בהקשר של קבוצות עלית בליגה הטובה בעולם שצריכות להתמודד עם פציעה של הרכז, זה שהמפתחות להנעת הקבוצה בידיו. דוגמא טובה לזה קיבלנו כאשר כריס פול נפצע בשבוע שעבר במשחק של ניו אורלינס מול פורטלנד, בזמן בו הצרעות הובילו ב-15 נקודות, אבל בלי המנוע הפסידו את המשחק.
נדמה שמצבה של אורלנדו דומה, אם כי למג'יק יש עוד כלים רבי עוצמה. אלא שבשורה התחתונה אורלנדו תלויה בנלסון לא פחות מאשר היא תלויה בכלי הנשק האחרים, ואולי יותר, כיוון שנלסון עושה סדר במשחק הקבוצתי, מנהל את העסק ביד רמה ובלעדיו או בלי תחליף ראוי לא יוכלו לעשות את קפיצת המדרגה האמיתית לה הם ראויים. אם יש בפלורידה אל שאיפות להגיע לאן שהוא גם השנה, הקבוצה תהיה חייבת רכז בעל שיעור קומה, ולא תוכל להסתפק באנתוני ג'ונסון בן ה-35, או באילתור של טורקוגלו או קורטני לי כתחליף שייצור בעיות מאץ' אפ בשני צידי המגרש. אולי באורלנדו יפזלו לכיוון של סטפון מארבורי?
עומר דיקמן:
יותר מביינום, יותר מבוזר, יותר מבוגוט ואפילו יותר מאנדריי בלאץ' ומסטיב בלייק, הפציעה של נלסון היא הפציעה הכי משמעותית של העונה. מה שמייחד את הפציעה של נלסון זה שני דברים עיקריים האחד, בניגוד לכל האחרים, השם שלו לא מתחיל באות ב'. השני, וחשוב כמעט באותה מידה, הפציעה של נלסון היא היחידה עד כה ששללה מקבוצה את התואר קונטנדרית ושללה מאיתנו הצופים את מה שיכול היה להיות סיפור הסינדרלה של השנה.
אורלנדו מודל 2008/09 היתה ככל הנראה הקבוצה המשתפרת של הליגה, למרות שלא ביצעה רכש משמעותי בקיץ למעט מיקאל פייטרוס המאכזב. והסיבה המרכזית לכך היתה נלסון, שהפך השנה מעוד בלאגניסט טיפוסי שהופקד במקרה על עמדת הפוינט, לבעל בית של ממש ולאחד הפוינט גארדים היעילים בליגה. אורלנדו ללא נלסון היא עדיין קבוצה חזקה, אולם חסרת סיכוי ממשי מול בוסטון או קליבלנד, והלוואי שאתבדה.