אין סיבה להתקפל

נוסחה מתסכלת קבעה את הישגי הפועל ירושלים בעשור האחרון: קח תקציב גבוה במושגים ישראלים, קנה איתו שחקנים מוכשרים ותוסיף מאמן מהמובילים בארץ; מהסכום שהתקבל יש לגרוע לחץ גדול פי כמה מאשר בכל קבוצה ישראלית שאיננה מכבי תל אביב, תכונות אופי בעייתיות של אנשי המפתח (ארז אדלשטיין, דן שמיר, וויל סולומון, הוראס ג'נקינס, מאיר טפירו וג'יימי ארנולד), יו"ר חובב תקשורת ומחלקת דוברות שהופכת את העיתונאים לאויביה.

התוצאה הבלתי נמנעת היא סערה מתמדת: תארים לצד כשלונות, לעיתים באותה עונה (גביע יול"ב ומפלה בליגה בעידן שרון דרוקר, גביע והתפטרות בתקופת דן שמיר), קנאה ומריבות בין שחקנים (טפירו וג'נקינס מתעמתים במהלך משחק, מול מצלמות הטלוויזיה), תחלופה מוגזמת על הקווים ועל הפרקט וחוסר המשכיות.

העונה השתנתה המשוואה. ראשית, ארקדי גאידמק יצא סופית מהתמונה והתקציב התכווץ באופן משמעותי. הרכש הזר והישראלי היה צנוע, השחקנים לא בעייתיים ואת הקבוצה מאמן אדם שבניגוד לכמה מקודמיו לא חושב שהמציא את הכדורסל. הציפיות ירדו בצורה דרמטית והתקשורת לא ממש מתעניינת. באופן מפתיע, דווקא בעונה הזאת רשמה ירושלים את אחד הסיבובים הטובים והיציבים שלה אי פעם בליגה הישראלית.

או שאולי זה לא כל כך מפתיע. באופן מסורתי, כל הפסד בהפועל ירושלים יצר מעליה ענן של מתח, שסירב להתפוגג. מאמנים ושחקנים שהתרגלו להפסיד ולשכוח מכך למחרת בכל קבוצה ישראלית אחרת, הגיעו למלחה והתפרקו תחת עול הקהל והמקומונים. העונה, לעומת זאת, התקבלה ההדחה המוקדמת מאירופה במשיכת כתף קולקטיביות, כיוון שירושלים נחשבת לקבוצה מוגבלת יחסית, הסגל שלה קצר והתחושה היתה שגודס ממצה משחקניו את הפוטנציאל. ההסברים על העייפות שנגררה ממשחקי הליגה ביום ראשון למשחקים באירופה ביום שלישי נראו הגיוניים למדי. במילים אחרות, לראשונה זה שנים נהנית ירושלים מהמצרך שהיא השתוקקה לו: שקט.

מובן שלהצלחה בליגה יש גם סיבות מקצועיות. בניגוד לקבוצות כה רבות העונה, שבהן טביעת היד של המאמן ניכרת בעיקר בחתימתו על הסכמי הפיצויים לאחר פיטוריו, ירושלים היא קבוצה מאומנת. ניכר שגודס מתעקש שהכדור יכנס פנימה, שיעבור בידיים של עומר סניד האינטליגנטי וששחקניו יקפידו על זריקות טובות. מצד שני, גודס הוא לא דיקטטור, והגמישות שלו באה לידי ביטוי בדקות שירושלים מתבססת על הגארדים שלה, בעיקר טימי באוורס, ושבהן היא רצה, חודרת וזורקת מבחוץ. יש לה גם לא מעט מגרעות, בשל חוסר היציבות של האחרון ושל הרכזים מורן רוט ויובל נעימי, וגם עקב הגנה רכה למדי, ולכן היא כבר לא באירופה. אבל מול היריבות המבולבלות בזירה המקומית, זה מספיק.

כאן נכנסת לתמונה היריבה היום. באופן פרדוקסלי, מכבי היא אחת האחראיות העיקריות לשקט של האדומים. במשך חמישה ימים בדיוק, בין הניצחון הגדול שלה במלחה על הצהובים לחזרתו של פיני גרשון ליד אליהו, היתה ירושלים מועמדת לדאבל. מכבי נראתה מרוסקת, ירושלים התפוצצה וגודס הוכתר כמאמן העתיד של ישראל (ושל הקבוצה אותה ניצח, כמובן). הנחיתה של פיני וקדחת הקניות שאחזה במכבי מאז החתמתו גנבה לירושלים את תשומת הלב וגם תהפוך ניצחון שלה בפיינל פור למפתיע במיוחד. ההצטיידות בדי בראון ובצ'רלס גיינס לא נעשתה רק כדי לעלות שלב באירופה, אלא כדי להבטיח שהאלופה הנצחית לא תתבזה עונה שניה ברציפות בזירה המקומית. נדמה שירושלים לא מתלוננת גם על ההתפתחות הזאת: במקום לאבד את גודס בסיום העונה לצהובים, היא יכולה לקשור את גורלה בגורלו, ולהימנע מחוסר היציבות הכרוני שהיה מנת חלקה בשנים האחרונות.

כך שלא בטוח שאפשר לצפות מירושלים לאליפות, אבל אפשר בהחלט לדרוש ממנה לא להיכנע ללא קרב. בשבועות האחרונים מתקפלות קבוצות ישראליות מול מכבי עוד בחדר ההלבשה, והמאמנים המקומיים מנצלים את חזרתו של פיני גרשון כדי להכין תירוצים עוד לפני הג'אמפ בול הראשון. אלא שהקריסות החוזרות ונשנות של מכבי במשחקי החוץ באירופה מגלות עד כמה הקבוצה הזאת עדיין פגיעה, עד כמה אפשר לשבור אותה באמצעות הגנה אגרסיבית ועד כמה ההגנות המתחלפות של הצהובים הן הסוואה לרכות בלתי נסבלת בצד החשוב באמת של המגרש. גודס, שמכיר את יד אליהו יותר מכל יריב של מכבי, צריך לזהות זאת ולא להרים ידיים מראש. אם כך יהיה, אולי דווקא מהשקט של ירושלים תצמח עונה מרעישה.