למי יש גדול יותר?

זה היה שבוע נפלא של כדורסל. שני השחקנים הטובים בעולם הגיעו זה אחר זה לאולם הכדורסל המפורסם בעולם וסיפקו הצגות נדירות, עם 61 נקודות של קובי בריאנט ב-MSG, לברון ג'יימס ענה עם טריפל דאבל שכולל 52 נקודות. רגע, עצרו הכל!! מודיעים לי עכשיו באוזנייה שאחד הריבאונדים של לברון נפסל. מסתבר שהוא היה בנבדל בזמן הזריקה ולכן הריבאונד לא נחשב, לכן אין לו טריפל דאבל. אם לפני הפסילה הטריפל דאבל הוכיח שלברון הוא שחקן טוב ושלם יותר מקובי, הפסילה הופכת את התצוגה שלו לבינונית במקרה הטוב ומחזירה את הממבה לתואר השחקן הטוב בעולם.

אם אתם כבר עם העכבר בדרך לכפתור התגובה כדי לטעון שההוא לא סופר את ההוא, השני יותר טוב מהראשון, השלישי הכי טוב בכל הזמנים או מייקל ג'ורדן יחלק את ירושלים, בבקשה תוותרו על זה (תמיד יהיה זמן לכתוב טוקבק זועם גם אחרי הקריאה). כי על זה בדיוק אני מנסה לכתוב כאן. על איך ששבוע נהדר של כדורסל הפך לסאגה תקשורתית מעצבנת שחשפה את כל מה שרע בסיקור ובדיבור שמסביב ל-NBA.

התקשורת לא אשמה. כולם שיתפו פעולה והתקשורת רק האכילה את החיות הרעבות בשתי התמות שבא להקיא מהן מרוב שימוש יתר - השוואות המבוססות על מספרים וניתוחי אופי בשקל תשעים. החינגה התקשורתית-ציבורית המשיכה אל המפגש בין בוסטון ללייקרס וצפויה להגיע לשיא ביום ראשון, בו שני המאורות הגדולים ייפגשו בקליבלנד. בואו נבחן לעומק את הקלישאות הבולטות שהשתלטו על חיינו השבוע, לפי סדר כרונולוגי.

61 הנקודות של בראיינט ב-MSG היו שיא חדש לשחקן אורח באולם, שהדיח את 55 הנקודות העלובות שקלע שם מייקל ג'ורדן. פעם בכמה זמן מגיע נתון מיותר כזה או אחר ומבצע החייאה מלאכותית להשוואה שדת הכדורסל מתעקשת לא לנתק מהמכשירים. ההשוואה הזו עושה עוול לקובי יותר מכל תופעה אחרת שעושה לו עוול, ולא חסרות כאלו.

למזלנו, כאן נכנס לתמונה לברון. עד שהמלך הגיע לליגה, קובי היה פנומן חד פעמי ששובר שיאי גילאים ושיאי נקודות של הגדולים ביותר. ברגע שלברון התחיל להעמיד מספרים מדהימים יותר מגיל מוקדם יותר, הוא הגחיך את הרעיון שניתן להשוות בין שחקני ההווה לשחקני העבר דרך המספרים. הפעם הוא השווה שיא של ג'ורדן עם שני משחקי 50 נקודות רצופים בגארדן, ובכלל לא בטוח שבכך ייעצר הרצף. בהנחה שלברון יישאר בריא, הוא ישבור כל שיא גילאים שקובי שבר והוא יעשה זאת עם מספרי אול-אראונד טובים יותר שקשורים כבר לקלישאה שתבוא בהמשך.

הדיבורים שאחרי המשחק הוכיחו שזה לא עניין פנימי של התקשורת, השיאים למיניהם ישבו ליותר מדי מהמעורבים בראש. פיל ג'קסון טען שהוא ידע מוקדם במשחק לאן קובי מכוון, דייויד לי הכין אותנו לתגובת נגד של לברון, מייק ד'אנטוני דיבר על כך שמי שרוצה להיות MVP צריך לשחק טוב בגארדן, והוכח שמדובר במערכת שמאכילה את עצמה וכולם לוקחים בה חלק ברצון.

הריטואל קבוע - בהתחלה מתרשמים מההצגה התורנית של קובי, בודקים איך זה נראה בהשוואה להצגה תורנית כלשהי של מייקל, ואז מתחילים לדבר על כמה קובי אגואיסט. למה רק שלושה אסיסטים? ומה עם ריבאונדים, אין לו כוח? ויותר מזה - אני מכיר מישהו שלבת דודה שלו יש חברה שהיתה איתו בכיתה ד' והיא אומרת שהוא היה מה זה סנוב. איכשהו נוצר קשר קבוע בין משחק ממש טוב של בריאנט לביקורת על האישיות שלו באופן כללי.

ונחשו מי מצטרף לחגיגה? לא אחר מאשר פיל ג'קסון. הזן מאסטר מיהר לספר שבמחצית הוא ביקש מקובי לשתף יותר את החברים ושלאכזבתו זה לא קרה. בכך הוא עשה שני דברים (תמוהים) - תרם לדיבור על כך שקובי אגואיסט ועזר לו להוכיח שבכל הקשור למערכת יחסים משונה עם המאמן המשונה שלו הוא לוקח את מייקל בהליכה. ג'קסון יודע מה האפקט של הדברים שלו, לכן השאלה המעניינת היא מה הניע אותו. תמונה גדולה יותר שאנחנו לא רואים, מחשבה על שאר השחקנים או פשוט יצר שהוא חייב להוציא מדי פעם? לבודהה הפתרונים.

גם הפעם זו לא רק התקשורת ולא רק הזן מאסטר. הקהל אוהב לשנוא את קובי לא פחות משהוא אוהב להעריץ אותו. בדיוק כפי שעל הפרקט הכל הולך לו בקלות מעוררת קנאה, בכל מה שקשור למסביב הוא פשוט לא קול. יש את אלה שיש להם את זה (שאקיל, למשל), לקובי אין את זה. ככל שהוא מתאמץ יותר להתחבב זה רק מגביר את האנטגוניזם כלפיו. זה טבעי, זה מרתק (הסופרסטאר הגדול בעולם ממשיך לנסות להוכיח שהוא ראוי לאהבה) אבל זה לא העניין כרגע.

הבעיה היא שברגע שנוצר סטריאוטיפ אין דרך להשתחרר ממנו. החלטנו שקובי אגואיסט וסנוב כי הוא נראה כזה, אז נתעלם מהשינוי המשמעותי שהוא עבר בשנתיים האחרונות גם בסגנון המשחק וגם כמנהיג, נחפש רק טענות שמחזקות את תחושת הבטן שלנו, נתעלם מכך שלאחרונה יותר ויותר שחקנים מתפתחים ומככבים לידו ונקפוץ על משחק 61 נקודות כהוכחה ניצחת בלי לשים לב ל-8 אסיסטים למשחק שהיו לו ב-12 המשחקים שלפני כן.

לפני המשחק בגארדן לברון היה קול ואמר שאין לו שום עניין בלנסות ולהאפיל על התצוגה של מספר 24. ברור שלא, למה שזה ישנה לו? אחרי המשחק של קליבלנד הוא מיהר להצהיר שהוא בכלל לא הסתכל על המספרים, שזה לא רלוונטי, ושוואו בחיים לא חשבתי שאראה כאלה מספרים על הלוח. ובכלל, הוא לא ידע שהוא עשה טריפל דאבל שיבוטל בהמשך השבוע עד שאמרו לו. איך זה מתיישב עם התנפלות שלו על ריבאונד חסר חשיבות שתי שניות לסיום המשחק? זה לא. לא ברור מה מרגיז יותר - הנסיון הנואש של לברון להיכנס לנעלי הקדוש (לא עניינו אותי קובי, שיאים או קיץ 2010, שיחקתי ככה כי הגארדן הוא המכה של הכדורסל) או הנהון ההסכמה המטאפורי של התקשורת.

כולם משחקים בתדמיות. לברון החליט להראות שהוא ההיפך מקובי, אבל הכוונה היא ההיפך מהתדמית של קובי. לפי כריס שרידן מאתר רשת ESPN, לברון איבד את שלוותו פעם אחת במהלך הראיון אחרי המשחק, וזה היה כשכתב רמז שבמהלך המשחק הוא נראה כמו מתבודד כשהלך לספסל לבד (מתבודד = שם קוד ללהתנהג כמו התדמית של קובי). התגובה של לברון הייתה שזה לא הגיוני כי הוא כל כך חברותי ושונא להיות לבד. התגובה שלי הייתה לדפוק את הראש בקיר.

כאן הכל מתחבר. קובי אולי שבר שיא נקודות, אבל לברון הוכיח שהוא השחקן המגוון יותר עם טריפל דאבל של יותר מ-50 נקודות(ונתעלם מכך שבסופו של דבר זה משחק רגיל של 2, 9 ו-11 אסיסטים). מבחינת מספרים לקובי אין סיכוי לעמוד בסטנדרטים של המלך שקולע העונה יותר באחוזים טובים יותר ומספק יותר ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות וחסימות.

ובכל זאת, במובנים רבים קובי הוא השחקן השלם מבין השניים. הוא מסוגל לייצר נקודות ביותר דרכים, קטלני מיותר טווחים, המשחק שלו קלאסי יותר ופחות מבוסס על כוח, והוא שומר אישי הרבה יותר טוב. אז מי מהשניים יותר שלם? מי יותר טוב? מה דעתכם על התשובה הבאה - אין תשובה חד משמעית. אלה שני שחקנים גדולים בתקופה מצוינת והיריבות בינהם צפויה להיות ארוכה ומרתקת. יכול להיות שאחד מהם ייצא המנצח הגדול, כפי שג'ורדן היה מול כל יריב בזמנו, אך בינתיים הם רחוקים מהכרעה.

אם יש משהו שהשבוע הזה צריך ללמד אותנו, הוא שהגיע הזמן להפסיק עם אובססיית ההשוואות. לעבר, להווה, לעתיד. כאשר מנסים להשוות צריך להעמיד כל אחד בקצה מנוגד, ואז נוצרות תדמיות חד מימדיות. לברון יכול להיות אגואיסט, קובי יכול להיות מנהיג קבוצתי, קווין גארנט מתברר לא פעם כפחדן הנטפל לחלשים וטים דאנקן לא עזר בשבוע שעבר לזקנה לחצות את הכביש.

המציאות תמיד תהיה מורכבת יותר מהיכולת שלנו לתאר אותה. משחק ההשוואות והתדמיות מעוות את המציאות, והופך לבעייתי יותר כאשר גם השחקנים, המאמנים, הקהל, וכמובן העיתונאים והפרשנים, נסחפים אחריו. במקום ליהנות משתי הצגות כדורסל ענקיות, חד פעמיות, העברנו את השבוע האחרון בדיבורי סרק. הצורך במסקנות חד משמעיות ואפיונים ברורים עלה על גדותיו, ביום ראשון בקליבלנד זה יהיה זמן מצוין לקחת צעד אחורה ופשוט להתרווח על הכורסה ולצפות בשני ספורטאים גדולים ואנשים מורכבים שרק ההיסטוריה תכריע אם אחד מהם היה יותר טוב מהשני.