פשוט נגמר לנו הזמן

אין לי שום צל של ספק, שאם לקורט וורנר היו 40 שניות נוספות אריזונה הייתה מנצחת. בואו נבחן לרגע את משמעותם של המספרים שלו במשחק. 31 מ-43 ל-377 יארדים, שלושה טאצ'דאונים ורייטינג של 112.3. כל זה ללא משחק ריצה, עם קו התקפה בינוני למדי ובגיל 37. ונגד מי הוא שיחק פה? נגד אוהיו סטייט, אדמונטון אסקימוס, דטרויט ליונס? לא, הוא שיחק מול הגנה מספר אחת בליגה, שיתכן גם היא אחת הגדולות בתולדות ה-NFL. את ההגנה הזאת וורנר הפך ברבע הרביעי לחבורה של קונוסים.

ברור שהיד של וורנר היא כבר לא אותה יד, שלא לדבר על הניידות שמעולם לא הייתה לו. מה שיש לו בחסד זו יכולת לקבל החלטה נכונה תחת לחץ, שחרור מהיר של הכדור ודיוק. אלה הן התכונות החשובות ביותר אצל הקוורטרבק: אם יש לו אותן והוא יחסית בריא - הוא יכול לשחק גם עד גיל 50. וורנר היה תחת לחץ בלתי פוסק מצדם של הפס ראשרים של פיטסבורג, אך הדבר לא מנע ממנו פעם אחר פעם לשחרר כדור לתופס on stride, כלומר עם כיוון התנועה של האחרון, מה שמאפשר לו לצבור מקסימום יארדים אחרי תפיסה. לארי פיצג'רלד הוא תופס בעל יכולות אדירות, אשר בזכותן צובר המון יארדים. יחד עם זאת, כמות ניכרת של היארדים האלה הוא חייב לוורנר, במיוחד אלא שאחרי התפיסה. שימו לב למיקום המושלם של הכדור במסירה לטצ'דאון האחרון של פיץ – זה מאפשר לו לתפוס את הכדור בלי להאט אפילו במאית שנייה. אילו הייתה המסירה הולכת טיפה הצידה, לארי היה נאלץ לשנות את כיוון הריצה כדי להשתלט על הכדור והסקונדרי של הסטילרס היה קרוב לוודאי מצליח לעצור אותו (אולי, כשחושבים על זה בדיעבד, לוורנר זה דווקא היה עדיף: אם הוא לא היה כל כך ממהר לעלות את קבוצתו ליתרון, לרות'לסברגר לא היה נשאר די זמן בשביל להגיב).

בדומה לרות'לסברגר, את עיקר היארדים שלו וורנר צבר בזמן האמת: 249 יארד מתוך ה-377 באו ברבע הרביעי. זה הספיק כדי לסגור פיגור של 13 נקודות ולעלות את קבוצתו ליתרון, אך ההגנה שלו נכשלה בעצירת רות'לסברגר, ומה שלא פחות חשוב - השאירה רק 29 שניות על השעון - מעט מדי אפילו בשביל וורנר. אני בהחלט מסכים עם אלה שטוענים כי למרות ההפסד, ביצועיו של וורנר בסופרבול האחרון סללו באופן סופי את דרכו להיכל התהילה. תסתכלו על הנתונים הבאים.

סה"כ יארדים בסופרבול לאורך הקריירה: מקום ראשון - קורט וורנר, 1,156 יארד. סה"כ יארדים בסופרבול אחד: מקום ראשון – קורט וורנר, סופרבול 34, 414 יארד; מקום שני – קורט וורנר, סופרבול 43, 377 יארד; מקום שלישי – קורט וורנר, סופרבול 36, 365 יארד. סה"כ מסירות מושלמות בסופרבול: מקום ראשון – טום בריידי, סופרבול 38, 32 מסירות. מקום שני – קורט וורנר, סופרבול 43, 31 מסירות. התיק סגור.

הייתי אומר שלארי פיצג'רלד די משתעמם ב-NFL. הליגה הזאת פשוט קטנה עליו, אבל לצערו אין ליגה טובה יותר, ולכן הוא תקוע כאן עם חומר אנושי זוטר. מה אפשר עוד להגיד עליו? אם קיים משהו מושלם בעולם הזה, זהו פיצג'רלד, התופס שהצליח לקחת את כל האיכויות שלו ולשלב אותן בצורה אידיאלית. כיצד ייתכן שאדם יכול לשלב מימדים כאלה של מהירות, גודל פיזי, יכולת ניתור, רכות הידיים, דיוק של ראוט והבנת המשחק? רק חסר שיתחיל לעוף כמו סופרמן, וזהו.

לא רק שלאורך הקריירה שלו פיצג'רלד היה עקבי יותר מסנטוניו הולמס, אלא גם בסופרבול עצמו הוא תרם לא פחות ממנו, בזמן ששיחק בתנאים קשים הרבה יותר. בניגוד להולמס, שנשמר באחד על אחד על ידי רוקי, פיץ כמעט אף פעם לא היה מכוסה על ידי פחות משני שחקנים. אחרי מה שהוא עולל בגמר ה-NFC מול הקורנרים הנמוכים של האיגלס, הסטילרס החליטו לשים על פיץ את מגן הפינה הפיזי ביותר שלהם - אייק טיילור, על מנת שיוכל ליצור מגע עם לארי בחמשת היארדים הראשונים, וכך לשבש את הטיימינג בהתקפת המסירה של הקרדינלס. ברור לגמרי שהוא לא היה לבד: הסייפטי, בעיקר טרוי פולמאלו, היה מופקד בחיפוי ואמור היה להיחלץ לעזרתו של טיילור בכל פעם שהכדור הלך לפיצג'רלד. נדמה היה שהתוכנית עובדת – עד הרבע האחרון פיץ תפס רק כדור אחד ל-12 יארד. אבל אז הגיע זמן אמת - הזמן שבמסגרתו סופרמן תמיד מצליח להפיק מעצמו את המקסימום. המקסימום המדובר בא לידי ביטוי בשש תפיסות ל-115 יארד ושני טאצ'דאונים ברבע הרביעי, כשהוא משחק את התפקיד החשוב ביותר בקאמבק של אריזונה. כמו שהולמס סייע לרות'לסברגר בדרייב המנצח, כך גם פיצג'רלד סייע לוורנר בקאמבק של הרבע האחרון (אם כי במקרה הזה אני לא כל כך בטוח מי סייע למי). הוא תפס את כל סוגי המסירות – קצרות, ארוכות, עשה יארדים אחרי התפיסה וביצע תפיסות אקרובטיות (במקומו הייתי מאוד נעלב כשמאדן השווה את "תפיסת הקסדה" שלו לזאת של דייויד טיירי בסופרבול הקודם – אתה לא משווה בין שחקן שפעם בחיים שיחק לו מזל, לבין אחד שהפך תפיסות כאלה לשגרת חיים). בסופו של דבר הוא גם העלה את קבוצתו ליתרון. מה עוד הוא יכול היה לעשות?

לצערו, לארי בחר לשחק פוטבול ולא כדורסל. בכדורסל שחקן בסדר גודל שלו יכול, בדומה למייקל ג'ורדן, לבדו לקחת חבורה בינונית לזכיה בשישה תארים. לא כך המצב בפוטבול, שם מידת התלות של הכוכב בשאר שחקני הקבוצה היא גדולה הרבה יותר, שלא לדבר על כך שלאורך פרקי זמן ארוכים של המשחק הוא בכלל לא יכול לעלות למגרש. אני בטוח שהפרק שבו רות'לסברגר הוביל את הדרייב המנצח היה הקשה ביותר בקריירה הספורטיבית של פיצג'רלד. הוא הביא את קבוצתו למעמד של ניצחון, אבל החל מרגע הזה, הדבר היחידי שהוא יכול היה לעשות היה לראות את ההגנה האומללה שלו סופגת טאצ'דאון מבלי להשאיר לו זמן לתקן. היה מאוד עצוב לראות את לארי עם דמעות בעיניים ממלמל "לא, לא, לא!" במהלך הטאצ'דאון של הולמס. מי כמוהו יודע, שזאת אולי הייתה ההזדמנות הראשונה והאחרונה בקריירה שלו לקחת את התואר. קשה להאמין שבתוך אירגון שלומיאלי כמו זה של אריזונה, פיץ יזכה להזדמנות שנייה, אבל מי אמר שהחיים הם דבר הוגן?

יש משברים לכולם, זה נכון, אבל רצוי לתאם אותם כך שלא יפלו על הסופרבול. אילו הסטילרס היו מפסידים, האצבעות המאשימות היו ברובן מופנות לעבר טרוי פולאמאלו ודיק לבו. לבו נחשב בזכות לאחד ממאמני ההגנה הטובים בליגה, בעיקר בזכות האגרסיביות של המערכים שלו. בין היתר היו אלה מערכים של לבו שהובילו לכך שלפני פתיחת הרבע הרביעי, הסטילרס היו עם שבע נקודות חובה בלבד וביתרון של 13. ואז משום מה הוא החליט לעבור לקאבר 2 והפסיק לשלוח בליץ לעברו של וורנר כמעט לחלוטין. וורנר קיבל את כל הזמן שבעולם, והתחיל לדייק במסירות קצרות, שבהרבה מאוד מקרים הובילו, כצפוי במקרה של וורנר, לצבירה של יארדים רבים אחרי התפיסה. גולת הכותרת הייתה, כמובן, התפיסה של פיצג'רלד לטאצ'דאון של 64 יארד: הוא תפס מסירה של 7 יארד ורץ את כל הנותרים עם הכדור ביד באין מפריע. הדבר האירוני הוא, שלבו עבר לקאבר 2 על מנת למנוע מהלכים גדולים ודרייבים מהירים, ומייד קיבל על הראש שני דרייבים שהסתיימו בטאצ'דאון – הראשון שבהם נמשך 3.57 דקות, והשני 21 שניות. שמרנות, מר לבו, יכולה רק להזיק, במיוחד כשהיא מנוגדת להתנהגותך הרגילה.

לפחות לבו הוא לא הכוכב היחידי שעשה פדיחות במשחק הזה. פולמאלו, "עמוד התווך" של ההגנה שלו, סיפק לו עזרה מאוד נדיבה בתחום. ראשית, דקות ארוכות חיפשתי את השם שלו בדף הסטטיסטיקות, ורק כשירדתי לגמרי למטה מצאתי אפס עגול בקטגוריה של התאקלים האישיים. נכון, רוב הזמן פולמאלו היה מופקד בחיפוי נגד פיצג'רלד, אבל בכל זאת הייתי בטוח שמדובר בטעות דפוס, הרי כיצד יתכן שאחד השחקנים האקטיביים ביותר בליגה לא מצליח לרשום אפילו סולו תאקל אחד ברזומה? התשובה מאוד פשוטה – כאשר אתה מחטיא תאקל, הוא לא נרשם לך בדפי הסטטיסטיקה, וטרוי החטיא לפחות ארבעה כאלה. למשל, בתחילת הרבע השני הוא קפץ על אדג'רין ג'יימס בדומה לאריה שקופץ על הטרף שלו, אך מצא את עצמו איפשהו באזור היציאה המזרחי. במהלך שלאחר מכן, הוא קפץ בצורה דומה על הייטאוור, והגיע הפעם ליציע המערבי. בלהתחשב במעמדו, זה היה די משפיל.

גם במשימתו העיקרית, עזרה בכיסוי על פיצג'רלד, פולאמאלו לא הצטיין, בלשון המעטה. לעתים לבו עשה על פיץ שמירה "הפוכה", כלומר פולמאלו היה מופקד ישירות עליו וטיילור בחיפוי. המטרה של סוג כזה של שמירה היא לנצל את הפיזיות של הסייפטי בקו ההתנגשות, כך שיוכל ליצור מגע עם התופס, ממנו האחרון יתקשה להתאושש. מוזר, אבל בכל המקרים האלה, טרוי לא הצליח כלל לתת באמפ לפיץ ואפשר לו באופן קבוע יציאה חופשית. התפיסה היחידה של לארי במחצית הראשונה באה בדיוק נגד כיסוי מהסוג הזה.
את השטות הגדולה ביותר שלו עשה פולמאלו במהלך טאצ'דאון היתרון של הקרדינלס. הסטילרס היו, כאמור, במערך של קאבר 2 עם שני הסייפטי עמוק בעורף ההגנה. פיצג'רלד מתחיל לרוץ סלאנט, ומסיבה שידועה רק לו (גם זה לא בטוח), פולמאלו מהמר על מסירה בכיוון קו החוץ ונע הצידה במקום להיצמד לפיץ. ריאן קלארק עושה את אותה טעות, אבל לו אפשר לסלוח כי הוא לא טרוי פולמאלו, הסייפטי הטוב ביותר ב-NFL. פיץ מקבל כדור באמצע וביי ביי. פולמאלו הלך לספסל והתחיל לאט לאט לתלוש את השערות שלו, אך למזלו רות'לסברגר הציל אותו עוד לפני שטרוי הספיק לגרום לתספורת שלו נזק משמעותי.

אם היה אפשר, הייתי גוזל את טבעות האליפות משחקני קו ההתקפה של הסטילרס. באמת, כמה גרועים אתם כבר יכולים להיות? 2.2 יארד בממוצע לנשיאה על הקרקע, 2 מ-14 במצבים של "גול-טו-גו". שני סאקס ברבע הרביעי, תשעה תאקלים להפסד יארדים, ארבע עבירות וסייפטי. וכל זה נגד מי? אולי לא שמתי לב שאריזונה החתימו את דמרקוס וויר ואלברט היינסוורת' בדיוק לפני הסופרבול? לא, זה רק דרנל דוקט, שבמהלך כל העונה הסדירה רשם לזכותו ארבעה סאקס בסך הכול, אבל מול הקו של הסטילרס הוא עשה מחצית מהם רק ברבע הרביעי. שלא לדבר על כך שבאופן כללי, אותו דוקט, ביחד עם שאר שחקני הקו של אריזונה, בילו את רוב הזמן בבאקפילד של פיטסבורג, ורות'לסברגר נאלץ להימלט על חייו במהלך כל המשחק, כולל הדרייב המכריע. אז בשביל מה אתם עומדים שם בכלל?

למי שלא מכיר, החלום האמריקאי הוא תפיסה דמיונית, שטוענת שההצלחה נמצאת בהישג ידו של כל אזרח אמריקאי, זוטר ככל שיהיה. כל מה שהוא, כביכול, צריך לעשות בכדי להגיע להצלחה זו – זה לעבוד קשה. ג'יימס הריסון הוא אחד הדוגמאות הבודדות להתגשמתו של החלום האמריקאי. שחקן שכלל לא נבחר בדראפט, נחתך ארבע פעמים מקבוצות NFL, אך למרות זאת לא וויתר, עבד קשה, זכה בתואר שחקן הגנה של העונה, וגם ביצע את המהלך החשוב ביותר בסופרבול 43.

שלא תהיה כאן טעות, הדרייב האחרון של "רות'לסברגר את הולמס" אומנם הכריע את המשחק באופן רשמי, אך הוא לא היה זה שעשה את ההבדל, כי בין מה שעשו רות'לסברגר והולמס לא היה דבר שלא עשו וורנר ופיצג'רלד. לעומת זאת, גהריסון העלה על הלוח שבע נקודות, בזמן שההגנה של אריזונה הגיבה בשתיים בלבד. במילים אחרות, ההתקפות סיימו את ההתמודדות ב-20:21 לאריזונה, בזמן שההגנות סיימו ב-2:7 לפיטסבורג. תורידו את חמש הנקודות הללו מהתוצאה הסופית, ואריזונה מנצחת את המשחק בהפרש של נקודה.

המהלך אשר הוביל בדיעבד לחטיפה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הסופרבול התבצע שלוש דקות לסיום המחצית הראשונה בדרייב אחר לגמרי. זה היה בסך הכול טיימאאוט פשוט וטפשי, אותו לקח קורט וורנר. למה טפשי? כיוון שהטיימאאוט המדובר נלקח במצב של דאון שלישי ל-22 יארד,בכדי למנוע עבירה של עיכוב משחק. מה ההבדל, תגידו לי, בין דאון שלישי ל-22, לבין דאון שלישי ל-27? פאסט-פורוורד לדרייב של החטיפה: במהלכו הקרדינלס נאלצו לקחת שני פסקי זמן לגיטימיים, שנועדו לעצור את השעון. בעקבות זאת, לקראת הדאון הראשון על קו ה-1, 18 שניות לסוף המחצית, לוורנר לא נותרו פסקי זמן. הדבר הפך כל מהלך ריצה לבלתי אפשרי, מה שמאוד הקל על ההיערכות ההגנתית של הסטילרס. מכאן ההמשך הוא ידוע: וורנר ציפה לבליץ של הריסון, אשר נשאר בכיסוי, חטף את המסירה של וורנר (טעות בלתי נסלחת של האחרון, שהיה חייב לזהות את התנועה של הריסון ולחפש אופציית מסירה אלטרנטיבית), ורץ 100 יארד כשהוא מלווה ברצף חסימות מדהים של חבריו, שמפנים לו את הדרך לאנד זון.

בזה תם לעונה הנוכחית פרוייקט "הדאון החמישי". אני מקווה שנהניתם, אני יודע שאני נהניתי, אבל לו היו האיגלס זוכים בסופרבול הייתי נהנה אף יותר. לא נורא. ברצוני להודות לכל הקוראים אשר בזבזו את זמנם היקר על קריאת הכתבות שלי ואף הגיבו עליהן. מצפה לנו פגרה ארוכה, עם כי עוד מעט נפתחת תקופת השחקנים החופשיים ואחריה מגיע הדראפט. אל תלכו בינתיים לשום מקום.