הכי קרוב לחיים חזן

ישנן דמויות אותן זוכר כל אחד שכף רגלו דרכה באולם הפועל ברחוב אוסישקין. שחקנים, אוהדים, שחקני ואוהדי הקבוצות היריבות וכל אחד מאיתנו שאוסישקין היה ביתו ואשר את רוב ילדותו הוא בילה במגרש הפתוח שהפך לאולם האלמותי על גדות הירקון. דמויות כמו חיים חזן ז"ל, ארז לוסטיג, בארי לייבוביץ, פיני חוזז, עמוס פרישמן ושמעון אמסלם, הם רק חלק מרשימה ארוכה ומפוארת. יורם "פיקו" רוזביץ ז"ל היה אחד מהם. שחקנים באו והתחלפו, אבל פיקו תמיד היה.

גם הוא היה פעם ילד שהסתובב במתחם אוסישקין, גדל על ברכיהם של אגדות הכדורסל של הפועל תל אביב בשנות ה-60, שיחק במחלקת הנוער ובקבוצות הבת של הפועל ובמשך עשרות שנים שימש כמנהלה המסור והכל יכול של הפועל תל אביב. יחד עמו שזורה ההיסטוריה של הקבוצה בסיפורים שעוברים מדור לדור, סיפורים שיום יבוא ויפארו את היכל התהילה של הכדורסל הישראלי העתיד לקום. כמו סיפור החתמתו של בארי לייבוביץ', אחד מגדולי השחקנים שידע הכדורסל הישראלי, אותו החתים פיקו על הווספה שלו באמצע דרך נמיר, בזמן שהלה ביקר חברים לחופשת קיץ ובכלל חשב שהוא חותם על מסמכי ויזה שיאפשרו את ביקוריו הבאים בארץ הקודש.

פיקו היה זה שקיבל אותי בשנתי הראשונה בקבוצת הבוגרים. חודשיים לפני פתיחת עונת 1992/3 הוא נתקל בי בכנס מחלקת הנוער ושאל אותי למה אני לא מצטרף אליהם, כאילו הבחירה הייתה בידיי. כמובן שהוא צחק, הוא תמיד היה צוחק, אבל אני הייתי ילד נאיבי בן 18 וקבוצת הבוגרים תמיד הייתה החלום, הפנטזיה, ופיקו, בעינינו הנערים, היה האלוהים של קבוצת הבוגרים. "לא יודע, אף אחד לא אמר לי כלום", עניתי נבוך ומבויש. "אז עכשיו אני אומר לך", הוא קרץ לי והמשיך לצחוק.

מספרים על פיקו כי אליל ילדותו היה חיים חזן ז"ל האגדי וכי נהג תמיד להסתובב עם תמונתו של הרכז הוירטואוז בכיס מכנסיו לכל מקום אליו הלך. רצה הגורל והיום בדרכו האחרונה, הוא הובא למנוחת עולמים מרחק מטרים ספורים ממקום משכבו של אליל ילדותו.