פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        משחק המאה

        ההחזרה של הריסון לטאצ'דאון של 100 יארד, הקאמבק של וורנר, המשחק האדיר של הולמס וההצעות המגונות של פריור. דוד רוזנטל לא סתם ראה סופרבול, הוא זכה לחוויה לכל החיים

        ג'יימס פריור נכנס לחדר ההלבשה. "מי רוצה לגעת בזה? מי רוצה? קדימה, בואו, תנו לו קצת אהבה. בוא", הוא מסתכל עלי, "תיגע בו", הוא צועק, "תיגע בו". לרגע הרגשתי כמו נהג הלימוזינה של אדי קרי, בנסיבות אחרות המשפט הזה היה יכול להיות מאוד מפחיד, בעיקר כשכל מיני מקררים נמצאים בחדר בלי פיסת בגד לגופם. איזה מזל שפריור לא החזיק את מה שאתם חושבים ולי לא הייתה שום פיסת סבון להרים. מה שהוא החזיק בידיים היה גביע וינס לומבארדי, ולהצעה המגונה הזו אמרתי כן. נגעתי, במקרה הזה מותר לי.

        פיטסבורג סטילרס אלופת ה-NFL בפעם השישית, הישג שאף קבוצה לא הגיעה אליו מאז איחוד הליגות והחלת הסופרבול. אני שואל את הית' מילר, הטייט אנד של הקבוצה, איך מועדון ששינה את פניו בכל כך הרבה דרכים בשנים האחרונות ממשיך להישאר בטופ. "תסתכל בעצמך", הוא משיב, "הכל פה מתחיל מלמעלה. יש סיבה לכך שבכל שנה אנחנו תחרותיים, משפחת רוני עשתה פה עבודה מדהימה". מילר הוא בחור שקט, ביישן, פרידמן חנון בין שוורצעס קולניים. יש לו כבר שתי טבעות על היד. "בקצב הזה לא יישאר לך מקום על האצבעות", אני אומר, והוא מחייך: "כרגע אני מסתפק בשתיים, בשנה הבאה נראה". שווייה שווייה.

        המשחק הזה יכול היה להסתיים בכל כך הרבה דרכים. רק שתי דקות לסיום אריזונה כבר ראתה איך הגביע מגיע לחדר ההלבשה שלה, עד שבן רות'לסברגר וסנטוניו הולמס הינדסו דרייב מהסרטים והחזירו את הגביע לפיטסבורג. "מה יש לומר על סנטוניו? האיש הוא כוכב", אומר פריור, "אין כמוהו, מגה סטאר". בצד עומד טרוי פולמאלו, האיש שעל המגרש נראה לעתים כמו אריה שמשחר לטרף. אם לשפוט לפי צורת הדיבור והחיוך הכובש, מדובר באחד הניגודים הגדולים ביותר שיש בעולם הפוטבול, רוצח על המגרש ומלאך מחוצה לו. "לא הכל הלך בדרך שלנו", הוא אומר, "אבל יש הרבה דרכים לנצח משחק פוטבול". אני אומר לו שבניגוד למשחקים הקודמים, הפעם היו פליימייקרים אחרים שעשו את העבודה ומצפה שיגיב למיני פרובוקציה, אבל הוא לא מניד עפעף: "אתה יודע, כשמנצחים כולם MVP וכשמפסידים הסיפור שונה". הולמס ובן רות'לסברגר לא ממהרים להגיע. אחרי הכל, הם הכוכבים של המשחק הזה, את הכניסה שלהם הם יעשו מאוחר יותר.

        בצד של אריזונה נשארים רק קורט וורנר והמאמן קן וויזנהאנט לחלק ראיונות. לארי פיצג'ראלד יוצא במהירות בחליפה כשהוא עוטה אוזניות. לא מומלץ להתקרב לאיש ששוב הוכיח שהוא MVP, רק שהמזל לא היה לצידו. "לא לצלם פה", פוקד המאבטח בכניסה, "בעצם, אל תיכנסו בכלל, כולם הלכו". ככה זה כשמפסידים.

        נסגרו דלתות ההיכל?

        וורנר, כאמור, נשאר לתת ראיונות. מדבר, אפילו מחויך משהו, מורגל לכל סיטואציה, לניצחונות ולהפסדים. אף פעם לא סבלתי את וורנר. הקרבה המוגזמת שלו לדת, השחצנות שנדבקה אליו מהימים בסט. לואיס, הסיפורים על הקופסאות שסידר בסופר והעובדה שמדברים עליו כמועמד להיכל התהילה אחרי ארבע עונות טובות בלבד וחלק שני בקריירה, שבו ביסס את עצמו כמנטור לקוורטרבקים עתידיים, הטריפו אותי נגדו. אבל וורנר, כמו אריזונה, בא למשחק הזה מעמדת האנדרדוג ואחרי רבע ראשון אומלל תפס פיקוד. זה היה וורנר האמיתי, הגאה, זה ששולף ומזיז את השרשראות, מתחמק כמו לוטרה מהמגנים שעטים עליו. זה היה וורנר שהתחיל להצדיק את כל מה שאמרו עליו הסנגורים ואני התחלתי לקבל את כתב ההגנה.

        ואז באה המסירה שנחטפה על ידי ג'יימס הריסון, בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון, ברגע הלא נכון. לוורנר הייתה אחת כזו בסופרבול הקודם שלו, ב-2001 נגד הפטריוטס, אלכסון לקצר שנקלט על ידי טיי לואו והוחזר לטאצ'דאון. אז זה קרה ברבע הראשון בחלק המגרש שלו, לא כשהקבוצה שלו דופקת בדלת ועומדת לרדת להפסקה ביתרון. איזו החזרה זו הייתה, 100 יארד של טירוף חושים, של כניסה לאנדזון כשכבר לא נשאר אוויר בריאות.

        וורנר בלע את העלבון, קם מהקרשים וביצע קאמבק מדהים שהספיק רק כמעט. כמו ב-2001, הוא ספג את ההפסד שלו בשניות הסיום, בצורה הכי כואבת. הרבע הרביעי של וורנר היה קלאסיקה, רבע שבו הוא הוכיח שהוא בן אלמוות. רק שאז בא רות'לסברגר והראה שגם הוא לא בדיוק עשוי מחומר של בני אדם.

        לפני המשחק לא חשבתי שוורנר ראוי להגיע להיכל התהילה. למרות הסיפור עם המדפים בסופר, למרות העונות הגדולות בראמס, הוא לא היה מספיק זמן בשטח. אם הוא היה מנצח את המשחק הזה, אני נשבע שהייתי הופך לגדול התומכים שלו. יודעים מה? אפילו עכשיו, אחרי שהוא הפסיד, אני כבר לא בטוח שלא מגיע לו.

        מישהו הקליט את הפרסומות?

        זו הייתה חוויה שאספר עליה לנכדים (קודם שיהיו ילדים), שבוע שקשה לתאר ומשחק שהגיע לפי הזמנה. מחר כולם יתקפלו מטמפה ביי וביום שלישי תחזור העיר לשגרת חיים רגילה ואפורה ואני למטוס לישראל.

        חבר אשמדאי, צורר רע ואכול קנאה, סימס לי בסיום: "היי, פספסת את הפרסומות". צודק. מניאק. אומנם אני לא ראיתי את השידור הישיר ב-ESPN על שלל הפרסומות הגאוניות, אבל היי, אותו אשמדאי, "נשמה טובה" שכמותו, לא נרטב מהזיעה של הבוס.