מציתה את הדמיון. ואת האמת

האליפות ההולכת ומסתמנת של ברצלונה, גם אחרי המחזור האחרון, ניתנת לתיאור בסופרלטיבים זוהיר-בהלוליים: צ'אבי ואינייסטה מחליפים מסירות מעוררות השתאות; דני אלבס מפגין טכניקה עילאית; מסי מפרק את הגנת היריבה בוירטואוזיות שלא נודעה מאז ספרו המצויין של צאלח אל טייב, ואטו מסיים בטיל מסמר שיער, "כמעשה דבורה עוקצנית", "כגמל המלקט תותים בלב מדבר" ועוד ועוד. רק שאפילו זוהיר לא מסוגל להגיע לדרגת ההתמוגגות העצמית של הקטלאנים מהקבוצה שלהם, שמאפילה אפילו על האנשים המגוחכים מ"מארקה" ו"אס" שתוארו כאן בשבוע שעבר. כל גול של ברצלונה העונה הוא דבר נפלא לצופה הנייטרלי – אך גם טומן בחובו סכנה. כי אם אספניול היא הצד העצוב של ברצלונה, האגו הוא הצד המציק.

מתחילת העונה מנהלים "ספורט" ו"אל מונדו דפורטיבו", שני עיתוני הספורט המרכזיים של קטלוניה, קמפיין 'אסור לפגוע בילד', שקורא פחות או יותר לענישה פלילית לכל מי שיעז לתקל את מסי. לפני עשרה ימים, כאשר מסי כבש שלושער וקיבל מחיאות כפיים נדירות מאוהדי אתלטיקו בקלדרון, התרגש – במידה רבה של צדק – ג'וזף מאריה קאסאנובאס ב"ספורט" והבהיר "אף אחד לא יכול לעצור אותו, הוא עילוי, הוא גאון". מילים חזקות ובהחלט גם נכונות – אבל אם עד כאן זה איכשהו היה סביר, בשבוע שעבר נרשמו כבר חששות לשפיות.

ביום שלישי, לאחר שסיימו לעכל את דריסתה של יריבה נוספת (דפורטיבו) בקלילות בלתי נתפסת, בחרו עורכי "ספורט" בנתיב ההגיוני היחיד – להשוות בין פפ גווארדיולה לברק אובמה שהושבע באותו יום לנשיאות ארצות הברית. אולי בהשראת ה"ניו יורקר" שהציב את פניו של אובמה בתוך דמותו של ג'ורג' וושינגטון, איש הפוטושופ של "ספורט" קיבל רישיון להתפרע, והתוצאה – פפ גווארדיולה ואובמה מתמזגים בארבעה שלבים, להנאת כל תושבי ברצלונה למעט הסרח העודף הידוע כאוהדי אספניול.

היי, הדמיון בין השניים ברור: אובמה צריך רק להושיע את הכלכלה הגדולה בעולם – ודרכה בערך את העולם כולו - ממשבר במימדים היסטוריים, לטפל בבעיות חינוך עמוקות, בהיעדר ביטוח בריאות, בעתיד האמריקאי בעיראק וגם בדבר הקטן והבלתי מזיק שנקרא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעיותיו של פפ חמורות לא פחות ואולי אף יותר: הוא צריך לשכנע את הקבוצה שלו שיש טעם להתאמץ גם בגביע, לנסות להיראות כאילו הוא מגלה עניין בשלל הכינויים המגוחכים שהעיתונות מדביקה לחניכיו, ובעיקר לרסן את הבוס הזחוח שלו בכל פעם שלאפורטה רוצה להצהיר שבארסה הנוכחית יכלה לנצח את ברזיל 1970' עם ידיים קשורות מאחורי הגב, בריצה אחורה ואפילו עם גודיונסן בהרכב.

כדי לחזק עוד יותר את האנלוגיה ההגיונית בחרו ב"ספורט" לצטט משפטי מפתח מפיהם של שועי עולם כדי להמחיש את האתגרים המשותפים: "אובמה ייצר שינויים חיוביים ביחסי ארצות הברית ורוסיה", חזה ראש ממשלת רוסיה ולדמיר פוטין בעודו צד נמרים ומצייר ציורים בידו האחת ושודד את הונה הלאומי של ארצו בידו השניה. "אני אוהב את האמביציות שהוא משדר לקבוצה", השתפך דני אלבס בעודו מקעקע נמרים על כתפיו. לתדהמת הקוראים, ב"ספורט" בחרו משום מה שלא להביא את ניתוחיו הגיאו-פוליטיים של בוז'אן באשר לגרעין האיראני ואפילו לא ביקשו מבן-קי-מון לחוות דעה על התספורות של ויקטור ואלדז. אבל חוץ מהתקלה הטקטית הזו הייתה כאן ללא ספק עבודה עיתונאית מרשימה ושקולה. וזו, רבותי, רק ההתחלה. אחרי שנומאנסיה נמחצה אף היא בשבת (4:1, גם אם באדיבות השופט במקצת), אלוהים יודע מה יהיו הכותרות ב"ספורט" השבוע, או בכלל בשבועות הקרובים, שלא לדבר על שובה של ליגת האלופות. למען השם, שמישהו יוציא מהם תיקו.

כמובן, לצופה הנייטרלי אין עקרונית שום סיבה לקוות שבארסה תרד מהמגרש בלי לנצח העונה - בהנחה ששמים בצד את עניין התחרותיות. בסופו של דבר, אין קבוצה ראויה יותר להיות אלופה מבארסה של השנה. אבל בסיפור אובמה יש קצת יותר מהתמוגגות מופרזת – יש בו גם את זן ההיבריס הייחודי שידוע כהיבריס קטלאני, או ליתר דיוק היבריס מסוג בארסה. זהו חטא גאווה שלא מביא בהכרח לתבוסה על כר הדשא – אלא פשוט מאוס. היומרה נמצאת שם עוד מימי המחאה הפוליטית האמיתית לה שותף המועדון, והמשיכה גם לימי הדרים טים של קרויף, אבל כאשר ז'ואן-אנחנו-מאור-הגולה-לאפורטה מכהן כנשיא, המצב גרוע עוד יותר. תחת לאפורטה בארסה לא רק ממשיכה להיות מוצגת כהתגלמות כל הטוב, הראוי וה"אובמה" בדמוקרטיה ובאנושות בכללותה – אלא מסווה בכך יותר מתמיד גם מניעים ארציים בהרבה.

הקטלאנים מפורסמים בחריצותם כמו בקמצנותם – שתי תכונות שהספיקו על מנת שיקוטלגו באופן מסורתי כ"יהודים של ספרד" (אפיון שהם עצמם מקבלים בשמחה - קטעי שירה קטלאנית מהמאה התשע עשרה אף מתייחסים לספרד בתעתיק העברי של השם). היכולת הקטלאנית לאתר הזדמנויות לרווח כלכלי מכל דבר שהוא נודעת כאחד מהביטויים המרכזיים של "סני" seny)) – הערך הקטלאני המקודש שניתן לתרגמו פחות או יותר ל"פיקחות". הדוגמה העכשווית ביותר לסני היא ההסכם הייחודי בין בארסה ליוניצ"ף עליו ניצח לאפורטה.

שימו לב להצהרה הבאה מתוך האתר הרשמי של המועדון – לנוכח כמות השמאלץ מומלץ להכין מראש את שקיות ההקאה: "בארסה הקשורה כל כך לאנשיה צריכה להיות גלובלית. בארסה הדואגת וההומניטארית צריכה להיות גלובלית...לכן המועדון תורם 0.7% מהכנסתו השוטפת לקרן FC ברצלונה, על מנת לקדם תוכניות לפיתוח בשיתוף פעולה בינלאומי; תומך בתוכנית יעדי פיתוח המילניום של האו"ם ומחויב לתוכניות הסיוע ההומניטארי של יוניצ"ף - באמצעות תרומה של מיליון יורו וחצי במשך חמש השנים הבאות כמו גם באמצעות ענידת לוגו יוניצ"ף על חולצות המועדון, הסכם שהפך את בארסה לייחודית (בנוף הכדורגל העולמי)."

חייבים לומר שמדובר במעשה טוב. כאשר תורמים כסף שנועד להציל ילדים רעבים, למעשה יש ערך כשלעצמו, ללא קשר למניע, ובמובן הזה בהחלט יש לברך על כל העניין. אבל באותה הנשימה מותר גם לנקוט זווית ביקורתית יותר: גם למעשים טובים באמת יכולים להיות מניעים נסתרים. למעשה קמפיין ה"אין לנו חסות מסחרית ואנחנו בכלל נותנים כסף במקום לקבל אותו" של בארסה צריך להילמד בבתי ספר לניהול תדמית. נתחיל מהעובדה שהטיעון הזה, עובדתית, פשוט לא נכון.

בשנת 2006 חידשה ברצלונה את הסכם החסות עם נייקי לחמש שנים נוספות, במסגרתו שילמה נייקי למעלה מ 150 מיליון יורו עבור הזכות למקם את לוגו החברה בקצה חולצת המועדון. נייקי משלמת את סכומי העתק האלו כדי להיות זו שסמלה מוטבע על הקצה של חולצת המועדון.

מעבר לכך, כדאי לחשוב לרגע על הערך השיווקי של לוגו יוניצ"ף במרכז החולצה לגוף כמו נייקי – וכתוצאה מכך גם עבור בארסה. לא רק שלוגו נייקי הוא הלוגו המסחרי היחיד המופיע על החולצה (זו אחת ההתניות של החברה); הלוגו הזה גם מוצג ליד יוניצ"ף בפני מאות מיליוני צופים ברחבי העולם, למעלה מ-50 פעמים בשנה. לא הייתם מוכנים לשלם יותר עבור דבר כזה? סביר להניח שמנכ"ל נייקי שמח לשם שינוי להיות מקושר עם אחווה, שלום עולמי ולברדורים עם נייר טואלט – זהו ניגוד מבורך להאשמות קבועות על ניצול עבודת ילדים רעבים בני 10 באינדונזיה או בסין כדי לייצר נעליים. הערך הכלכלי של הניגוד הזה הופך 0.7% מהכנסות בארסה ה'מוקרבות' ליוניצ"ף (שמהווים כ 2 מיליון דולר לשנה) לכסף קטן.

לא יכול להיות שבבארסה ציניים עד כדי כך? מובן שיכול להיות. למועדון יש אפילו גבינה רשמית – עד כדי כך לא נחסכים מאמצים לעשות כסף. מאחורי הפאתוס השמיימי ניצבת אימפריה עסקית אדירה עם רגליים על הקרקע. היומרה של המועדון לא רק להרטיט את לב האוהדים לא רק בביצועים על המגרש אלא גם בהעברת מסר "דמוקרטי", "גלובלי", "רומנטי", ייחודית כשם שהיא מניפולטיבית ודביקה.

אם יש מישהו שמתעצבן במיוחד מן היומרה הקטאלנית אלו הם כמובן האנשים במדריד. בעבר היה להם מפלט. כך למשל היה כאשר הקאמפ נואו הורחב בשנות השמונים, בבארסה הפגינו "סני" אופייני וכדי לכסות על גירעון תופח הזמינו את האוהדים לרשום את שמם על לבנה שתשמש ביציעים החדשים תמורת 'סכום סמלי' - ב"מארקה" חגגו מאוחר יותר סיפור לפיו אוהד ריאל מדריד שתל ביציע לבנה עם השם "סנטיאגו ברנביאו". כאשר כל קבוצות בארסה – לא רק בכדורגל, אלא גם בכדורסל, כדוריד ואפילו הוקי – זכו באליפות ספרד בשנת המאה לייסוד המועדון, בריאל יכלו להתנחם בכך שלפחות לגמר הצ'מפיונס ליג בקאמפ נואו הקטלאנים לא הגיעו. אבל מה יהיה עכשיו? האם מסי יכבוש בגמר ליגת האלופות ויושווה לניל ארמסטרונג? אולי אטו יבקיע במספרת מהחצי ויושווה לניוטון? איינשטיין? פרויד?

זו כנראה אחת הסיבות לכך שבמדריד מייחלים כל כך לשובו של פלורנטינו פרז, מישהו שיכול להנהיג סדר מגלומני חדש. הפעם היחידה בחודשים האחרונים בה לאפורטה מחק את החיוך הזחוח מפניו הייתה כאשר התייחס לשמועות שפרז ינסה לעשות לו עם מסי את מה שעשה לגאספרט עם פיגו. זה נשמע בלתי סביר, אבל לאפורטה יודע למה הוא פוחד. רק לפני חמישה חודשים הוא היה בדרך הביתה. עכשיו, באדיבות גווארדיולה ומסי, הוא נמצא על גג האולימפוס – וממש לא רוצה שפרז יוריד אותו משם.

Shmulik_nili@walla.co.il