סימני נפט ראשונים

שני דברים טובים קרו למכבי במשחק נגד אולימפיאקוס. הראשון, ניצחון על אחת משתי היריבות הכי חזקות שהיא תפגוש בבית שלה (לפחות בתאוריה). הדבר השני, הפגרה, שמגיעה לבלאט ולח'ברה שלו כמו בהזמנה. יש איזושהי זחילה לכיוון החיובי, אבל חוץ מאנתוני פארקר, אף אחד עדיין לא ממש מאופס שם. אפילו שמעון מזרחי כבר לא מצליח לדחוף את היוונים בלו"ז של חנוכה.

נתחיל מזה שמשחק גדול זה לא היה. אולימפיאקוס, עם כל הכבוד, היא לא הקבוצה שחשבנו שנפגוש פה. פפאניקולאו הפך לעוד סותם חורים, טומיץ' הוא קלעי בחסד, אבל אחד שלא מסוגל לעבוד אפילו טיפה בשביל לסדר לעצמו מצב קליעה. עם מי נשארנו? פורד, שהתחיל כמו פורד מוסטאנג וגמר כמו פורד אסקורט מודל 70. וגם קצת ריזאשה.

אבל אלה הצרות של היוונים. לדייויד יש מספיק משל עצמו. הוא יכול להיות מרוצה מזה שתקופת הניסיונות שלו מגיעה לשלבים האחרונים שלה ושום דבר לא קרה. מכבי ניצחה איפה שהיתה צריכה לנצח, וחטפה בראש איפה שהגיע לה לחטוף. עכשיו כל שחקן מתחיל להבין איפה המקום שלו בפאזל וכמה דקות הוא הולך לבלות על הספסל בערב. אחד הדברים שצריכים להטריד את בלאט בפגרה הוא התלות של הקבוצה שלו בפארקר. כל מאמן היה שמח לקבל שחקן שיכול לעשות סל מתי שבא לו, אבל בפעם האחרונה שמכבי היתה תלויה בשחקן זה או אחר באופן מוחלט היא לא הגיעה לפיינל פור. אנתוני הוא לא אחד שלוקח בכח, אבל הח'ברה ליד ממשחק למשחק נותנים לו יותר ויותר. מכבי מנצחת, פארקר לוקח את ה-D.V.D והאוהדים מבסוטים עד הגג.

בשורה התחתונה, אפשר להרגיש שדייויד יודע לאן הוא הולך. מה שהיה נראה לפני שבועיים כתחנת רכבת מתחיל להתייצב. עוד מעט הוא יקבל גם את אריאל, נדב, גור, האפמן ושארפ לקצת יותר מכמה דקות בכל משחק, ואז העניינים יתחילו לרוץ. תזכרו את המשחק הזה ותחכו לגומלין בעוד חודשיים באתונה. אם דייויד יודע מה הוא עושה (וככה זה נראה) אז יכול להיות שדווקא ביוון זה יילך הרבה יותר קל עבור מכבי.